דוד סרנגה מתלהב מטוויטר. הקונסול לענייני הסברה ותקשורת בניו-יורק טוען שטוויטר מסייע לקונסוליה לשנות את חוקי המשחק. לא כל-כך ברור על אילו חוקים הוא מדבר. סרנגה הוזמן ל"ועידת 140 התווים", וגם ממנה הוא התלהב. כתב "הארץ" בניו-יורק, שלמה שמיר, התלהב גם הוא, וכתב שהכנס הוא יוזמתו ופרי ארגונו של ג'ף פולבר, "הנחשב לאחד האנשים המשפיעים בעולם האינטרנט ובתחום התקשורת האינטרנטית". עכשיו כבר ברור שצריך להתייחס אל הטקסט של שמיר בעירבון מוגבל.
בריאן סוליס העביר לטק-קראנץ' דיווח מפורט ומרתק למדי מאחד הפאנלים בוועידה, שבו השתתפו כמה דמויות בכירות מעולם הטלוויזיה האמריקאית. מהדיווח עולה שאן קורי מה"טודיי שואו" ומנחת התוכנית "דייטליין" של NBC היתה הראשונה להבין איפה היא נמצאת. היא נמצאת בוועידה שחוגגת את הצלחת קונספט ה-140 תווים שנכתבים עכשיו, מגיעים אלי עכשיו, אני קורא אותם עכשיו ומגיב עליהם עכשיו. "עלינו לבדוק אם המדיה המסורתית מכסה את העולם מספיק מהר, והתשובה היא 'לא'. האם אנחנו צריכים לכסות אותו יותר מהר? התשובה היא 'כן'. אבל לעת עתה אנחנו פשוט לא עומדים בקצב", אמרה. מה שנכון נכון. השאלה היא אם זה כל-כך נורא.
קורי, כך נראה, מייצגת סנטימנט אמיתי בקרב אנשי הטלוויזיה בארה"ב, ואולי גם בארץ. היא הסבירה ש"באמצעות כלי המדיה החברתית אנחנו יכולים להיות אמפתיים יותר כלפי מושאי הסיקור שלנו, וכך נוכל לדווח על הסיפור בכנות". על ההצהרה הבאה שלה, סיפר סוליס, היא זכתה למחיאות כפיים סוערות: "אני רוצה שצוותי החדשות שלי ידווחו על כל סיפור כאילו מדובר באמא שלהם, באחיהם, באחותם, באביהם ובדוד שלהם. כך ספרו את הסיפור. זו הדרך לבהירות, להבנה, ולהפיכתנו לגלובליים באופן מלא". גם סוליס התלהב. לדבריו, זו גם מהות המדיה החברתית: "היא נוגעת לאנשים אמיתיים. היא נוגעת לרגשות. היא נוגעת לאמפתיה".
כן, בטוויטר יש הרבה אנשים אמיתיים (וגם לא מעט מזויפים) ויש הרבה מאוד רגשות, אבל הניסיון של הטלוויזיה האמריקאית לעשות טוויטר בטלוויזיה הופך אותה לרדודה מתמיד. כמו טוויטר.
נועם יורן, בטור מבריק, שאל מהו טוויטר וענה: הוא השידור החי בצורתו הטהורה. "כולם מחוברים כאן ועכשיו. כל אחד מקבל מטוויטר את מה שהשידור החי תמיד מבטיח: נגיעה ממשית בזמן אמיתי, קשר אל הרגע החד-פעמי. למעשה טוויטר עושה את זה בצורה חזקה יותר משעשתה זאת הטלוויזיה אי-פעם, שהרי כאן כל אחד יכול גם להותיר סימן ממשי ברצף הזמן הכללי".
אם להוסיף הערת שוליים לאבחנה המדויקת של יורן, הרי שטוויטר הוא מדיום שקוף, מדיום שאינו עוסק ב-Mediate, בתיווך. זה סוד קסמו. כשהוא טוב הוא פשוט נעלם, מתאייד, ולרגע אחד אתה מרגיש שאתה אשכרה מדבר עם אשטון קוצ'ר. טוויטר מאפשר ליחיד לדבר עם קהל בקצרה ובישירות, ולכן הוא מעודד אבחנות קצרות, מהבטן. אי-אפשר לספר סיפור בטוויטר, אבל אפשר להצהיר על תחושות: "אני רעב – מחפש משהו לאכול"; "יום ארוך במשרד. אני עצבני"; "עוד טקסט מצוין של תומס פרידמן. אני אוהב אותו".
קורי מתחברת למאפיין הרגשי של טוויטר ומבקשת להביא אותו לטלוויזיה: "דווחו על האירועים כאילו הם עוסקים באמא שלכם", היא דורשת מצוותי החדשות, ומסבירה שדיווח כזה מוביל לבהירות. אם הייתי צריך לדווח על תאונת דרכים כאילו אמא שלי היתה בין ההרוגים, סביר להניח שהייתי פורץ בבכי וזו, אין ספק, טלוויזיה טובה, כי אין בה עובדות, רק פרץ של רגשות. הבהירות יכולה לחכות לאחר-כך; עכשיו אני מיילל "אממאאאא!".
לכן, כאשר יעקב אילון מתראיין ל"פירמה" של "גלובס", הוא מצהיר שיש סיפורים שהטלוויזיה אינה יכולה לעמוד בפניהם, כמו הסיפור של רוני רון שרצח את נכדתו, אולי כי בסיפורים כאלו יכולה הטלוויזיה לשכוח לרגע את העובדות ולצרוח "אממאאאא!". בעיתונות היומית הגישה הזו הפכה מזמן לנורמה, וכותרות כמו "מפלצת" או "פסיכופט", שהן לא כותרות של עיתון, אלא הודעת SMS נרגזת, הן עניין שבשגרה. טוויטר לא רק מחבר את היחיד אל הזמן האמיתי, אלא גם מצביע על הדרך הנכונה לעשות זאת. העיתונות, כמו גם הטלוויזיה, מתעקשות לצעוד בדרך הזו.
זה לא שברדידות של טוויטר אין ערך. במהומות של איראן מתגלה הערך הקצרצר והפשוט של המדיום, אולם אז גם מסתבר שהיחס רעש-מידע הוא בלתי אפשרי. אמצעי התקשורת המסורתיים אמורים לנקות את הרעש, להעביר מידע מדויק, אבל איך בדיוק הם אמורים לעשות זאת אם הם חסרי נשימה, עסוקים במרדף בלתי פוסק אחר טוויטר, תקועים בהיסטריה מוחלטת מכך שהם אינם מספיקים לדווח, כלומר להצטרף לרעש, במהירות מספקת?
לפני כשבועיים חזרתי מניו-יורק, שבה שהיתי כחמישה ימים שבמהלכם יצא לי לצפות בטלוויזיה לא יותר משלוש-ארבע פעמים. בפעמיים מהן עליתי לגמרי במקרה על אייטמים חדשותיים שעסקו בטוויטר, איך מתחברים לטוויטר, ההתמכרות לטוויטר.
שאף אחד לא יספר לכם סיפורים; המדיה המסורתית לא מחבקת בשמחה את המדיה החברתית, היא לא נהנית ממנה או מגלה את יתרונותיה הנפלאים. היא בפאניקה איומה. במקום לנצל את היתרון היחסי שלה, היא מנסה לנצח את טוויטר במגרש שלו, על-פי החוקים שלו. אין לה סיכוי.
הטלוויזיה מעולם לא היתה מדיום מעמיק או ליניארי. זה טיבה. הדיווח הטלוויזיוני הוא בבסיסו מקוטע, כזה שמספר סיפורי זוועה ב-90 שניות רק כדי לעבור לפרסומות שלאחריהן מנחם הורביץ יספר על המלטה נדירה. טוויטר מחריף את המחלה.
אם הטלוויזיה תמשיך לנסות להיות טוויטר, נקבל טלוויזיה על אסיד, טלוויזיית טוויטר: דיווחים קצרים, מקוטעים, חסרי עומק או הקשר רחב, בלתי מבוססים בחלקם, אמוציונליים ברובם ודלים בעובדות. זו תהיה טלוויזיה שהמסר העיקרי שלה הוא: "אנחנו משדרים עכשיו את מה שקורה עכשיו. אנחנו לא יודעים מה קורה עכשיו, אבל אנחנו משדרים את זה עכשיו וזה מה שחשוב. אנחנו כמו טוויטר. סליחה, מעדכנים אותי באוזנייה שאנחנו טובים מטוויטר – עקבו אחרינו". אם זה נשמע לכם מוכר, זה לא מקרה. זה כבר קורה.