בימים טרופים אלו, בהם נמצאים אנו בעיצומה של של הצגת היחיד "רק על עצמי לספר ידעתי" הרצה זה מספר שבועות באולם התיאטרון הזמני המתקרא משרד ראש הממשלה, מגיעה בשורה מאכזבת מבית-המשפט העליון בנוגע לחופש הביטוי וחופש העיתונות. מתברר כי ישנו דמיון לא מועט ועצוב למדי בין האופן בו ראש הממשלה תופס את חופש העיתונות לבין האופן שתופס אותו בית-המשפט העליון.
אתחיל מאמר זה בפירוט הגישה העולה מפסיקה שניתנה היום (29.8.16) בבית-המשפט העליון, על-ידי המשנה לנשיאה השופט אליקים רובינשטיין, ואסביר בהמשך הדברים מדוע לדעתי הגישה המוטעית (והפסולה) של ראש הממשלה לגבי תפקידה ומקומה של עיתונות חופשית קנתה לה מקום אצל חלק לפחות משופטי בית-המשפט העליון.
בהחלטתו מהיום דחה השופט רובינשטיין בקשה לדיון נוסף שהוגשה אליו על פסיקת הרכב של שלושה שופטים (דנציגר, שהם וברק-ארז) מחודש מרץ בשנה זו. אותה החלטה ניתנה בדעת רוב (דנציגר ושהם) כנגד דעת המיעוט של השופטת ברק-ארז, שאליה עוד אתייחס בהמשך הדברים.
הסיפור נשמע פרוזאי למדי ואפילו טכני, ואולם הוא למעשה עוסק בלב לבם של חופש העיתונות וחופש הביטוי. שופטי הרוב, כמו גם השופט רובינשטיין, התמקדו בסוגיות הטכניות של הנושא שהונח לפתחם במקום לנצל את ההזדמנות שנקרתה בידם למתן ביטוי ערכי נורמטיבי ביחס לחופש העיתונות.
חשוב עוד לומר בתחילת הדברים, לטובת הקורא, מה שאולי מיותר היה לומר במצב דברים אחר, כי התיקון הראשון (First amendment) לחוקת ארצות-הברית כורך את חופש הביטוי והעיתונות זה בזה בקשר בל ינותק ("ולא יגביל את חירות הביטוי ואת חופש העיתונות").
ובכן סיפור המעשה הוא זה: העיתונאי גידי וייץ ועיתון "הארץ" ביקשו לראיין את האסיר מרואן ברגותי. הם פנו לשירות בתי-הסוהר, אשר ענה להם כי בהתאם לכללים של שב"ס ונוכח התנהגותו של ברגותי אין הם מאשרים ראיון עמו. או אז פנו העיתון והכתב לבג"ץ, ופנייתם נידונה כאמור בפני הרכב שלושת השופטים שציינתי לעיל. ואולם באופן מדהים, הדיון בבג"ץ (לפחות מבחינת דעת הרוב) לא עסק כלל בשאלה המהותית העיקרית האם יש חשיבות ציבורית לראיין אסיר כגון ברגותי, ומכאן האם החלטת שב"ס היא סבירה.
במקום זה, השאלה העיקרית שנידונה שם (ואשר על בסיסה דעת הרוב דחתה את העתירה על הסף) הייתה למעשה שאלה טכנית פרוצדורלית לחלוטין – האם בקשה לראיון יש להגיש רק על-ידי האסיר עצמו (המרואיין) כעתירת אסיר לפי פקודת בתי-הסוהר (כמו שאסיר יגיש למשל עתירה שיתנו לו חביתה בבוקר ולא ביצה מקושקשת), או שלעיתון עצמו כגוף תקשורת יש מעמד המאפשר לו לפנות לבג"ץ כנגד החלטה לא לאפשר לו לראיין את האסיר.
חשוב עוד לציין כי לאחר הגשת העתירה צורף ברגותי כמשיב להליך והביע את עמדתו ולפיה הוא מעוניין בקיום הראיון. והנה, שופטי הרוב דחו את העתירה על הסף וקבעו כי הם לא דנים כלל בסוגיה המשפטית המהותית, שכן לגישתם הזכות להתראיין היא של האסיר בלבד, והוא ורק הוא רשאי להגיש בקשה לראיון. שופטת המיעוט ברק-ארז נקטה בעמדה שונה (ומיד בהמשך אפרט אותה), אולם היום, השופט רובינשטיין דחה את הבקשה לדיון נוסף ובחר גם הוא, כמו דעת הרוב, ל"נדוד" למחוזות הפרוצדורה, ולא ניצל את ההזדמנות לפחות לתת להרכב מורחב של בית-המשפט העליון לומר את דעתו על המשמעות של חופש העיתונות בהקשר זה.
וכאן אני מגיע לעמדתה של השופטת ברק-ארז. חשוב לציין: השופטת ברק-ארז לא פסקה לגופה של העתירה, כלומר שיש מקום לראיין את ברגותי, שכן הטענה של המשיבים (שנתקבלה) היתה שיש למחוק על הסף את העתירה. כל מה שאמרה השופטת ברק-ארז (מבלי להמעיט בחשיבות הדברים) הוא שיש מקום לשמוע את העתירה ואין למחוק אותה על הסף.
בניגוד לחבריה להרכב, וגם אם על "קצה המזלג", דנה השופטת ברק-ארז בשאלה הנכבדה – למי יש זכות לפנות לבית-המשפט כאשר חופש העיתונות נפגע? האם רק למרואיין? האם רק לכלי התקשורת? למי בעצם "שייך" חופש העיתונות? אחת ההנמקות שלה (ולא אציין את כולן) היא בעיני אולי המתאימה ביותר, והיא גם מתקשרת לנושא שבו פתחתי את המאמר, היא נותנת לה את הכותרת "חופש הביטוי מנקודת מבטו של השומע ולא של המשמיע בלבד", ומסבירה:
"נקודת המוצא של הדיון נעוצה בהבנת אופיה של ההגנה על חופש ביטוי כחיונית לא רק מהיבטו של הדובר עצמו, אלא גם מבחינתו של קהל שומעיו הפוטנציאלי. ההצדקות ה'קלאסיות' להגנה על חופש הביטוי כוללות הגנה על שני צדדים אלה של המטבע".
במלים אחרות, אומרת השופטת ברק-ארז, חופש הביטוי – וחופש העיתונות שהוא למעשה נגזרת שלו – אינם רק עסקו של המרואיין, ואפילו לא רק עסקו של העיתון, אלא הם זכות גם מנקודת המבט של "השומע", כלומר של הציבור. מכאן שאם יש טענה לפגיעה בחופש העיתונות (כמו שנטען ביחס לאיסור לראיין את ברגותי) אזי לא רק המרואיין זכאי לדרוש את הזכות להתראיין, אלא גם העיתון, כמי שמשמש כלי להבאת מידע לציבור, הוא בעל הזכות להשמיע את הטענה ולעתור כנגד הפגיעה בחופש העיתונות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מעניק ראיון לרשת NBC בלשכתו בירושלים, 20.10.13 (צילום: לע"מ)
נשוב כעת למשרד ראש הממשלה ונראה את הזהות כמעט (המטרידה) שבין דעתו של ראש הממשלה לבין זו של בית-המשפט העליון ביחס לחופש העיתונות.
על התופעה המתרחשת לאחרונה במשרד ראש הממשלה, שאליו מוזמנות מערכות עיתונים לפגישות "אוף רקורד" שבהן מרצה ראש הממשלה במשך שעות את עמדותיו בשלל הנושאים, עמדו כבר טובים ובקיאים ממני בתחום התקשורת. בשורה התחתונה, מנקודת המבט של האזרח ביחס לחופש העיתונות – התוצאה של המהלך הזה היא ברורה וחד-משמעית. ישנו דובר: האיש הפוליטי החשוב ביותר. ישנם שומעים: עיתונאים בלבד. וישנם דברים שמועברים אליהם "אוף רקורד", כלומר "ממני תשמעו אבל לא תספרו".
זהו "אי-חופש עיתונות" ברמה הגבוהה ביותר. "חופש העיתונות" אינו החופש של העיתונאי לשמוע את ראש הממשלה. חופש העיתונות הוא החופש של העיתונאי לספר לי, האזרח, את מה שאומר ראש הממשלה, ואת מה שהעיתונאי חושף בעצמו בלי שראש הממשלה יספר לו...
מכיוון שראש הממשלה הנוכחי מסרב במופגן להתראיין שלא בתקופת בחירות ולמטרה ברורה, אין אלא לקבוע כי גם הוא מסתכל על חופש העיתונות רק מנקודת מבט צרה אחת. בהתאם להגדרתה של השופטת ברק-ארז, ראש הממשלה המעדיף לעדכן עיתונאים בשיחות סגורות שלא לציטוט תופס את חופש העיתונות מנקודת המבט של המשמיע, ולא מזו של השומע.
עצוב לראות כי ההסתכלות הזו על חופש העיתונות, מנקודת המבט של המשמיע בלבד, אינה רק נחלת בית ראש הממשלה, אלא גם נחלתם של לפחות חלק משופטי בית-המשפט העליון. אפשר לסכם כי חופש העיתונות בחודש אוגוסט חם זה לא זכה לעדנה, לא במשרד ראש הממשלה וגם לא בבית-המשפט העליון. ניתן רק לקוות שאולי בעתיד יהיו לו ימים יפים מאלו.
גילוי נאות: הח"מ הגיש תביעה כנגד חרם המודעות של קבוצת אי.די.בי על עיתון "הארץ", וטען בה טענה כי גם לקורא יש זכות לחופש העיתונות, ולא רק לעיתון. התביעה נדחתה על הסף, בין היתר בגלל שלא נתקבלה טענה זו