זה מתחיל בגן הילדים, נאמר בגיל שלוש. על העוגה יש בדיוק ארבעה נרות, אחד לכל שנת חיים, ועוד אחד לשנה הבאה, כפי שמקפידה הגננת להסביר. אחר-כך מתחילים לספור לאחור, לאפשרויות החדשות שצופן בחובו תאריך עתידי: עוד שבועיים בר-מצווה, עוד חודשיים אפשר להוציא רישיון, עוד חצי שנה יגישו לי אלכוהול במקומות ציבוריים, עוד שלושה חודשים למנאייק. ואחר-כך גדלים. הספירה, כאילו מאליה, נמשכת. אלא שמתישהו בדרך מתחלפת המגמה. לפתע הגיל הבא, זה שרק אתמול נכספנו להגיע אליו, מתחיל לזנב בנו. פתאום הוא מגיע מוקדם מדי, לפני שהגענו אנחנו אליו. יותר משהוא מסמן את האפשרויות שלפנינו, הוא מתחיל לסמן את אלו שהחמצנו.

פולחן המספרים בחיים הציבוריים חל ביום העצמאות, יום ההולדת למדינה. כמו כל יתר המועדים והחגים, יום העצמאות חל כל שנה, באותו התאריך. אך בשונה מהחגים הדתיים, וגם מן המועדים החילוניים האחרים, לכל יום עצמאות מספר קטלוגי משלו. בעוד שהחגים הדתיים שייכים לזמן מחזורי, שכל כוחו באדישותו לאירועים היסטוריים ובחסינותו מפני ההיסטוריה, המספר המתחלף מטביע את יום העצמאות בחותם ההיסטוריה, והופך את המדינה לישות כמו אנושית, שיש לה רגע של הולדת, והיא נשארת היא עצמה, אך גם נעה קדימה בזמן.

העיתונאי הבולטימורי גאס היינס (מגולם על-ידי השחקן קלארק ג'ונסון)

מדינה קצת קשה להרים על הידיים, לא כל שכן 61 פעמים (שנזכה לשנה הבאה!). אבל הפסטיבל התקשורתי שסביב חגיגות ה-60 למדינה בהחלט משמר את ההיגיון התרבותי של יום ההולדת. העיסוק התקשורתי ב"אירוע" של 60 שנה למדינת ישראל – החל מהבחירה של שיר ה-60, אלבום ה-60 ועוד שישימיות, עבור דרך הראיונות הממלכתיים עם ראשי המדינה ועד סיקור הטקסים ואירועי החג – מחלק את חייה של המדינה לשניים ונע בין הנוסטלגיה ל"אז", לימי התום של ראשית המדינה, לילדותה האבודה, ובין החיים ב"עכשיו", בהווה הציני והמפוכח מאשליות הילדות, ובפרט מן האשליה שהמחר יביא עימו את החדש.

אלא שבדיוק "אשליה" ממין זה עומדת ביסודה של המדינה. כמו מדינות רבות אחרות, מדינת ישראל באה לעולם תוך מאבק מזוין, והסדר הפוליטי שאנחנו חוגגים את המשכיותו התבסס על אירוע מהפכני ואלים. הניסיון ליצור סדר פוליטי חדש, להקים ישות פוליטית עצמאית, נשען על ה"אשליה" שמחר לא רק יביא עימו את החדש, אלא גם יצדיק, בדיעבד, את האלימות של היום. המימד ההיסטורי של אירוע כמו ייסודה של מדינה מואצל לו דווקא מתוך כך ש"בזמן אמת" יכול היה להיות אחרת. במובן הזה, אירוע היסטורי הוא באמת מחוץ לזמן. שהרי לו התגלגלו הדברים אחרת, אולי היינו מציינים אנחנו היום את הנכבה, את אסוננו הלאומי, ובאים חשבון עם מי שהביסו אותנו, ואולי יום אחד בעתיד גם עם חלקם של מנהיגינו שלנו בתבוסה הצורבת. ואחרים היו חוגגים היום את חגם הלאומי, מן הסתם בערבית.

בדיעבד, לאחר מעשה, ולאחר שהסיפור ההיסטורי סופר חזור ושנה, ההיסטוריה נראית כאילו השתרשרה מלכתחילה על-פי כללים של סיבתיות חמורה, דבר מוביל לדבר. מאז ומעולם אלו הם דברי הימים. את הבסיס השרירותי של קיומנו בהווה חובה עלינו לשכוח, כל שנה מחדש, מיד לאחר יום הזיכרון. יום העצמאות, כמו יום הולדת, הוא יותר מכל יום שיכחון, שנועד להשכיח מאיתנו את היסוד הפלאי, האלים והבלתי מסתבר של קיומנו, ולהרגיל אותנו לחיים ברצף הזמן ה"נורמלי" והיומיומי, שעובר ומצטבר, אך לעולם אינו נקטע. מפרספקטיבה כזו, זמן שבו "יכול להיות אחרת", ש"אחרת" הוא אפשרות ממשית עבורו – הוא בגדר משובת נעורים, שאפשר להתגעגע אליה, אך מוטב להתפכח ממנה, ומהר. אין לנו זמן לבזבז. אחרי הכל, אנחנו לא נהיים צעירים יותר.

המובן מאליו של ההסבר העיתונאי

היחס בין שנת אפס, אותו אירוע היסטורי שבכוחו לאפס את הספירה (לידה, כינונה של מדינה), ובין האופן שבו היא מעובדת כאירוע תקשורתי מלמד משהו על מעמדו הפרדוקסלי של החדש בעולם התקשורת. התקשורת אולי ניזונה מ"חדשות", אך עיתונאים נוטים להאמין ש"אין חדש תחת השמש". מרבית העיתונאים הישראלים, ובוודאי הוותיקים שבהם, שותפים לראיית העולם הצינית. אנשים הם אנשים, יאמרו לכם, והם מונעים תמיד מאותם מניעים אנוכיים עד קטנוניים, ושאף אחד לא ימכור לנו סיפורים אחרים.

הסיקור התקשורתי מתרגם את האירוע המתרחש בזמן הווה לסיפור הנפרט לחמשת ה-W המפורסמים, או בעברית: מה, מי, היכן, מתי ולמה. מה שלא נופל תחת המובן מאליו של ההסבר העיתונאי, מה ש"הלמה" שלו אינו מוסבר בהיגיון התועלתני והציני, נופל תחת הלא-נורמלי ומוסבר בקטיגוריות של זהות. העיסוק התקשורתי הנרחב בשבועות האחרונים בהתעללות בילדים הוא דוגמה טובה לכך. אף שהמציאות העגומה היא שאלימות בתוך המשפחה היא חזון נפרץ, שמתרחש בבתי שכנינו הדומים לנו בכל, נקרתה לתקשורת ההזדמנות להפנות מבט ל"תופעה" הודות לזהותה החריגה של האם עטופת הבדים, או של המתעללים החרדים.

במקרים כאלה, שבהם הסברים פשוטים לשאלת ה"למה" (כדי להרוויח, כדי לקדם את האינטרס הפרטי) פשוט אינם באים בחשבון, הדלק היחיד לסיקור התקשורתי הוא שונות קיצונית, שלא ניתנת כלל להסבר. למה התנהגו כפי שהתנהגו? בדיוק כיוון שהם משהו אחר מאיתנו, אצלנו דברים כאלה לא קורים.

האירועים החדשותיים, או שהם מסוננים דרך מנגנוני ההסבר השגורים וראיית העולם הצינית, וכך מובנים כ"עוד מאותו הדבר", או שהם מקוטלגים תחת האקזוטי והסוטה, ובמקום שיוסברו הם פשוט מיוחסים לזהותם החריגה של המעורבים בהם, זהות אחרת לגמרי, שלא ניתן אלא להצביע עליה ככזו. האם יש אפשרות שלישית? האם אפשר לחשוב על חדש ממש, שאינו מעוכל מיד במנגנוני ההסבר השגורים, אך גם לא מקוטלג אוטומטית כ"אחר" לחלוטין? האם יש אזור דמדומים בין האור המסמא של הסיקור התקשורתי את מה שמוכר לו, או מתמסר בקלות להסבריו, ובין האפלה שבצדו האחר של העולם? האם יש רגע שבו האירוע העיתונאי הוא באמת בגדר חדשה, לכוד עדיין בין חושך לאור, ומפרפר בין האחר מדי והמוכר לעייפה?

המוטו של גאס היינס

אם תשאלו את גאס היינס, העורך המחוספס של "הבולטימור סאן" בסדרה "הסמויה", אפשר שישיב לכם במלים הבאות:

"Many are trapped for hours in darkness and confusion"

הסדרה ה"סמויה" ("The Wire") מבית-היוצר של HBO אינה עוד סדרת משטרה, אלא יצירת מופת טלוויזיונית. בעונה החמישית והאחרונה של הסדרה מצטרף כוח חדש, "העיתון", לעולם שנחלק עד אז לשני כוחות עיקריים, "החוק" ו"הרחוב".

מעריצי הסדרה חדי העין, שהורגלו לשים לב גם לפרטים הקטנים ביותר, הבחינו שלמסך המחשב של העורך הראשי של עיתון ה"סאן" הבולטימורי בסדרה, גאס היינס, מודבקת כותרת: "רבים לכודים בחשכה ובבלבול". את הכותרת הזו, שהיינס תולה כסיסמה, במנותק מכל הקשר, אפשר לקרוא כהלצה המתארת את מצבו של עיתונאי המנסה לכתוב מול המסך, אבל אפשר לראות בה גם יחס עמוק יותר לאירוע העיתונאי ולדרך שבה ראוי לסקרו. שכן הכותרת הזו לקוחה מ"הניו-יורק טיימס" ומתייחסת לפיצוץ הראשון במרכז הסחר העולמי.

אם יש עיתונאי עצמאי, הרי שהוא מגולם בדמותו של גאס היינס. היינס הוא עיתונאי בכל רמ"ח אבריו. הוא נאמן אך ורק למקצוע – לא לבוסים שלו, לא למושאי הסיקור ולא לגורמי השררה. לדידו, הכותרת תלושת ההקשר הזו היא תמצית האתוס העיתונאי.

היינס יודע שעצמאותה של התקשורת, התחום המיוחד לה, הוא ההיסטוריה של ההווה. האתוס העיתונאי צריך, על כן, להיות רגיש ליסוד הבלתי מוכרע של האירוע בזמן הווה. וזהו המוטו שהיינס מציב לנגד עיניו: במקום לנסות להעמיד את החדש על הישן ולהסבירו באופן שמעקר ממנו כל חידוש של ממש, או לחלופין לסמנו כסטייה, הסיקור העיתונאי צריך להכיר בכך שהוא מדווח באותן שעות שבהן ההווה עדיין כלוא בחשכה ובמבוכה.

יום העצמאות הזה, מותר לנחש, ילווה, בצאתו ובבואו, על-ידי עינה הפקוחה של התקשורת הישראלית. אירועים שביום אחר אפשר שהיו מסוקרים בהרחבה יידחקו הצדה לכבודו של החג. בשעה שהטקסים הממלכתיים יסוקרו ברוב רושם, ובין לבין הלשונות יצקצקו על המבוכה שבחקירת ראש הממשלה, יהיו מי שיזכירו שפעם היו לנו מנהיגים, ישרים כאלה. שפעם היו לנו חלומות, ואידיאלים. לקראת צאת החג תלווה התקשורת את הלכלוך שהשאירו אחריהם הישראלים בפולחן האש המסורתי, המכונה גם מנגל. ואז אפשר יהיה לחזור לעסוק באירועים השוטפים, בחדשות האמיתיות, המכונות גם "שגרה". יום העצמאות יחלוף, ויותיר את הכל כפי שהיה, בדיוק ככל קודמיו. או שמא?

אירוע היסטורי במובן החזק, אירוע מכונן, הוא אירוע שנמצא מחוץ לזמן – עתידו טרם הוכרע, ובדיוק לכן אנחנו חוזרים אליו באופן כפייתי, בטקס שכל מטרתו "להקיף" את היסוד השרירותי הזה בהיסטוריות שלנו, ותוך כך להופכו לשגרה ולהתכחש אליו. האתוס שמציע היינס הוא הפוך – עיתונות טובה מעוניינת דווקא לחשוף את העובדה שההווה רווי ברגעים שבזמן אמת יכולים להתפתח למציאות חדשה, אחרת.

תחת השמש אין כל חדש. אבל דווקא משום כך אל לה לכתיבה העיתונאית למהר לגרור את האירוע אל האור. על העיתונות נגזר לעבוד בחושך ומוטלת עליה המשימה המרה למסור לציבור דווקא את מבוכת הרגע. האירוע העיתונאי קופא תחת הבזק האור הקצר של המצלמה. וכמו צילום טוב, סיקור טוב מבודד את האירוע מרצף הזמן באופן כזה שמתלווה אליו התהייה, מעניין מה יקרה ברגע הבא.