הסיפור שהוצג בעיתונות בנוגע להצבעה בממשלה על יישום המלצות ועדת שוחט העמיד משני צדי המתרס את שרת החינוך יולי תמיר ואת הגוף חסר השם והפנים שכולם אוהבים לשנוא, "פקידי האוצר". במרכז המחלוקת: החלטתה של תמיר להביא לאישור הממשלה את המלצות ועדת שוחט ללא ההמלצה להעלות את שכר הלימוד. "פקידי האוצר" הודיעו כי לא יאפשרו ליישם את המלצות הוועדה ללא הסעיף הנוגע להעלאת שכר הלימוד. פקידי האוצר, או משרד האוצר, מזה – ושרת החינוך יולי תמיר מזה.

כך, למשל, כותב ב"הארץ" עפרי אילני: "משרד האוצר מתנגד להצעתה של שרת החינוך, יולי תמיר, להחזיר למערכת ההשכלה הגבוהה 1.8 מיליארד שקל שקוצצו ממנה בחמש השנים האחרונות בלי להעלות את שכר הלימוד". דיאנה בחור-ניר מ"גלובס" מקפידה על איזון ומביאה את דבריה של תמיר מצד אחד, ומנגד את דבריהם של גורמים במשרד האוצר שלא זוהו בשמותיהם. בעיתונים אחרים היה אופי ההתייחסות דומה – יולי תמיר מול משרד האוצר, ולפעמים פקידי האוצר.

שר האוצר רוני בר-און אחרי חתימת ההסכם עם האוניברסיטאות (צילום: מיכל פתאל)

הטענות נגד הכוח המוגזם של פקידי האוצר אינן חדשות, והן, על פי רוב, מוצדקות. אם פקידי האוצר נשאבו לתוך חלל מימשלי בגלל ממשלות חלשות ובלתי יציבות, או שהשתלטו בכוח על צמתים מרכזיים במערכת קבלת ההחלטות – קשה לדעת. בכל מקרה, האחראי בפני הציבור על המדיניות של משרד האוצר הוא אחד: שר האוצר. מול דבריה של שרת החינוך יש להביא את דבריו של שר האוצר, לא של פקידיו. ואם שר האוצר אינו מעוניין להגיב – יש למסור כי שר האוצר בחר שלא להגיב. אם שר האוצר מעוניין שפקידיו יגיבו בשמו, יש לציין במפורש כי הדברים מובאים בשמו ועל דעתו של השר.

ההתמקדות בפקידי האוצר עלולה לגרום לנזק בשתי דרכים. האחת, בכך שהיא יוצרת תחושה כאילו ההחלטה המדוברת היא החלטה "מקצועית", כלומר החלטה שעיקרה מציאת הדרך הנכונה ליישם מדיניות שיש עליה הסכמה רחבה. בתהליך קבלתן של החלטות מקצועיות סביר שיהיה לפקידים, המצויים היטב בפרטים, משקל ניכר מאחר ואין מדובר בשיקולים ערכיים.

לפחות במקרה של העלאת שכר הלימוד, אין הדבר כך. ההחלטה מנין יילקח התקציב הנוסף למערכת ההשכלה הגבוהה, ובפרט מה יהיה חלקם של הסטודנטים בתוספת המימון למערכת, היא החלטה על סדרי עדיפויות וחלוקת משאבים – לב לבה של הפוליטיקה.

שר בורח מאחריות

אך זה אינו הנזק העיקרי הנגרם כתוצאה מההתמקדות התקשורתית בפקידי האוצר. יש טעם לפגם בכך שהתקשורת מאפשרת לשר האוצר, או לממשלה כולה, להסתתר מאחורי גבם של הפקידים הללו.

האחראים בפני הציבור על מדיניות הממשלה הם שרי הממשלה כולם. הם, ולא פקידיהם. כיוון שממשלות ישראל ככלל מורכבות מקואליציה של כמה מפלגות, יש לעתים עניין ציבורי בעמדות של שרים שונים או מפלגות שונות בתוך הקואליציה. עמדותיהם של פקידים בכירים עשויות להיות בעלות ערך לדיון הציבורי, אך דיווח עליהן איננו יכול לבוא במקום דיווח על עמדות השרים הממונים עליהם. ההתרכזות בדבריהם של פקידי האוצר מאפשרת לשר האוצר לא לקבל אחריות ציבורית מלאה למדיניות משרדו, ולהימנע מלהיות מזוהה עם החלטות לא פופולריות – כאילו הוא היה שמח להימנע מהעלאת שכר הלימוד, אך פקידיו מונעים זאת ממנו. זהו איננו המצב: שר האוצר הוא האחראי לעמדות שמציגים פקידיו, ולא להפך.

הפגנת סטודנטים מול בית ראש הממשלה, דצמבר 2007 (צילום: נתי שוחט)

לתופעה זו, של שרים המסתתרים מאחורי פקידי משרדיהם, יש גם השפעה לטווח ארוך. כיוון שבמשך שנים נוהגים שרי אוצר להסתתר, בכל הנוגע להחלטות לא פופולריות, מאחורי גבם של פקידי משרדם, נוצר מצב שהאנשים המזוהים ביותר עם המדיניות הכלכלית-חברתית של ממשלות ישראל הם דווקא פקידי האוצר. לעניין זה, יוצא הדופן הבולט שבשרי האוצר הוא בנימין נתניהו. ואכן, לצד פקידי האוצר, בנימין נתניהו הוא האדם המזוהה יותר מכל אחד אחר עם המדיניות הכלכלית החברתית של השנים האחרונות בישראל.

אלא שמאז כהונתו הראשונה של נתניהו במשרד האוצר חלף כמעט עשור, ובמשרד האוצר כיהנו עוד שישה שרי אוצר (ונתניהו עצמו כיהן בתפקיד פעם נוספת). האם ייתכן שהכוח שצברו פקידי האוצר הכתיב לשרים הממונים עליהם מדיניות כלכלית שלא רצו בה? מבחינה טכנית וברמה פשטנית הדבר איננו אפשרי. פקידים אינם יכולים לכפות על השר הממונה עליהם מדיניות שאינו רוצה בה. סביר יותר כי האפשרות לקבל החלטות לא פופולריות בלי לקחת עליהן אחריות ציבורית מפורשת קורצת לשרים, ובייחוד לשרי אוצר, שמטבע תפקידם נאלצים לקבל החלטות לא אהודות על הציבור. ייתכן גם ששרי האוצר נרתעים מלהתעמת עם פקידי משרדם, ובהנחה שלא ייאלצו לקבל אחריות פומבית על ההחלטות שקיבלו לכאורה פקידיהם, הם מעדיפים להימנע מעימות כזה. גם אם זו אינה הסיבה היחידה לכוח המוגזם שצברו פקידי האוצר, מצב שבו הם, ולא השר הממונה עליהם, נתפסים כאחראים למדיניות, יכול בהחלט לתרום לעודף העוצמה שצברו.

אמנם יש מקום לעמדות שמשמיעים פקידים בכירים בדיון הציבורי. אך מצב שבו שרים אינם נתבעים לתת דין-וחשבון על מדיניות משרדיהם גורם לפגיעה ממשית בעקרונות הממשל התקין. שר האוצר, ורק הוא, אחראי בפני הציבור למדיניות משרדו – אחת היא אם הוא מקבל את עמדת פקידיו או מתנגד לה. על הדיווח התקשורתי לשקף זאת.