הפגנת עובדי "מעריב", אתמול (צילום: "העין השביעית")

ענייני תקשורת

ענייני התקשורת, שבימים כתיקונם נדחקים לעמודי הכלכלה ומדורי הבידור, מעפילים הבוקר עד לעמודי השער והכותרות הראשיות של כמה מהעיתונים. הנסיבות, למרבה הצער, עגומות. עיתון "מעריב", על שלל מותגי המשנה שלו, נמכר אתמול לאיש העסקים שלמה בן-צבי, מו"ל ועורך "מקור ראשון". אם העסקה תצא אל הפועל, כל העובדים יפוטרו. מקצתם יועסקו מחדש, על-ידי הרוכש, בתנאים נחותים.

לא ברור מנין יגיע הכסף לתשלום פיצויים לכל המפוטרים. הבעלים נוחי דנקנר הבטיח כי "ימליץ" לדירקטוריון דסק"ש, חברת-הבת של אי.די.בי, השולטת ב"מעריב", להעביר לעובדי העיתון 69% מהסכום שחייבים להם, לפי שיעור הבעלות של הקבוצה בעיתון. דנקנר אמר כי הוא "מקווה" שהשותף המרכזי השני, עופר נמרודי, יתרום גם הוא את חלקו.

"'מעריב' עובר לשליטת בן-צבי; חובות העיתון כ-408 מיליון שקל", נכתב אתמול בכותרת הראשית של "גלובס". רועי ברק ולי-אור אברבך דיווחו כי בן-צבי מתכוון להפריד מערכתית בין אתר nrg לבין העיתון ולהפסיק את פעילות הדפוס "מוקדם מהמצופה".

מבין העיתונים שאינם כלכליים, רק "הארץ" ו"מעריב" עצמו מסקרים בהרחבה ובהבלטה את העסקה למכירת העיתון, ואת השלכותיה על העובדים. "הושלמה מכירת 'מעריב': 1,750 העובדים יפוטרו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", שמתפרסמת, כמדי יום שישי, בחלקו התחתון של השער. אמילי גרינצווייג מדווחת בכפולה השנייה על המכירה, על הפגנת העובדים שהתקיימה אתמול ועל התגובה הראשונה בממשלה (שר התמ"ת הורה לבדוק חשד להפרת חוקי עבודה). יואב ריבק ועומר ברק, ראשי מערכת החדשות של "מעריב", מתארחים בביתם העיתונאי הקודם עם טור שמתאר את מעשיהם אתמול אמש, בסיומו של יום עבודה בלתי שגרתי.

"השעון מראה 20:47, אבל אנחנו לא עובדים על העיתון. אנחנו מכונסים סביב מסכי הטלוויזיה ורואים את עצמנו במהדורות החדשות", הם כותבים. "[...] בשלוש השעות שנותרו לנו עד חצות נחזור כולנו, הצלמים, הכתבים, המפיקים, העורכים, הגרפיקאים, המגיהים, לעשות את מה שאנחנו אוהבים לעשות, את מה שרובנו חלם לעשות כבר מילדות: לעשות עיתון. לעשות עיתונות. לשנות את העולם, לתקן אותו, אפילו קצת. אנחנו לא רוצים להפסיק, ולא רוצים לעשות דבר אחר. הערב כל דקה שעוברת כבדת משקל, כל שנייה חשובה ומשמעותית יותר מקודמתה. יש לנו דדליין".

הכפולה הפותחת של "מעריב", הבוקר

כותרת בת מלה אחת, "נמכרנו", מתנוססת בשער "מעריב", נוסח שמלמד על הכעס שחשים עובדי העיתון מול תוצאות העסקה שנחמתה מעל ראשיהם. כל הטור השמאלי בעמוד השער מוקדש לתצלום מהפגנת עובדי העיתון. "IDB קניתם התחייבתם תשלמו!!", נכתב באחד השלטים שנראה בתצלום. "נוחי ונמרודי תודה על הימים הנוראים", נכתב בשלט אחר. בידיעה המרכזית בכפולה הפותחת, מאת "כתבי 'מעריב'", מצוטטים שלטים אחרים שנישאו בהפגנה: "מתנה לחגים – 2,000 מפוטרים", "בני ערובה" ו"רוצים משכורת, לא תספורת". נראה שחופש הביטוי שמעניק טוש עבה על נייר בריסטול עדיין גדול יותר מחופש הביטוי של שורה מודפסת בידיעת חדשות מרכזית.

למרות זאת ניתן ב"מעריב" מקום לביקורת ישירה על ההנהלה. כל הכפולה הפותחת מוקדשת לעיתון ולעובדיו. לידיעה החדשותית, שמתפרסמת תחת הכותרת "עצב וזעם", נלווים תיבה ובה תגובת קבוצת אי.די.בי ושלושה טורים אישיים, מאת עיתונאים ותיקים ב"מעריב". חן קוטס-בר מזכירה כי המפגינים שרו אתמול "נוחי שלום – איפה הכסף שלנו היום?", ומדמה את בעל הבית לאדם שמגרש אותך מביתך בשיא החורף, אחרי שגנב לך את המעיל.

"מישהו החליט שאני וחברי צריכים לשלם את המחיר הכי כבד על ניהול כושל לאורך שנים", כותב יונתן הללי, "ניהול שקיפל בתוכו פזרנות בלי גבול, מינויים הזויים של מנהלים לא מיומנים ולא מקצועיים בשכר גרנדיוזי, ואלה הולידו את החטא הנוראי על כספי הפיצויים של עובדי 'מעריב'. מדובר ב'אבא של החטאים'. מותר לסגור עסק, מותר למכור, אבל אסור לבעוט את העובד לכל הרוחות. זו אולי לא גניבה, אבל זה גובל ברשלנות פושעת שחייבת התייחסות במישור הפלילי. ותאמינו לי, נוחי אפילו לא ידע מזה. עכשיו תפקידו לתקן את העיוות הזה".

לפי הידיעה של "כתבי 'מעריב'", נציגי העובדים נפגשו אמש עם הבעלים החדש שלמה בן-צבי. "במהלך הפגישה הביע בן-צבי רצון לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בעובדים כתוצאה מהליך הרכישה, והביע את אמונו בעיתונות המודפסת, אולם לא פירט באשר לתוכניותיו העתידיות", נכתב. אם מצרפים את ה"רצון" וה"אמון" של בן-צבי ל"המלצה" ול"תקווה" של דנקנר, אפשר לחבר ג'ינגל פוליטי לקראת המירוץ של יאיר לפיד בבחירות הקרובות (והוא בכלל לא כותב היום על "מעריב"). כסף בבנק לא ייצא מזה לעובדי העיתון.

ואולי הם בכלל לא זקוקים לכספי הפיצויים. מקריאה בעיתונו של הבעלים החדש עולה תמונה אופטימית ביותר, כאילו התממשו כל הרצונות, האמונות, ההמלצות והתקוות של עיתונאי "מעריב".

ישי פלג מדווח בידיעה קצרה המתפרסמת בשער "מקור ראשון" על חתימת העסקה למכירת "מעריב" במלים הבאות: "הרוכשים התחייבו בהסכם להמשיך להוציא לאור את העיתון, לקלוט למעלה מ-300 עובדים באופן ישיר ב'מעריב' החדש, ולהמשיך להשתמש בשירותי הקבוצה בתחום הדפוס וההפצה כך שעוד כ-1,400 מתוך כ-1,800 מעובדי הקבוצה יוכלו להמשיך לעבוד ולהתפרנס". לפי החישוב שלו, רק מאה עובדים יאבדו את פרנסתם, חישוב העומד בניגוד מוחלט להערכות כל יתר הכתבים, ובעיקר לדיווח ב"גלובס" שלפיו ימיו של העיתון המודפס קצרים יותר מכפי שנדמה.

לידיעה נלווה תצלום מהפגנת עובדי "מעריב" אמש, על אף שלאור המידע המעודד בידיעה של "מקור ראשון", ההפגנה נראית כמעט תמוהה. עובדי "מעריב", כך מוסבר לקוראי "מקור ראשון", מפגינים "נגד הבעלים הנוכחיים של העיתון", וזאת חרף העובדה שאתמול נשמעו בהפגנה קריאות גם נגד הבעלים החדש, שלמה בן-צבי.

ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" מסקרים את הנעשה ב"מעריב" בצנעה יחסית ובעמודים הפנימיים בלבד. חזי שטרנליכט מדווח במדור הכלכלי הצנוע של "ישראל היום" על עסקת המכירה, לראשונה מאז נודע על המגעים לקיומה, וזאת בדגש על ממדי החובות של העיתון. בתצלום הנלווה מהפגנת העיתונאים בולטים שני שלטים: "מעליב" ו"נמרודי דנקנר פושעי 'מעריב' לדין!".

ב"ידיעות אחרונות" מוקדש רוב התוכן המערכתי בעמ' 6 למצבו של המתחרה הוותיק (שבמשך שנים ארוכות נתפס כאויב המר מכל). תחת הכותרת "'מעריב' נמכר, העובדים יפוטרו" מדווחים נעם ברקן, ליטל דוברוביצקי, אלי שמעוני ועופר פטרסבורג על עסקת המכירה ומחאת העובדים.

שמו של נוחי דנקנר מוזכר רק פעם אחת, בלב הידיעה של "ידיעות אחרונות". התצלום שנבחר ללוות את הידיעה מציג מפגין המחזיק שלט שאינו מכוון נגד דנקנר או אי.די.בי, אלא נושא מסר כללי: "מעליב". אפילו בעיתון שבשליטת דנקנר מרשים לעצמם העיתונאים לתת ביטוי רב יותר לביקורת ישירה נגדו. מדוע ב"ידיעות אחרונות" שומרים על מי שלא מחזיק במניות העיתון, על מי שבמשמרתו יפוטרו עובדים בלא כל הכספים המגיעים להם על-פי חוק?

דנקנר, כפי שפורסם, יצא שלשום לחו"ל בניסיון לגייס משקיעים חדשים לאימפריה המצטמקת שלו. אם יקבל לידיו את גליון "ידיעות אחרונות" מהבוקר, ישמח לקרוא בידיעה על "מעריב" שהמפגינים שניסו לטפס אל הקומה ה-41 במגדל המשולש של מרכז עזריאלי, כדי להפגין מול משרדי תאגיד אי.די.בי, "נבלמו". אז מה אם במציאות קרה ההפך הגמור. העיקר שהיה כתוב בעיתון.

על הדרך

"אנחנו הולכים לקבל עוד עיתון", מבשר בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, לרעייתו שרה, בקריקטורה היומית של "הארץ" [ערן וולקובסקי]. שניהם מחייכים.

את הכתבה המקיפה ביותר על עובדי "מעריב" אפשר למצוא הבוקר ב"דה-מרקר". עידו אפרתי ואשר שכטר הצטרפו אמש להפגנת העיתונאים ומספקים פתחון פה נרחב לעמיתיהם העומדים בפני פיטורים. "אני אוהב את העבודה שלי כמו בחודש הראשון בה", אומר להם מרדכי חיימוביץ', 24 שנים ב"מעריב". "אין עם מי לדבר. כשאתה רוצה לשאול משהו, אין מי שייתן תשובות - הכל קשור זה בזה", אומר נמרוד צ'פני, מנהל הארכיון, 21 שנה ב"מעריב".

אמיר טייג, נתי טוקר והילה רז חתומים על דיווח נפרד ב"דה-מרקר", שמוקדש למצבו הכלכלי של העיתון. העורך הראשי ומייסד "דה-מרקר", גיא רולניק, טוען בטורו הקבוע כי לא האינטרנט הביא לקריסת "מעריב", אלא "ניהול כושל וקשרים מושחתים בין עיתונות לבין חברי מועדון הריכוזיות במשק הישראלי".

רולניק פונה לעיתונאים שאינם ב"מעריב" ומבקש מהם לשאול את עצמם בימים אלה: "האם ייתכן שמעל ראשיהם – בצמרת העורכים, המנהלים והבעלים – מתנהל משחק אחר לחלוטין של אינטרסים, שהם רק מריונטות בו? האם הבעלים של העיתון שלהם באמת רואה בו כלי עיתונאי או קרדום לחפור בו כדי לקדם את עסקיו וחבריו? עד קריסתו של 'מעריב' רצו רוב העיתונאים בישראל להאמין שסוג העיתונות הזאת, סוג המודלים העסקיים האלה, יכולים להתקיים לעד: אנחנו נעלים עין או נשרת את האינטרסים הזרים, ובתמורה נוכל לעשות את מה שאנחנו אוהבים – עיתונות. עכשיו קיבלו כולם סטירת לחי מצלצלת".

טוב, לא כולם. בן כספית, למשל, ככל הנראה העיתונאי הבכיר ביותר ב"מעריב", לא כועס על הבעלים נוחי דנקנר ולא השתתף אתמול בהפגנה יחד עם עמיתיו לעיתון. חסרונו בלט עד כדי כך שכמה מהמפגינים שרו לאורך הדרך מבית "מעריב" למרכז עזריאלי, "איפה, איפה בן כספית?". הבוקר, בטורו הקבוע ב"מוספשבת" של "מעריב", מסביר כספית מדוע לא לקח חלק בהפגנה.

"אני פשוט לא מסוגל לקרוא 'גנב' למי שהשקיע למעלה מ-300 מיליון שקל בשנה ורבע, במאמץ (אמיתי) ובאמונה (אותנטית) שאפשר להציל את העיתון ושזה חשוב להציל את העיתון", כותב כספית, כאילו דנקנר השקיע את הסכומים האלה בעיתון מהונו הפרטי. "נוחי דנקנר לא ניסה להתאבד ב'מעריב'. הוא ניסה להציל אותו (כן, ועל הדרך גם להועיל קצת לעצמו). בסוף יצא שלא הצליח להציל, וכמעט התאבד". גם להועיל לעצמו לא הצליח דנקנר. עכשיו תורו של כספית לנסות.

(סירוס)

קריסת "מעריב" מביאה עימה יבול חדש של טקסטים על מצבה של העיתונות וההשלכות על הדמוקרטיה. לא ב"ישראל היום" ולא ב"ידיעות אחרונות". שם מסתפקים בידיעה קצרה בעמודי החדשות. הנה, שני האויבים המושבעים בזירת העיתונות המודפסת מצאו לעצמם מכנה משותף: התעלמות מקריסתו של "מעריב" ופיטורי עובדיו.

כל עיתון מסיבותיו שלו, כמובן. "ישראל היום" מעדיף שלא לעסוק בהקשרים הפוליטיים של מצב "מעריב" ובתרומתו שלו לקריסת שוק העיתונות המודפסת בישראל (אלא אם כן זה מאפשר לו לבקר מחדש את "ידיעות אחרונות"). "ידיעות אחרונות" נמנע עקרונית מלסקר את שוק העיתונות, כביכול משום שהדבר אינו מעניין את הציבור הרחב. יכול להיות שמצוקת העיתונאים באמת אינה מעניינת את הציבור (על אף שפיטורי 2,000 איש ראויים לסיקור נרחב יותר מידיעה בעמוד החדשות), אבל ההתעלמות של "ידיעות אחרונות" מקריסת "מעריב" מאפשרת לעיתון להימנע לחלוטין מעיסוק בהקשרים הרחבים יותר של הנעשה ברחוב קרליבך.

אין התייחסות לקריסת "מעריב" במוסף הכלכלי "ממון", אין התייחסות במוסף התרבות והבידור "7 לילות", אין התייחסות במוסף הפוליטי (למעט כמה שורות בטור של יגאל סרנה המוקדשות בעיקר לשלדון אדלסון ובנימין נתניהו). כמובן שאין במוסף "7 ימים" כתבת מגזין המסכמת את השבוע הסוער שעבר על עובדי העיתון האחר. הסולידריות היפה שהביעו כמה עובדי "ידיעות אחרונות" שהשתתפו אתמול בהפגנת עיתונאי "מעריב" נעצרת עם רדת כתביהם לדפוס.

בעיתונים האחרים המצב שונה. ב"דה-מרקר", כאמור לעיל, יש התייחסות נרחבת לקריסת "מעריב". במדור הדעות של "הארץ" כותב יצחק לאור על עליית הטבלואידים והעיתונות המסחרית והעדפתם של שמאלנים היפסטרים לרכוש כרטיס טיסה לברלין על פני מנוי שנתי לעיתון "הארץ".

במוסף "עסקים" של "מעריב" מראיין יהודה שרוני את סילבן שלום ושומע ממנו, בין היתר, כי על הממשלה לעזור לעיתונות הדפוס. "יש לעשות הכל כדי לאפשר לאנשים לשמור על מקום עבודתם לטובת המשפחות, המשק והדמוקרטיה הישראלית", אומר שלום. "[...] הממשלה חייבת להתערב ולסייע בהצלת ענף התקשורת. צריך ליצור תוכנית הבראה שתאפשר לגופי התקשורת לשרוד. אסור לתת להם לקרוס, זה יהיה אסון".

גם חגי סגל, עיתונאי "מקור ראשון", קורא לסבסוד ממשלתי מוסדר. "כדאי לשקול ברצינות אפשרות שהממשלה כאן תלך בעקבות ממשלת צרפת ותסבסד מינוי לקוראים צעירים", הוא כותב. "[...] אם הילדים שלנו כבר לא קוראים ספרים, לפחות שיקראו עיתונים".

אלון עידן טוען בטור המתפרסם על פני כל עמ' 5 של "הארץ" כי העיתונאי המודפס הולך ונכחד משום שהוא עומד בסתירה לתהליך חברתי מקיף של התפוררות הסמכות. "המצאת האינטרנט האיצה את תהליך הכחדתו של העיתונאי המודפס, משום שהיא איפשרה למדוד מתארי מציאות חדשים ומגוונים (פוסטים, בלוגים, טוויטים, סטטוסים), ובעיקר – היא איפשרה לשלוט בהם באופן מיידי", כותב עידן. "ההקלקה הפכה לאשרור הרשמי של תיאור המציאות החדש – ככל שיותר אנשים לחצו על דף כתבה, כך המציאות המתוארת באותו דף התקבלה כסמכות.

"העיתונאי המודפס נדרש כעת להעביר את רשמיו לאינטרנט כדי שיוכל להימדד בכל רגע ורגע. ואולם, העיתונאי המודפס מתקשה לעשות את המעבר, משום שהמדידה היא כל מה שבגללו הפך להיות עיתונאי מודפס. כלומר, הרצון לכתוב רשמים בלתי תלויים על נייר הוא הרצון לא להימדד על-ידי ההמון (אלא על-ידי 'העורך', סמכות ישנה).

"למעשה, הסתירה שבין העיתון לבין האינטרנט לא קשורה לנראות של הפלטפורמה – דף או מסך. זו לא שאלה של הרגלים בלבד. זו סתירה שקשורה לרצון של העיתונאי לא לעמוד למשפט בכל רגע ורגע (סירוס), לא להיות תלוי בסנטימנט של ההמון, ממנו ברח מלכתחילה אל הדף המודפס. העיתונאי מאמין שהדבר הכי חשוב בעבודתו – למעשה הדבר שמגדיר את עבודתו – הוא העצמאות: היכולת להיות נאמן למראה עיניים, למשמע אוזניים, למחשבה חופשית".

היתרון הגדול ביותר של האינטרנט על פני הדפוס הוא היכולת למדוד במדויק את תגובת הקוראים, אמר לאחרונה אלוף בן, עורך "הארץ".

יתר חדשות היום

א. "בחירות בדרך", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". יובל קרני מדווח בכפולה הפותחת כי "שרים בכירים בליכוד" מעריכים שבנימין נתניהו יודיע בחודש הבא על הקדמת הבחירות. "הסיבה: הכישלון הצפוי באישור תקציב המדינה ל-2013".

"נתניהו מעריך: יהיה אפשר להעביר את התקציב ולקיים את הבחירות במועדן", נכתב הבוקר ברצועה צרה במרומי שער "ישראל היום". מתי טוכפלד מדווח כי באירוע גיבוש לקואליציה שכינס אתמול נתניהו אמר ראש הממשלה כי כל חברי הקואליציה מעוניינים להעביר את התקציב.

האירוע, אגב, מוזכר גם ב"ידיעות אחרונות". "מבקר המדינה קיצץ את סעודת הפאר של נתניהו", נכתב בשער העיתון. בעמ' 2, מעל הידיעה על הקדמת הבחירות הצפויה, מדווח איתמר אייכנר כי מבקר המדינה התערב ומנע מהליכוד לממן את הארוחה בגיבושון מכספי מימון המפלגות בעלות של 80 אלף שקל. רק אחרי שהסכום קוצץ ל-25 אלף שקל ניתן האישור. לפי דיווחו של אטילה שומפלבי ב-ynet, כמה מהנוכחים באירוע התעסקו יותר בדלות הקייטרינג והאוכל המועט יחסית שהוגש מאשר באפשרות שהבחירות יוקדמו.

ב. "רומני איננו המועמד הראשון לנשיאות היורה לעצמו ברגל ברגע מכריע של המאבק על הנשיאות", כותב חמי שלו ב"הארץ", "[...] אבל נדמה שעוד לא היה מתמודד שהקמפיין שלו הוא כמו נוח בשבע שגיאות, שמספר מעידותיו גדול מעצם מהלכיו, שכל יוזמה שלו מסתיימת בתוך שעות ספורות במפח נפש, בהודעת תיקון, במסיבת עיתונאים שבה הוא מסביר שלא הובן כהלכה ושתוצאתה בדרך כלל היא הכפלת הנזק [...] מה שהיה אמור להיות ניצחון בלתי נמנע ונקמה שאין מתוקה ממנה עלול להפוך לתבוסה צורבת ובלתי נסלחת שתרדוף את הרפובליקאים במשך שנים ארוכות".

בידיעה נלווית, מאת נטשה מוזגוביה, מצוין כי "אובמה מרחיב את הפער בסקרים". היא מסתמכת על סקר מכון "פיו", שמצא כי אובמה זוכה לתמיכת 51% מהציבור, לעומת 43% בלבד לרומני.

"הקמפיין שלי נוגע ל-100% מהאמריקאים", מצוטט המועמד הרפובליקאי לנשיאות, שקיבל הון עתק מהבעלים של "ישראל היום", בידיעה המתנוססת בעמ' 19 של החינמון. יוני הרש מדווח כי "למרות כל המהומה סביב הקלטת וההתבטאויות מעוררות המחלוקת, המועמד הרפובליקאי יכול להתנחם בעובדה כי לפחות בסקרי הבחירות השונים הוא ממשיך להיות צמוד לאובמה". הרש מסתמך על סקר של AP שמצא כי רומני מפגר באחוז אחד בלבד אחר אובמה, ועל סקר של גאלופ שהוסיף כי במדינות המתנדנדות הפער עומד על שני אחוזים בלבד.

ב"גלובס" כותב יואב קרני, החריף מבין פרשני ארה"ב בעיתונות הישראלית, כך: "אפשר עכשיו לטעון במידה גוברת של סבירות שהתאוששות של מיט רומני תהיה הנס הפוליטי הגדול ביותר של זמננו. לתכלית הזו, רומני צריך מעכשיו ואילך להיות נקי מכל שגיאה, והנשיא צריך לחזור ולמעוד; ובבוא ויכוח הטלוויזיה הראשון, במוצאי יום הכיפורים, רומני צריך לסיים בנוק-אאוט. אפילו ניצחון בנקודות לא יספיק לו".

ג. "אני אדם מאמין מאוד", כותב שי גולדן במוסף "סגנון" של "מעריב". "אני גם מאמין שיש סיבה להיותי יהודי. לא לחינם נולדתי דווקא יהודי, ולא בן לדייגים איסלנדים או לכפריים סינים. החיים הללו, של יהודים, קשים מעצם טבעם. מי שנגזר עליו להיוולד יהודי, נגזר עליו לחיות חיים סבוכים, מורכבים וגם קשים יותר".

"אני הולך עם העובדות והעובדות אומרות: בסך-הכל, המצב הכלכלי יותר טוב ממה שצפינו לפני כמה חודשים. המשק לא עומד בפני איזו סכנה ענקית. יש בו המון גמישות, יזמות, יצירתיות. חיים טוב בישראל", אומר נגיד הבנק סטנלי פישר בראיון לסבר פלוצקר במוסף "ממון".

ד. "במלה 'היה' יש קטע מרווח וקווים זקופים, כמעט ישרים, שנראים כמו מקל של סבא. קווים אלה מראים שהכותב לא יכול להיות עגול, לא יכול לקיים קשרים, ונשאר רק הדבר המופשט ביותר של הכתב. זה מראה על השבר הגדול", מתייחס הגרפולוג אליהו בן-טובים למשפט שמופיע במכתב שכתב הבדרן דודו טופז כמה ימים לאחר שנשלח למאסר ולפני שהתאבד.

ה. יואב צור, עורך "מעריב" לשעבר, ראוי לתואר "מבצע האקזיט של השנה". עד לפני חודשיים כיהן כעורך מוספים בעיתון הקורס, אתמול דיווח רועי ברק ב"גלובס" כי הוא מצטרף למשרד יחסי-ציבור גדול.