העיתונות ממלאת תפקיד חשוב בחשיפת שחיתויות. על כך יש הסכמה רחבה. במחקר שערכו צפתי וליביו בסוף שנת 2004 נמצאה הסכמה גבוהה בין עיתונאים על תפקידם החשוב בקיום נורמות של ניקיון כפיים (ממוצע 4.78 בסולם של 1 – 5). גם הציבור הרחב בישראל מסכים עם אמירה זו (ממוצע 3.76).
העיתונות אינה יכולה לתבוע, להרשיע או להעניש את מי שסרחו, אך חשיפתם של מעשי שחיתות שנעשים בהיחבא היא חלק חשוב מהמלחמה בתופעה. אך האומנם חשיפת שחיתות שלטונית אכן מביאה לחברה נקיית כפיים יותר?
תחקיר עיתונאי מוביל לעיתים קרובות לחקירת משטרה, להעמדה לדין ולהענשת המושחתים. אם נוסף על כך המושחתים שהודחו מתפקידם השלטוני יוחלפו באנשים מושחתים פחות, נוכל לזקוף זאת לזכות התחקיר העיתונאי. ואם ענישה על שחיתות מרתיעה מושחתים-בכוח, גם בכך העיתונות משחקת תפקיד חשוב.
חשיפת השחיתות בעיתונות עשויה להפחית את השחיתות גם באמצעות השפעתה על דעת הקהל. התקשורת מסמנת את הגבולות הנורמטיביים של המותר והאסור, של הראוי והבלתי-ראוי. בתחומים רבים - כמו בסוגיית ההטרדות המיניות - שבהם מתחוללים שינויים לאורך זמן בנורמות החברתיות - התקשורת מתפקדת כברומטר נורמטיבי רגיש וזמין. כך גם בתחום השחיתות השלטונית: מינויים פוליטיים ומכרזים תפורים, שהיו נפוצים ומקובלים בעבר, נהפכו לבלתי לגיטימיים וליעד לתחקירים עיתונאיים ומשם אף לחקירות משטרה ולהעמדות לדין.
לכאורה, ככל שהנורמות בתחום השחיתות - כפי שהן מוצאות ביטויין בסיקור התקשורתי - מחמירות יותר, גם הנורמות החברתיות אמורות להחמיר, אולם אין מדובר בהכרח בתהליך אוטומטי: גם אם התקשורת מחמירה יותר ומציבה רף גבוה יותר של ציפיות לניקיון כפיים, ההתיישרות הציבורית, הנורמטיבית, אינה מובטחת ובוודאי אינה מתרחשת מיד.
לא אחת צובעים העיתונאים את התחקיר שלהם בצבעים דרמטיים מופרזים ומציגים אותו באור קיצוני. הצגת מעשה בעייתי, אך נפוץ, באופן מוקצן, יוצרת תחושה של מתיחת הנורמות אל סף שאינו מקובל בהכרח על הציבור ואף עשוי לעורר התנגדות. גם התמחותם של עיתונאים בחקר השחיתות עשויה להפוך אותם לרגישים יותר מהציבור הכללי לנעשה בתחום זה ולגרום להם להפסיק להסביר מה פסול בהתנהגות השלטונית שהם מדווחים עליה. עם זאת, ההתנהלות הזו עשויה לשרת את המאבק לטוהר מידות שכן היא מתקנת את הציפיות למנהל תקין.
סיקור שיטתי של פרשיות שחיתות עלול ליצור ניכור ורתיעה
האם החשיפות התדירות והרעשניות של מקרי שחיתות אכן מועילות לעיצוב דעת הקהל בכיוון הוקעת השחיתות? כמה מאפיינים של הסיקור העיתונאי מאפשרים לנו להטיל ספק בכך ולסייג את ההנחה שהתקשורת משפיעה על הניקיון הציבורי.
כפי שנמצא במחקרים קודמים, כיסוי עיתונאי מתאפיין ב"מסגור אפיזודי" ולא ב"מסגור תימאטי" (Iyengar, 1991). עיתונאים לומדים לכתוב "סיפורים" ולא ניתוחים, להתמקד במקרה אישי ולא בניתוח מעמיק ומופשט של תופעות וגורמיהן.
כל בדיקה של הסיקור העיתונאי מגלה ריבוי של חשיפות מקרים של שחיתות, ומיעוט של דיון מופשט בשאלות: מהי שחיתות? היכן הגבולות בין סמכות ניהולית לבין שחיתות? האם יש לשחיתות גוונים שונים, או שמא מדובר בדיכוטומיה חדה בין מנהל תקין לבין שחיתות מוחלטת? מהי המידה הראויה של סובלנות כלפי שחיתות שחברה יכולה לגלות, בלי לסכן את החיים התקינים בה? האם יש שחיתויות שראוי להעיר עליהן בלי לדרוש עונש פורמאלי למבצעיהן? שאלות אלה ועוד אינן חלק מתחקירים עיתונאיים על שחיתות, וסביר שלו מישהו היה כולל דיון בשאלות אלה בכתבה, הטקסט היה מוצא את מקומו על רצפת חדר העריכה או תחת מקש ה-Delete במחשב.
מן הראוי לקיים מחקר שיטתי על אופן הסיקור העיתונאי של שחיתות ציבורית בישראל והשפעותיו על הקהל והממשל: האם סיקור שיטתי של פרשיות שחיתות אינו יוצר ניכור, דחייה ואף רתיעה מכל הקשור בפעילות ציבורית כי "כולם מושחתים" ולכן "אין מה לעשות"? האם בגלל שסיקור השחיתות נעשה כפי שהוא נעשה, מתגברת התפיסה שהרצוי איננו בר-השגה ומתגבר כוחה של הנורמה הנהוגה? כאשר כל סוגי השחיתות נכרכים יחד תחת כותרת אחת (במערכת המשפטית יש הבחנה כזו, כמו שנעשה במשפט דרעי, בין התיק הציבורי לתיק האישי), הפער בין הרצוי למצוי מתרחב ומועצם.
סיבה נוספת לשחיקה הנורמטיבית, הנגרמת דווקא בגלל סיקור תקשורתי רב, היא "עייפות הציבור". רעיון ה-Compassion Fatigue
(Moeller, 1999) מתאר את העייפות שנוצרת אצל הקהל מכיסוי תכוף ורצוף של מלחמות ואסונות, עייפות שמובילה לאדישות לסבלם של האחרים בגלל חוסר היכולת האנושית לחוש רחמים לאורך זמן. כך גם סיקור רב של שחיתות עלול ליצור קהות, אדישות ואף הדחקה שמקורן בעייפות מלדון בשחיתות ומהתחושה שאין מה לעשות נגדה. לכן, חשוב מאוד לבחון כיצד נכון לסקר מקרי שחיתות כדי שלא ליצור תחושה ששחיתות היא נורמה ולא להגזים בתיאור שלה.
אם "כולם מושחתים", אז אף אחד לא מושחת
רבות נאמר על השפעתו של סיקור ציני, שלילי וסקפטי על אמון הציבור בפוליטיקה. גם התשובות לטענות אלה ידועות ומוצדקות: התקשורת איננה קבלן משנה של הממשל ואינה צריכה להתחשב בהשלכות של סיקור טוב על אמון הציבור בו. תפקיד העיתונות לדווח ולהתריע על מחדלים ובעיות של הממשל, ותפקיד השלטון לשפר את עצמו וכך להחזיר את האמון הציבורי.
אך זה איננו המצב לגבי נורמות של מנהל תקין, שכן השחיתות מטבעה נעשית בידי פרטים ואיננה נחלת השלטון בלבד. הבעיה איננה מה יחשבו הקוראים על הממשל והאם יאמינו לו, אלא איך ינהגו הם באופן פרטי בעבודתם. האם לא ייתכן שקוראים יסיקו שמכיוון שכולם מושחתים, יש מקום לסלוח למי שחוטא בשחיתות? הרי להבדיל מסוגיית האמון הפוליטי, בתחום השחיתות יש לשלטון דווקא אינטרס לשחוק את הנורמות הציבוריות, כדי לזכות בחופש פעולה יותר גדול ובפחות ביקורת. ואם אין לשלטון סיבה לפעול לשיקום הנורמות, במקרים שהעיתונות שוחקת אותן, מי ידאג לכך?
ישנן כבר דוגמאות לשחיקת נורמות: שחיקה כזו עשויה להסביר את הסלחנות כלפי נאשם בשחיתות שקרוב אל הקורא בדרך כלשהי. כאשר מי שנחשד בשחיתות בא מהמחנה הפוליטי של הקורא, הוא עשוי להיתפש כחוטא פחות חמור, או כמי שראוי למחילה כי "כך עושים כולם".
שחיקה נורמטיבית אחרת נמצאת אצל העיתונאים עצמם, העשויים להתעלם משחיתותו של מי שהם מזדהים עם מדיניותו או עמדותיו, זו תופעת "האתרוג".
המענה לסכנת השחיקה הנורמטיבית
מהו המענה לסכנת השחיקה הנורמטיבית? האם יש להפסיק לפרסם תחקירי שחיתות? בוודאי שלא. האם להפחית בהם? לא. האם להיות סלחנים יותר כלפי "שחיתויות קטנות"? אף זה לא.
חשיפת התנהגות לא ראויה של בעלי תפקידים בסקטור הפרטי והציבורי כאחד, היא לב ליבה של העיתונות החופשית וראוי שתעשה זאת בכל תוקף. אולם על השיח העיתונאי בנושא השחיתות להיות מורכב יותר, בעל היבטים רבים יותר, מעמיק יותר ועשיר יותר במימדיו.
ראוי שגודל הכותרת וניסוחה יהיו ביחס ישר לחומרת המקרה ולחוזק הראיות. ראוי שהסיקור יהיה תימאטי יותר ואפיזודי פחות, שיבחין בין סוגים שונים של שחיתות ולא יכרוך יחד מקרים של שוחד אישי עם עידוד תרומות לא חוקיות לגופים וקמפיינים; של מינוי מקורב לא מתאים לתפקיד נחשק עם עזרה לא שוויונית לידיד בזירוז פרוצדורה בירוקרטית לגיטימית.
יתרה מזאת, ראוי שסיקור השחיתות יתחקה לא רק אחר הגילויים החיצוניים של ההתנהגות המושחתת, אלא אחר מקורותיה, גורמיה ומקדמיה. סיקור כזה יהיה כלי אפקטיבי במלחמה נגד השחיתות ובמניעתה, ויהיה לעזר בבניית חברה משגשגת יותר ומושחתת פחות.
ד"ר יונתן כהן הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה ופרופ' גבי וימן הוא מרצה בחוג זה
מקורות
Iyengar, S. (1991). Is anyone responsible: How Television frames political issues. The University of Chicago Press: Chicago and London.
Moeller, S. (1999). Compassion Fatigue: How the Media Sell Disease
Famine, War, and Death. Routledge: New York.
Tsfati, Y. & Livio, O. (2008). Exploring journalists' perceptions of media impact. Journalism and Mass Communication Quarterly, 85(1), 131-146.