בשבועות האחרונים כל מיני מומחים מטעם עצמם הפכו לפרשני מחאות חברתיות. במלאות 5 שנים למה שאוהבים לסמן כאן כ"מחאה החברתית" בהא הידיעה, כאילו שלא היו מאבקים חברתיים לפני ואחרי קיץ 2011, הרעיפו עלינו טקסטים שעסקו בצורה ילדותית בשאלה "האם המחאה החברתית נכשלה". כאילו שנכון בכלל להסתכל על התפרצויות זעם של ציבור באופן מבודד, ולנתק אותן מהעבר שהוביל אליהן ומהעתיד שהגיע אחריהן ובעקבותיהן.

חלק מהטקסטים האלה נכתבו על ידי מי שמעולם לא יצאו להיאבק על משהו שאינו תנאיהם הפרטיים, חלקם נכתבו על ידי עיתונאים ששימשו אז והיום ככלי שרת בידי טייקונים שמשלמים את שכרם, ישירות או בעקיפין. הגדיל לעשות אחד מנציגי ההון-שלטון-עיתון המובהקים, יאיר לפיד, ששוב קפץ על רכבת זיכרון "המחאה" וטען בחוסר בושה אופייני שהוא ומפלגתו הם "הביטוי החזק, האותנטי ועקבי ביותר של רוח המחאה" - תוך שהוא הוא מקווה שהציבור בישראל ישכח כיצד שירת את טייקוני ישראל בתפקידו כשר האוצר.

מדבר אחד מרכזי שקרה גם הוא ב-14 ליולי, התעלמו כל פרשני המחאות והעורכים בכלי התקשורת ששלחו אותם כדי לסמן "וי" על ציון "5 שנים למחאה החברתית". ב-14 ביולי 2012, שנה אחרי שנת האוהלים, בהפגנה חברתית שהשתתפו בה אלפים ושהעיתונות סיקרה באופן דליל ביחס לקיץ הקודם, הצית עצמו אדם למוות. לאדם הזה קראו משה סילמן.

כשאמר שיתאבד ולא יגיע לרחוב, טענה נציגת הביטוח הלאומי שמי שמאיים להתאבד - לא מתאבד. הפקידה בעמידר ענתה לו על איומו בהתאבדות: "רק אל תעשה את זה במשרדים שלנו"

משה סילמן, פעיל חברתי, נטל את חייו לאחר שמדינת ישראל הביאה אותו לסף ייאוש, ומעבר לו. סילמן התפרנס מעבודתו כנהג משאית, עד שבגלל חוב של 15 אלף שקל לביטוח הלאומי, המדינה עיקלה לו את החיים. אחרי שטען בפני הרשויות שהוא אינו מסוגל לעמוד בתשלום החוב, תגובת המוסד לביטוח הלאומי היתה לקחת לו את פרנסתו: המשאית עוקלה ונמכרה. אחרי ששילם שליש מהסכום, המוסד לביטוח לאומי דרש ממנו שישלם גם את עלות גרירת המשאית - 1200 שקל.

נטול משאית, ניסה סילמן להמשיך ולהתפרנס. חשבון הבנק שלו עוקל, כך גם כל חסכונותיו וביטוח החיים שהיה לו. הוא חזר בהמשך להגה והפך לנהג מונית. בינתיים לקה מרוב תסכול בשבץ ועבר כמה אירועים מוחיים. בשל כך המדינה פסלה לו את רישיון הנהיגה, וכעת גם להתפרנס כנהג מונית לא היה יכול. כשהוא מוכר כנכה 100%, ללא יכולת להתפרנס, המדינה אישרה לסילמן תשלום קצבת נכות בסך 2,300 שקל, ממנה (כמו כל נכה 100% בישראל) אמור היה להתקיים.

הוא עבר לגור עם אמו. לאחר מותה, עיקל הבנק גם את דירתה. סילמן עבר להתגורר בשכירות, שגם אותה היה צריך לממן בפרוטות שקיבל מהמדינה, אחרי שנים של תשלומי מס לביטוח הלאומי - המוסד הממשלתי שאמור להחזיק אותנו במקרה שניפול. חברת הדיור הציבורי עמידר, שאמורה לסייע לאנשים במצבו, פסלה את סילמן מלקבל דירה. גם סיוע בשכר דירה הוא לא קיבל, כיוון שנע בין דירות ולא היה מוגדר כחסר-בית.

כשאמר שיתאבד ולא יגיע לרחוב, טענה נציגת הביטוח הלאומי שמי שמאיים להתאבד - לא מתאבד. הפקידה בעמידר ענתה לו על איומו בהתאבדות: "רק אל תעשה את זה במשרדים שלנו".

לא טרגדיה אישית

בזמן ההפגנה ב-14 ביולי 2012, כשעמדנו מול עוד מוסד שמסמל את הריקבון החברתי בו מצויה ישראל - בית העיתונאים בתל-אביב, הבחנו פתאום בלהבת אש גדולה על המדרכה. רק כשהתקרבתי הבנתי שמדובר באדם בוער. סילמן נע, אחוז להבות, עד שנפל על הכביש. עמדתי שם לידו. אני זוכר שניסיתי לזרוק עליו איזו חתיכת בד עלובה, זוכר את המחזה הסוריאליסטי שבו אדם מפויח כולו, עדיין חי, מנסה לצנן עצמו בעזרת קרטיב שמישהו דחף לו.

סילמן כתב והדפיס מכתב אותו הוא חילק לפני שהצית את עצמו. עותקים מהמכתב היו מפוזרים לצד גופו המפויח. במכתב האשים את השלטון וראשיו בכך שהובילו אותו לאבד את עצמו לדעת. כשחזרתי הביתה, הבנתי שהתקשורת המרכזית בישראל הולכת להפוך את ההתאבדות הזאת למקרה פרטי זניח וחסר חשיבות היסטורית. להשכיח אותו, כדי שלא יסמל את היכולת של השיטה החברתית-כלכלית בישראל להוביל אזרחים אל הקצה. להקטין אותו, כדי שלא ייפגעו האינטרסים הכלכליים של הטייקונים שמחזיקים בכלי התקשורת בישראל.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ, יוני 2012 (צילום: מרים אלסטר)

בנימין נתניהו, ראש הממשלה - אז והיום - שבגלל המדיניות שלו ושל שר האוצר שלו שטייניץ, סילמן כתב כי הצית עצמו, אמר אז: "מדובר בטרגדיה אישית גדולה". בדיוק אותה תעמולה שמפנים נגד כל התפרצות חברתית - לנתק אותה מההקשרים הרחבים שלה.

על סילמן, שהיה פעיל חברתי בעצמו, אי אפשר היה לכתוב שהוא "ממומן" או מונע ממניעים נסתרים של רצון לפגוע במנהיג העליון. אז המנהיג העליון טען שזו "טרגדיה אישית". כך הובילה התעמולה מבית נתניהו את ההתייחסות לסילמן כאל מקרה פרטי, תוך רמיזה לכך שמדובר באדם בעל הפרעות נפשיות, ולא באזרח שהובא לקצה על-ידי מדיניות כלכלית-חברתית המתעמרת באזרחים.

בעיתון של המנהיג העליון אפילו השמיטו את החלק במכתב בו סילמן מאשים את נתניהו ושטייניץ כאחראים למדיניות הכלכלית שהביאה לנטילת חייו. אבל גם בשאר כלי התקשורת המרכזיים כמעט שלא עסקו בהקשר הרחב של פעולת המחאה האיומה, במדיניות הכלכלית-חברתית בישראל והשפעתה על האוכלוסיה.

עוקף תקשורת

לפני מספר ימים הגענו לנקודה בה הצית את עצמו משה סילמן בזמן ההפגנה.
הדלקנו שם נרות וערכנו אזכרה לא רשמית. אזרחים שעברו במקום שאלו לפשר ההתקהלות. סיפרנו להם שזו אזכרה למשה סילמן שהצית את עצמו בהפגנה חברתית לפני 4 שנים. אף אחד מאותם אזרחים לא זכר את סילמן, לא זכר את המקרה.

אותם אזרחים כמובן לא אשמים בכך. תעמולת ההון-שלטון-עיתון שהובלה בידי נתניהו, שתפקידה להשכיח את הבעיות החברתיות ולנתק אותן מהקשרן הרחב, נמשכת עד היום. גם אז, כמו היום, שיתפו פעולה עם השכחת המקרה כלי התקשורת המרכזיים בישראל. אותם כלי תקשורת שמפרשנים את "המחאה החברתית" הביאו להשתקת המאבקים החברתיים שהתקיימו מאז, לסימונם כ"מקרה פרטי", כ"ממומנים", "בעלי אג'נדה נסתרת" או סתם "הזויים", לאחר שהטייקונים ששולטים בתקשורת הבינו שגם הם מסומנים.

משה סילמן (צילום: סמדר בן-אשר ברקוביץ,CC BY-SA 3.0)

כשאין מי שיספר לישראלים שניזונים מכלי התקשורת המרכזיים על התאבדותו של משה סילמן, כיצד הם יידעו על כך? איך יזכרו את המקרה? איך יבינו את הרקע? סיפורו של מוחמד בועזיזי שהצית את עצמו בתוניס מוכר בכל העולם כמי שהביא למהפכה שהפילה את השלטון שהתעמר באזרחים. כאן, גם אחרי סילמן המשיכו להצית את עצמם אזרחים למוות, חלקם התאבד בדרך אחרת. גם סיפורם והרקע הכלכלי-חברתי שהוביל אותם להתאבדות, נשלח לשולי הדיווחים החדשותיים ונשכח כלא היה.

חשבתי השבוע כשעמדתי שם מול המקום בו סילמן הצית את עצמו, על אותה חתיכת קרח ממותק שנתנו לסילמן המפויח. איך היא מזכירה את הסיוע המגוחך שנותנת המדינה לאזרחים הכי דפוקים שלה, את 2,340 השקלים של קצבת הנכות, את 3,000 השקלים של קצבת הזקנה, את 6,500 השקלים ופחות שמשתכרים (לא "מרוויחים") חצי מאזרחי ישראל, שכר חציוני שכמו הקצבאות, גם גובהו כמעט לא השתנה בשנים שעברו מאז, ואיתו אמורים להסתדר במדינת ישראל היקרה לנו כל כך.

הסיפור של משה סילמן הוא לא רק "טרגדיה אישית גדולה" אלא טרגדיה חברתית בקנה מידה עצום, שישראלים רבים חווים יום יום בחייהם במדינת ישראל. מדינת ישראל הפכה למדינת הון-שלטון, כזו שרואה את טובת בעלי ההון כערך עליון.
במדינה כזאת, אין מקום למקרה של משה סילמן להיות חלק מהזיכרון הלאומי. במדינה כזאת, לאזרחים רבים כל כך שמתקשים להתקיים בה, אין מקום להיות חלק מההווה.

במדינה כזאת, כלי התקשורת המשמשים שופרות תעמולה של הטייקונים יפעלו כדי שלא נזכור את המצוקה שהיתה, כדי שלא נדע על המצוקה שעודנה. הם פועלים כך, כדי שלא נפעל נגד השיטה. את הזיכרון של סילמן לא נוכל לשמר בכלי התקשורת המרכזיים. על הסיבה להתאבדות שלו כמעט שלא נקרא או נשמע בכלי התקשורת המרכזיים. על המקורות הכלכליים-חברתיים לקושי שלנו לחיות כאן, כמעט שלא נקבל מידע בכלי התקשורת המרכזיים, השייכים לבעלי ההון המרוויחים כשאזרחי ישראל מפסידים. על פעילות ההון-שלטון, לא נוכל לדעת אם נצרוך את כלי התקשורת שמהווים חלק מהשיטה. על האופן בו פועלת השיטה כדי לשמר את כוחם של בעלי ההון השולטים בה על חשבוננו, נוכל לספר רק בעצמנו, כשנעקוף אותה.

מי היה משה סילמן?

אחד מאיתנו.