אורן פרסיקו כתב בלגלוג בראשית השבוע, בסקירת העיתונות של יום שני, על נטייתה של העיתונות הישראלית לשוות לכל מהלך ציבורי חשוב אופי של תחרות אישית. היה לו במה להיאחז: באותו בוקר סיפרו העיתונים על מאמצים מקבילים שעושים ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגן שר הבריאות יעקב ליצמן להשגת תרכיב חיסון נגד שפעת החזירים. כל אחד מהשניים הצטייר בדיווחים האלה כמי שעיקר מעייניו נתונים להגיע ראשון לקו המטרה כדי לזכות באהדת הציבור.

פרסיקו גרס שהצגה זו של מהלך הדברים מדגישה את הטפל ומגמדת את העיקר – תפקידם של מנהיגי המדינה למנוע פורענות בריאותית מתושביה.

התחרות האישית היא אכן הדלק המניע את הפוליטיקה, אבל מוטב לא לשכוח כי היא גם הדחף העיקרי המזין את העשייה העיתונאית. שתי הרשויות הללו – הרשות המבצעת והרשות המדווחת (בכל הצניעות המתבקשת) – ממלאות שליחות ציבורית חיונית, אך היא יוצאת אל הפועל אך ורק בגלל היצרים האישיים והשאיפות האנוכיות שיש לכל אחת מהנפשות הפועלות בשתי הממלכות האלו.

אי-אפשר להבין את התנהלותם של מנהיגי המדינה ללא התחשבות במרכיב התחרות המניע אותם, כשם שלא ניתן לפענח את ביצועיהם של אנשי התקשורת אם מתעלמים מעוצמת האגו שלהם.

ראוי לתת את הדעת לתפנית, שלא לומר למוטציה, שמקבלת התחרות בענף התקשורת. אם בעבר נמדדו עיתונאים על-פי איכות דיווחיהם, הרי עתה הם נשפטים בעיקר על-פי מד המהירות. ההישג העיתונאי נתפס יותר ויותר במונחים טכניים, ופחות ופחות בקני מידה ערכיים.

כלי התקשורת המוצלח נחשב למי שמושך את הרייטינג הגבוה ביותר, ולא זה שמציע תכנים בעלי חשיבות. העיתונאי הלהיט הוא מי שמביא ראשון את הסקופ, גם כשהוא חלול, ולא זה שמציע את האבחנה המדויקת. העיתון הנחשב אינו זה המסייע לקוראיו לקרוא נכון את המציאות, אלא זה שבידו העוצמה הכלכלית הגדולה ביותר.

גם בעבר הניע המרדף אחר הראשוניות את התחרות העיתונאית, אלא שהמאבק המבורך הזה נסב על הישגים מקצועיים שיש להם ערך ממשי ושהציבור יוצא נשכר מהם. כאשר כתבים ובעלי טורים היו נפגשים מדי יום מעל דפי עיתונים מתחרים ופורשים את מרכולתם בפני קוראיהם (ואיש בפני עמיתו), היו הצלחותיהם וכשלונותיהם המקצועיים נגזרת של חריצותם וכשרונם.

בעידן שבו הרשת מפציצה את הגולשים ללא הפסקה בדיווחים ובהגיגים – התחרות הופכת למכאנית: לא האינטליגנציה, הקשרים, יכולת הדיבוב והשקדנות של העיתונאים עומדים למבחן אלא זריזות הקריאה שלהם (באתרים אחרים) ומהירות ההקלדה שלהם. המבחן הקובע הוא מי הראשון שהבחין בידיעה שעלתה באתר כלשהו והשכיל להעתיק אותה לפני מתחריו. וכך אכן נראית התחרות ברשת – מירוץ בלתי פוסק אחר כותרות תזזיתיות, לא פעם ממוחזרות, כאשר שעון העצר הוא המדד העיקרי להצלחה.

האופי הגרוטסקי שמקבלת התחרות העיתונאית ברשת זוכה אמנם, מדי פעם, לתשומת לב ולהערות עוקצניות, אך אין בהן כדי להפסיק את ריצת האמוק: התחרות, על-פי כללי המשחק הללו, רק מעצימה – וגולשת גם לכלי התקשורת המסורתיים. עיתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה נסחפים במרדף שעיקרו לכידת תשומת לבו של הצרכן באמצעות הצגה רעשנית ככל האפשר של ההתרחשויות. ההכללה הזו אמנם עושה עוול לעיתונאים שמוסיפים לשמר איי איכות במפת התקשורת, אך היא מוצדקת בהתחשב בעובדה שמספרם קטן והולך.

מוטב לא להיוואש מהאופי הנלעג שמקבלת התחרות המקצועית בעולם התקשורת. ההתפתחות הטכנולוגית אמנם מרדדת את האליפות הבלתי פוסקת הזו, אבל היא עדיין ההורמון המפעיל את תשוקת העיתונאים להביא הישגים, לזכות בהכרה, להצליח. צריך רק להחזיר אותה למגרש שבו מתנהל המשחק על-פי חוקים בעלי ערך המביאים תועלת ממשית לציבור.