יאיר לפיד ויעקב פרי (משמאל) במסיבת עיתונאים, אתמול בתל-אביב (צילום: יוסי זליגר)

בום

"הפרקליטות: נערער על זיכוי אולמרט", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "הפרקליטות תערער על זיכוי אולמרט", נכתב בכותרתו הראשית של "מעריב". "סופית: הפרקליטות תערער בתיק אולמרט", נכתב בכותרת לצדה של הכותרת הראשית על שער "הארץ". "הפרקליטות הודיעה: נערער בכל פרשיות אולמרט", מודיעה כותרת בולטת על שער "מקור ראשון". "הפרקליטות תערער על זיכוי אולמרט", נכתב ברצועה צרה, נחבאת אל כלים, על שער "ידיעות אחרונות".

בין הדיווחים בעיתונים יש סתירות בנוגע להיקף הערעור (אחרי הכל, אולמרט היה מעורב בפרשות פליליות רבות), אולם כל המדווחים מסכימים כי אולמרט עתיד להיפגש היום עם יורשתו בתפקיד יו"ר קדימה, ציפי לבני (ומי שהיתה יריבתו הגדולה על רקע סלידתה, המאוחרת להחריד, מהחשדות הפליליים שדבקו בו), וכי השניים עתידים לדון באפשרות של חבירת כוחות לטובת התמודדות בכנסת (אם יחברו, ואם יצטרפו אליהם דמויות כמו גבי אשכנזי, יקבלו כ-30 מנדטים, מצטטים ב"הארץ" "בכירים בקדימה" הנשענים על "סקרי עומק").

"ההודעה מגיעה בזמן רגיש עבור אולמרט, השוקל אם לרוץ לבחירות הבאות", נכתב בידיעה בחתימת טובה צימוקי ותלם יהב ב"ידיעות". "גורמים משפטיים העריכו אתמול כי ההודעה לפרקליטיו של אולמרט נועדה להודיע לו ולציבור כבר בתחילת מערכת הבחירות שהוא צפוי להתמודד עם ערעור – וזאת ככל הנראה כדי שהפרקליטות לא תואשם בסיכול התמודדותו". העורכים ב"ידיעות" משתדלים להתחשב באולמרט, הנמצא כאמור בזמן רגיש: "יועציו: 'זו רדיפה אישית ומרושעת'", מצטטת כותרת המשנה, ואילו כותרת הגג משתוממת: "השופטים זיכו פה אחד, אך למרות זאת – ערעור". אכן, רשעים. אגב, הידיעה הנוספת היחידה באותו עמוד היא "רקטה פגעה בחצר בית".

בלרוס-ישראל-עזה

"מאיר דגן מאושפז במצב קשה אך יציב לאחר ניתוח בבלרוס", נכתב בכותרת ידיעה במעלה שער "הארץ". הידיעה, של אלי שווידלר, קצרה וללא המשך בעמוד פנימי, אין בה מידע רב מעבר לזה שנמסר בכותרת, ונמסר שמקורה במסיבת עיתונאים שערך נשיא בלרוס, הרודן אלכסנדר לוקשנקו. גם על שער "מקור ראשון" ידיעה קצרצרה דומה. מתווסף שם המידע שלפיו לוקשנקו הצהיר כי מדינות אחרות (ארצות-הברית, גרמניה ושבדיה) סירבו לנתח את דגן, ראש המוסד לשעבר, בשל עברו הבטחוני. ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי הסירוב היה, לכאורה, בשל החשש מהניתוח המסובך שנידון לכישלון. בעיתונים מצטטים את הכחשת מקורבי דגן לדברים.

גם ב"מעריב", ב"ישראל היום" וכאמור, גם ב"ידיעות אחרונות", מדווחים על המקרה בשעריהם, ואף מפרסמים ידיעה בנושא בעמוד פנימי. מגדיל לעשות "ידיעות אחרונות", המקדיש לסיפור הזה את הכותרת הראשית וכפולת עמודים, בצירוף ברכות ואיחולים מאת יובל דיסקין (המודפסים ככותרת על שער העיתון ובעמוד פנימי, בפונט מוגדל ומודגש, ללא שום תוכן נוסף) וטור רגשני מאת איתן הבר: "אילו הייתי אדם דתי, לא הייתי מש מאבני הכותל המערבי ברגעים אלה ומבקש את בורא עולם לגמול חסד למי שגמל חסדים רבים לעם ישראל", הוא כותב.

הבר, אם כן, על-פי עדותו, אינו אדם דתי, אבל הוא והעיתון שהוא כותב בו מתייחסים למידע על דגן כאילו היו אנשים מאמינים, גם אם לא ברור לגמרי של איזו דת, והביטוי "רפובליקת בננות" אינו מוזכר בטקסט, אולם זועק מבין המלים. הדבר ניכר לא רק בנפח המוגזם והדרמטיות המנופחת שהעיתון מציג בטיפולו בנושא, אלא גם בכך שלמרות אותו נפח, הוא אינו מתייחס כלל לסוגיות העיתונאיות שהיו צריכות לעלות, אם כבר מטפלים בסיפור כזה בעיתון: מדוע רודן השולט במי שמכונה תדיר "הדיקקטורה האחרונה באירופה" מתפאר במסיבת עיתונאים משונה בכך שמתאשפז בבית-חולים "שלו" "גנרל" ישראלי? מדוע אותו גנרל בחר להיות מנותח ברודנות חשוכה (ב"מעריב" מפרסמים מסגרת שכותרתה "מצוקת תרומות האיברים – בישראל ממתינים 3 שנים להשתלת כבד")? מה הקשר, אם ישנו, בין לוקשנקו לבין דגן?

אפשר, כמובן, לוותר כליל על העיסוק בנושא, בטענה כי מדובר בצנעת הפרט של מי שהוא כעת חייל בדימוס, ולהסתפק בשליחת מכתב תמיכה או שיחת טלפון אוהדת, אולם ב"ידיעות אחרונות" בוחרים לדווח על כך בהרחבה תוך שהם הופכים את דפי העיתון לספר מחזור אישי, הנחשף, מיניה וביה, בפני המוני קוראים. ב"ידיעות" מתגאים בכך שדגן היה איש סוד וחידה שמעשיו יישארו עלומים לעד, אולם אינם מסוגלים לרסן את ההתלהבות מסיפור שהוא שליש טרגי ושני שלישים מביך ושהיה בוודאי נוח למושאו שיישאר עלום גם הוא. יותר מש"ידיעות אחרונות" מתכבדים בכך בכבודו של דגן, הרי שהוא מתבזה בקלונם. לדגן השתילו כבד, "ידיעות אחרונות" זקוקים להשתלת כבוד.

"2,279 קלוריות לאדם: כך חישבה ישראל כיצד לא להרעיב את עזה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בלעדי: מסמך 'הקווים האדומים' של המצור על הרצועה", נכתב בכותרת הגג. כותרת המשנה מוסרת כי "אחרי מאבק ארוך, נחשפות מכסות המזון שהותרו בעת הסגר. משרד הביטחון: מעולם לא נעשה שימוש במסמך". ברי כי בין שני חלקי כותרת המשנה יש סתירה. אם מעולם לא נעשה שימוש במסמך, הרי שהוא אינו מפרט את מכסות המזון שהותרו בעת הסגר (כלי שכן נעשה בו שימוש ידוע וגלוי). ממילא ברי כי "הארץ" אינו מקבל את גרסת משרד הביטחון.

ברם, לא צריך מדרש פסוקים כדי לקבוע ש"הארץ" אינו מקבל את גרסת משרד הביטחון, לא באשר לשימוש במסמך ולא באשר למהותו. "הארץ" ועמירה הס, בהגשה הדרמטית (יחסית כמובן) ובתוכן הדברים, מציגים את המסמך (שנחשף, אגב, בעקבות מאבק משפטי של עמותת השמאל גישה, ולא על-ידי "הארץ") ככתב אישום נגד כוחות הביטחון, במה שנראה יותר כהתניה אידיאולוגית ופחות כמסקנה מושכלת.

הטקסט מציג גרסה רשמית שלפיה מעולם לא נעשה שימוש במסמך הטיוטה, כי מדובר בדיונים פנימיים, כי זו הסיבה להתנגדות לחשיפתו, וכי ממילא מדובר בעדות למאמצים למנוע אסון הומניטרי ברצועה ולא להפך ("לא במטרה להגביל כמויות אלא להבטיח שאין מחסור"). "הארץ" לא מצליח לקומם גרסה נגדית הנתמכת על ראיות או עדים, ובכל זאת מציג, בטלאים וברמיזות, את מדינת ישראל כמדינה פושעת (נחותה במיוחד ההיטפלות להתייחסות שבמסמך להבדלים תרבותיים, כאילו בה עצמה יש טעם לפגם ולא להפך, וכאילו אותה ביקורת לא היתה מוטחת לולא היתה במסמך התייחסות להבדלים האלה).

המיצג העיתונאי הזה מעורר אי-נוחות משום שניכר בו שהוא רק תירוץ. הרי המסמך שנחשף, גם אם הוא אכן חושף את "פרטי המצור על עזה" וגם אם משרד הביטחון אכן משקר, משום מה, בקשר לכך, מעיד רק על כך שישראל התנהלה בצורה הומנית וכבלה את ידיה שלה מתוך דאגה שהסגר לא יפיל קורבנות. ההתנגדות של "הארץ" המפעפעת בתוך הטקסט אינה נוגעת לכן למידע שבכתבה, אלא לעצם ההחלטה לאסור על יצוא מזון לעזה מישראל, וזה, כמובן, עניין שונה לגמרי.

רק באחרונה פירסם "הארץ" מידע ביקורתי (ולטענת מושאו גם שגוי) ולפיו שבדיה מתנגדת להטלת סנקציות על איראן. מאיראן לא נורה טיל אחד על ישראל, מרצועת עזה נורו אלפים, ובכל זאת, ב"הארץ" מקדמים בברכה סנקציות (בינלאומיות) על איראן ומקטרגים על סנקציות (ישראליות) על חמאס. זו עמדה לגיטימית (אם כי טעונה הסבר), שראוי היה לעסוק בה בפני עצמה, ולא לזרות אותה בעיני הקוראים אגב הצגה מניפולטיבית של מידע משני.

עוד ידיעה בטחונית המופיעה היום ב"הארץ": "ארגוני הטרור בעזה משפרים יכולות: ירו טיל נגד מטוסים", נכתב בכותרת ידיעה קצרה של עמוס הראל בעמ' 4. הטיל, "מתקדם יחסית", מדגם סובייטי. "המסוק לא נפגע". עורכי הידיעה, שהעתיקו אותה מאתר "הארץ", שכחו להוריד את המשפט "העיתון 'ידיעות אחרונות' דיווח הבוקר (שלישי) לראשונה על שיגור הטיל".

נשא פרי, נשא רוח

"השר בני בגין שוקל לפרוש", "נתניהו מתחמק מכינוס הליכוד" ("פייגלין בשטח, נתניהו במתח" היא כותרת הכפולה הפותחת) ו"לא ביקשתי את האוצר" (משה כחלון) הן הכותרות על שער "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "בחירות 2013 עוד 97 ימים". כותרת רביעית, בתחתית המסגרת המוקדשת לכך, מדווחת בצנעה, כאמור, על החלטת הפרקליטות בעניין אולמרט. מה שבולט יותר מן הכותרות המתפרסמות הוא מה שלא מופיע במסגרת דיווחי הבחירות: ההתרחשויות במפלגתו של יאיר לפיד, יש-עתיד. תמונתו של לפיד היא המרכזית היום על שער "מעריב", לצד הכותרת "לפיד יישא נאום מדיני באריאל" ("קריצה למצביעי ימין"). בתצלום נראים לפיד ויעקב פרי, מי שכיכב אתמול בהבלטה באתרי החדשות אחרי ההודעה כי יצטרף לתפקיד בכיר במפלגה – באתרי החדשות אבל לא ב-ynet, שם הצטרפותו של פרי נדחקה לשולי דף הבית.

הצטרפותו של פרי מדווחת גם בידיעות בעמודים הפנימיים של "ישראל היום" ו"הארץ", שם כמובן מדווחים גם על הביקורת שנלוותה למהלך – אם בשל עיתוי עזיבתו של פרי את תפקידו כמנהל בנק מזרחי (ערב פרסום דו"ח של המפקח על הבנקים בהקשר לשערורייה בבנק) ואם בשל הפרופיל הציבורי של פרי (כמייצג מובהק של שכבת מנהלים המרוויחה שכר עתק, שיידרש כעת לייצג, לכאורה, את "מעמד הביניים").

באורח יוצא דופן, כך קורה היום גם ב"ידיעות אחרונות", וביתר שאת: דהיינו, הידיעה על צירופו של פרי מוצנעת מחד עוד יותר מאשר בעיתונים האחרים, העוינים את לפיד אידיאולוגית או פוליטית, והביקורת מובלטת יותר – קונטרס החדשות מפנה לכותרת הראשית של מוסף "ממון", המוקדשת לביקורת שמותחים בבנק מזרחי טפחות על פרי ("התקופה האחרונה בבנק לא החמיאה לו"). על הידיעה עצמה חתומים לא פחות מארבעה כתבים.

האם בעקבות עזיבתו של לפיד את העיתון (ביום שישי יתפרסם טורו האחרון) הוחלט להפוך את המדיניות הרשמית (לטפל בלפיד הפוליטיקאי באופן ענייני, ולא כמי שהוא הכוכב הגדול של "ידיעות") למדיניות בפועל? או אולי פרנסי העיתון לא ראו בעין יפה את מינויו של פרי, או שיש להם חשבון לא סגור איתו? את התשובה לכך ניתן יהיה ללמוד מהאופן שבו ימשיכו לסקר את לפיד ב"ידיעות אחרונות" בתקופה הקרובה (אגב, השאלה היומית במוסף היומי של העיתון היום היא "האם חזרתו של אריה דרעי לפוליטיקה לגיטימית", ואפילו נמצא מי שישיב "לא": יגאל סרנה, מי שפיטוריו נמנעו באחרונה בשל לחץ ציבורי יוצא דופן).

עוד על בחירות 2013

"אלדד יניב דיבר על 'דולרים בגרביים', נתניהו מאיים בתביעה", מדווחים אילן ליאור וברק רביד ב"הארץ".

"העיתונאי מיקי רוזנטל יתמודד על מקום ברשימת העבודה", מדווח באותו עמוד יהונתן ליס.

יורם ירקוני מדווח ב"ידיעות" כי איש רשות המסים דוד ואנונו, שהורשע בשוחד, אמר במהלך עדותו בבית-המשפט לפני יותר משנה כי שמע מאיש עסקים בשם יואל מוגמי כי כחלון עתיד לפרוש לפני הבחירות ולעבור לעבוד עבור המיליארדר קובי מימון תמורת 100 אלף דולר לחודש. כחלון מכחיש.

"אתמול בבוקר ניסה אלי ישי לדבר ביחידות עם הרב עובדיה יוסף, כדי 'לרכך' את המכה של חזרת דרעי. אלא שבנו של הרב, מתומכי דרעי, מנע זאת ממנו – וישי עזב את המקום בזעם. היום צפויים חברי מועצת חכמי התורה להתכנס לפגישה גורלית", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של עקיבא נוביק ב"ידיעות".

החברה האזרחית

"נשיא קוקה-קולה הזמין אותי ואמר, 'תמכור שמינייה ב-42 שקל במקום ב-39 שקל'. איימו עלי", הוא הציטוט המופיע ככותרת הראשית של "כלכליסט". הדובר הוא אפי רוזנהויז, מנכ"ל שופרסל לשעבר, העומד כעת למשפט. כדאי למי שחי בישראל ונוהג לקנות מזון לקרוא את הדיווח.

העיתונים מדווחים על גל מעצרים נרחב שערכה המשטרה בקרב אנשיו של ארגון פשיעה בדרום הארץ.

ענייני תקשורת

המגזין "פירמה", המצורף לגליון "גלובס", מגיש מגוון כתבות בנושאי תקשורת ועיתונות, לצד העיסוק בפרסום וריאליטי. "המשבר הגיע גם אלינו", מצוטטת על השער תמי רווה, יו"ר דירקטוריון חדשות ערוץ 2, ש"נערכת לשנה לא פשוטה". ההיערכות היא, כמובן, ל"קיצוץ מדאיג" שצפוי במערכת החדשות. בשער "גלובס" מתפרסמת ידיעה של לי-אור אברבך על אודות גל קיצוצים הנערך כעת בערוץ 10 ובקבוצת "ידיעות אחרונות" (כולל העיתון "כלכליסט").

עוד בגליון "פירמה": יובל אביבי כותב על "יום הכיפורים של הרגולטור": הפסקת השידורים בערוץ הטלוויזיה הערבי הלא-TV כסמן ל"תסכול של הצוות הערבי מהרגולציה ומהשותפים היהודים". יונתן כיתאין סוקר את רשימת העיתונים שנסגרו כאן, גם לפני ששמענו על משבר העיתונות המודפסת. אביבי גם מראיין שישה עיתונאים, צעירים וצעירים פחות, על "מצב העיתונות": "הטייקונים שהתערבו, הפיטורים ההמוניים, השחיקה והעיתונאים ששתקו". "אומרים לכם על מה לא לכתוב?", שואל אביבי את יובל גורן, "מעריב". "לא צריך להגיד", עונה גורן.

אחד הנושאים המרכזיים בשיחה הוא, כמובן, ההתמודדות עם העידן הדיגיטלי והמתח שבין תעשיית הדפוס הגוועת לבין העיתונות ברשת. לקראת סופה של השיחה נכנסים הדוברים לדיון על ההבדלים באיכות העריכה בין העיתונות המודפסת לזו המקוונת. גדעון סאמט, זקן הדוברים (72), מתעקש כי המצב יהיה דווקא טוב יותר באינטרנט, והדברים נדפסים בעיתון כך: "יהיו פחות באינטרנט שגיאות", וממילא מוכיחים כי סאמט צודק.