עונה סוערת במיוחד עברה על "עובדה" עם מעברה מ"טלעד" ל"קשת". דיוני ועדת זיילר, שקמה בעקבות תחקיר על מינויו של ניצב משנה יורם לוי, פרשת מוזי ורטהיים ו"ישראייר", זיכויו של סרן ר' מהריגת ילדה פלסטינית ואיומו להגיש תביעת דיבה נגד התוכנית. על רקע אירועים אלו, אנו מביאים כאן את השקפת עולמה המקצועית העקרונית של אילנה דיין כפי שהיא מתבטאת בדברים שנשאה בטקס חלוקת הפרס לעיתונאות של מרכז בני ברית.

  ▪ ▪ ▪

אני רוצה להניח לפניכם הערב את השאלה שהיא בעיני באמת השאלה הקריטית ביותר לחייה וחיוניותה של עיתונות חופשית. השאלה היא איך אנחנו יכולים לקיים את הסנטימנט העיתונאי - שיהיה חי ובועט וחיוני וביקורתי וערני ועדכני ודרוך ונושך ואגרסיבי ופרובוקטיבי - בתוך אקלים תקשורתי, שהוא מצד אחד מסחרי ומשחית ומצד אחר פוליטי ומשחית. ולא צריך להיות טיפוס דרמטי במיוחד, אם כי אני מודה שיש לי נטייה קלה לכך, כדי לומר שחייה של דמוקרטיה ליברלית תלויים בכך; תלויים בכך שיהיה אותו עיתונאי שיבוא כדי לחשוף. שיהיה המנהל מעליו שיהיה שם כדי לשתוק ולתת לו לעשות את זה. חייה של דמוקרטיה ליברלית תלויים בכך, לא פחות. ביכולת של העיתונאי לחקור, לחשוף, לשאול את השאלות הקשות. ואולי יותר מכל, ביכולת של העיתונאי להתייצב מחוץ למיינסטרים, להתריס כנגד המחשבה הרווחת, לקרוא תיגר על המוסכמה הנוהגת ולטלטל את הצופה שלו, את המאזין שלו, את הקורא שלו; לנער את תודעתו של מי שיושב מ"הצד השני של הקו". והשאלה הקשה היא, איך לעשות את זה כשאנחנו נתונים - "אנחנו" זה גם חברי מן השידור הציבורי וגם אני מן השידור המסחרי - בסד של ההון מחד גיסא ובסד של השלטון מאידך גיסא.

אני חושבת שהדוגמה הנהדרת ביותר להיתלות בה כדי להבין קצת יותר לעומק את הסד הזה, את הסטים האלה של המגבלות שאנחנו כעיתונאים פועלים בתוכן, היא הדוגמה של אד מורו, בכיר שדרי החדשות של CBS מאז ומעולם, דמות מופת בעיתונאות האמריקאית. אני עושה את זה קודם כל כדי להרחיק את עדותי. ככל שאני אתרחק, נדמה לי, כך אני אסתבך פחות...

אד מורו תופס את תשומת לבי בעיקר כמובן בגלל סרטו של ג'ורג' קלוני מן השנה שעברה, "Good Night and Good Luck", שבו מתוארת המלחמה ההרואית שניהל מורו בסנטור ג'וזף מקארתי, ה־Junior senator from Wisconsin, אותו סנטור רפובליקאי, שמרן, שהוביל את ציד המכשפות מול כל מי שנחשד בקומוניזם, או בצל צלו של חיבור לקומוניזם. אד מורו החליט לקום ולומר שאת מקארתי צריך לעצור. הוא עשה את זה - שימו לב, אפרופו אותם שני סטים של מגבלות - גם מול המפרסמים שלא רצו את זה ב־CBS וגם מול הפוליטיקאים שלא רצו את זה בכלל; גם מול המנהלים שלו, שזה הפריע להם ברמת הרייטינג והרווח והכסף והפרסומות, וגם מול הפוליטיקאים ואנשי הצבא, שזה הפריע להם ברמת המוסכמות הנוהגות בקונסנזוס האמריקאי. כי הוא יצא נגד הסנטימנט האמריקאי העדין ביותר, הרגיש ביותר, ובוודאי העמוק ביותר. הוא יצא נגד מה שדימה להיות הפטריוטיזם האמריקאי.

עכשיו תראו מה מעניין במלחמה הזאת. לכאורה, רק לכאורה, זה היה קרב של אד מורו נגד כל האנשים שתיארתי עכשיו. לכאורה, זה היה קרב של אד מורו נגד המנהלים שלו, שרצו אותו רך יותר, שרצו אותו מתוק יותר, שידרדרו אותו לימים לראיין סלבריטיז. לכאורה זה היה קרב של אד מורו מול הגנרלים מחיל האוויר שהעיפו קצין זוטר בחיל האוויר האמריקאי בגלל חשד שאחותו השתייכה למפלגה הקומוניסטית, בגלל שהיו לו עדיין קרובי משפחה בגוש הסובייטי. רק לכאורה זה היה קרב של אד מורו נגד הרעים בעלי ההון, ונגד הרעים בעלי השלטון.
למעשה זה היה קרב של אד מורו נגד עצמו.

הרגע הזה, שבו מורו יושב מול המנהל שלו, ביל פיילי, בקומה העליונה במגדל של CBS בניו־יורק, ופיילי מסביר לו, תחילה בעדינות, ואחר־כך במלים בוטות יותר, ולבסוף פשוט שם קץ לתוכניתו, ומדרדר אותו כאמור לראיין סלבריטיז אחר־הצהריים. פיילי אומר לו, בעצם: "אתה לא תוכל להמשיך לעשות את זה. אני לא אוכל לגבות אותך יותר. אני לא אוכל לתת לך חיפוי למלחמה ההרואית הזאת שאתה מנהל במקארתי".

אני באותו רגע רואה את הקרב של מורו בעצמו. אני רואה אותו שואל את עצמו, "אני מתקרנף או שאני ממשיך?"; וחברים, זה נורא קל להרים ידיים, זה קל לעשות את זה אפילו בלי לספר לעצמך שאתה עושה את זה, זה קל לעשות את זה ולהגיד לעצמך, "ממילא התחקיר הבא שלנו על מקארתי כבר לא מחדש שום דבר; הרי את העיקר כבר אמרתי; ואולי בעצם אפשר לוותר על הסיפור הבא שיש לנו בקנה, שמתאר את הדורסנות האלימה והאיומה של מקארתי. אולי כבר עשינו די. אולי הסיפור האחר שאתמול הגיע - שאינו נוגע למקארתי - שהוא הרבה יותר סקסי, ומדליק וקצת רייטינג, וייתן לי קרדיט אצל המנהלים שלי, אולי עדיף ללכת עליו? אולי קצת ננוח?".
זה הקרב הגדול של אד מורו, והוא מתחולל בתוכו. זה קרב שאנחנו מנהלים בתוך עצמנו יום־יום. ונדמה לי שכל עיתונאי שיושב פה באולם יכול להעיד על כך, אם רק יודה באוזני עצמו ביושר שזה מה שקורה.

אני אישית רואה מה קורה ביום שאנחנו משדרים כתבה של אורלי וילנאי על פנסיונריות שכבר חמש וחצי שנים לא מקבלות את הפנסיה שלהן מבית־החולים משגב־לדך. ולנו אין ספק שזאת כתבה חשובה וראויה, והיא נוגעת בסיפור חשוב עם השלכות רחבות. ואז הגרף שלמחרת בבוקר מראה לי - אבל יותר חשוב מזה, למנהלים שלי, והרבה יותר חשוב מזה, למנהלים של המנהלים שלי, והרבה יותר חשוב מזה, לאלה שקונים פרסומות מהמנהלים של המנהלים שלי - מראה להם בדיוק את הרייטינג, דקה אחרי דקה.

והניתוח לפי דקה חשוב כאן, כי באותה תוכנית עצמה (של "עובדה") שודר הראיון הסנסציוני, החושפני, עם אסי דיין (ימים אחדים אחרי שאושפז עם מנת יתר). הראיון הזה קצר פופולריות עצומה - רואים את הגרף נוסק בדקות האלה - ומיד אחר־כך, בכתבה על הפנסיונריות ממשגב־לדך אנחנו רואים את הגרף צונח. חברים, לא היינו צריכים את הגרף. ידענו שפאינה הפנסיונרית, המבוגרת, רחבת האגן, עם המבטא הרוסי, היא הרבה פחות רייטינג מאסי דיין. היא לא הלכה בשדות. היא לא מספרת איך הזריקה לעצמה מנת יתר של קוקאין. היא לא סקסית. היא לא יפה. היא לא מושכת; אבא שלה לא היה גיבור ישראל והבת שלה לא מתחתנת בפעם השנייה בירושלים ואומה תורמן לא באה לחתונה שלה. זה היה לכן כל־כך ברור שבכתבה על משגב־לדך הגרף יצנח.

ואני שואלת מה יהיה בפעם הבאה. בכתבה הבאה, על הפנסיונרית הבאה. זו שתספר, כמו שסיפרה לי דליה, שפגשה אותי באקראי בקניון הראל לפני כחצי שנה: "אני פנסיונרית ממשגב־לדך. חמש שנים לא משלמים לי פנסיה". אני עמדתי מולה ולא האמנתי. אנחנו הרי מנסים לחשוף את השחיתויות הגדולות ואת הסיפורים שמטלטלים את האומה. בסוף אני עומדת מול אשה שנראית כמו אמא שלי ואף אחד לא משלם לה פנסיה. היא עבדה שלושים שנה במשגב־לדך. היא השקיעה את הנשמה בחדרי הלידה. היא עבדה שם משמרות, וימים ולילות, ולא משלמים לה פנסיה. לכן, כשאורלי וילנאי השלימה את התחקיר על מה שקרה במשגב־לדך, היה לנו ברור שאת הכתבה הזאת צריך לעשות. אבל אני, כאמור, שואלת אתכם על הכתבה הבאה, על הפנסיה, או על משהו אחר.

על הילד הרעב מקריית־גת, למשל, שאנחנו כל־כך אוהבים לצלם אותו ליד המקרר הריק, ויודעים שבתמונה הזאת של המקרר הריק יש רייטינג (אולי), אבל אין מהות. יש בה אולי כוח אמוציונלי, אבל אין בה אינפורמציה, והקשר, ותהליך, וניתוח כלכלי של הפערים, ואיזושהי הבנה יותר עמוקה מאין צמח העוני הזה, ולמה הוא מנציח את עצמו, ולמה זה כל־כך ברור לנו שגם הילד של הילד הזה יהיה עני. למה אנחנו לא מתעסקים באותה כתבה עם אותו ילד, עם אותו מקרר, גם בשאלות העמוקות יותר? למה אנחנו מסתפקים בקלוז־אפ על אותה חבילת פסטה שבדרך־כלל פרומה בתוך המקרר ההוא?

אגב, גם לצלם את המקרר הריק זה בסדר. מותר. אנחנו רוצים לגעת. אנחנו רוצים לרגש. אנחנו רוצים לפעמים להצחיק. אנחנו מאוד רוצים שתראו אותנו. אבל אנחנו חייבים לספר גם את הסיפור הגדול יותר, את ההקשר החברתי, את ההקשר ההיסטורי. הצופה יתרגש פחות, אבל יידע יותר. הבעיה היא, שברגע שאתה הופך מחויב לחלוטין לגרף ההוא, גרף־המחרת־בבוקר, אין הקשר, אין עבר, אין תהליך.

אני שואלת, האם על הספקטרום הזה שבין העשייה העמוקה והנוקדנית לבין זו הסוחפת והנוגעת ללב, אפשר למצוא את נקודת האמצע? האם זה חייב להיות חשוב אך משעמם? האם זה חייב להיות מעניין אך בלתי חשוב בעליל? האם אנחנו יכולים להיות מה שאמורים היינו להיות כעיתונאים, גם מעניינים וגם חשובים וגם מחדשים?

אני חייבת לומר לכם שכשאתה חי את זה ברזולוציה של הקאט בחדר העריכה - ותאמינו לי, אתה חי את זה ברזולוציה של הקאט בחדר העריכה - אתה לא תמיד יודע אם יש אמצע. אני יכולה לספר לכם שבכתבה ההיא על אסי דיין, שהיו בה, אתם יכולים להניח, המון בעיות והמון קשיים, היה קאט אחד שעשינו אותו כמעט בלי משים, זה היה כל־כך מובן מאליו: כשאני שואלת את אסי דיין, "תגיד, אילו היה כאן קוקאין", ואני לא מספיקה אפילו להשלים את השאלה והוא עונה, "הייתי מסניף". קאט. נכון? כל מי שעובד פה בטלוויזיה או ברדיו יגיד, שברגע הזה עושים קאט. בכל זאת, משהו לא נתן לי לחיות בשלום עם הקאט הזה. כי אני ידעתי מה הוא אמר מיד אחר־כך: "אבל לקנות אני לא אקנה. זה אני לא אעשה". האמת היא עדיין אותה אמת. אילו היה כאן קוקאין הוא היה מסניף. הקאט המקורי היה "לגיטימי", נקרא לזה, הוא היה חוקי. אבל הוא היה קאט מסחרי. כי אם אתה רוצה כל הזמן לשמור את הצופה איתך, "אל תלכו לשום מקום", "עוד דקה נשוב", רק תאהבו אותי, תהיו איתי, באמת אל תיגעו בשלט, אז באמת, "הייתי מסניף", קאט. בכל זאת, היה משהו שגרם לי להיכנס שוב לחדר העריכה ממש לפני השידור. והוספנו לו שלוש מלים. אולי בגלל שניסיתי בכל כוחי לשמור על כבודו של אסי. "לקנות לא הייתי קונה".

ועוד שאלה, באותו הקשר: עד כמה אנחנו נרשה לעצמנו להעמיק בשורשי האסלאם הפונדמנטליסטי כשאנחנו משדרים כתבה של איתי אנגל מעיראק? או שניתן לו רק להתפוצץ באוויר עם מטען־צד בג'יפ שלפניו? עד כמה אנחנו נתעמק בסתירה בין הבעיה שהיתה לאריק שרון בכלי הדם במוח, והתרופות הספציפיות שקיבל לדילול הדם, לבין הצנתור שנקבע לו כדי לסתום את החור ההוא בלב? ושוב אני יכולה לומר לכם, שבחדר העריכה ישבתי עם הבמאי שעבד איתי על הכתבה הזאת, והוא אמר לי ביושר: "אילנה, זה משעמם. אני מתחנן לפניך, תעזבי את הקלקסן. אל תגידי עמילואיד אנגיופטי. לא צריך". וכמו בכל אינטראקציה אנושית, התחילה מסכת של פשרות הדדיות, והוא מוותר קצת, ואני קצת, וראיתי שמרוב ויתורים הדדיים, אנחנו לא אומרים את מה שרצינו לומר. ובאיזשהו שלב אמרתי לו: "גלעד, תשמע, מילא חייו של אריק שרון שכנראה כבר לא תלויים במה שנאמר פה, אבל המוניטין המקצועי של הרופאים האלה כן תלוי בזה. ולהם באמת חשוב להסביר איך ראו את הסתירה (לכאורה) בין הקלקסן לעמילואיד אנגיופטי". אם אני רוצה לומר שהם טעו, ואני רוצה לומר שהם טעו - לא בזדון חס וחלילה, ולא בטוח שניתן היה שלא לטעות, ומדובר במקרה הכי גרוע בטעות בשיקול דעת ולא ברשלנות - אבל אם אני רוצה לקחת לעצמי את הפריבילגיה לומר שהרופאים האלה טעו, אני צריכה לתת להם את ה־grace לספר איך הם חשבו ושקלו, והגיעו למסקנה הזאת. כן, גם במחיר של להגיד עמילואיד אנגיופטי, ולהתעסק בקלקסן, ואיך זה מול קומדין, ומה נהוג בדרך־כלל, וכמה זה בכלל סביר היה שיקרה מה שבסוף קרה.

הממד הזה בעבודה שלנו הוא ממד מאוד בעייתי, אבל אתם יודעים מה? הוא לא הכי בעייתי, כי הוא גלוי, הוא חשוף; אתם יודעים את זה, אתם כבר מכירים את זה. כשאתם רואים פרומו, אתם כבר יודעים שההבטחה לא תמיד תמומש. כשהילדה שלי רואה ב"כוכב נולד" שמדיחים את הזמרת האתיופית, היא אומרת לי: "אמא, זה בסדר, אחרי הפרסומות היא תחזור". ואני אומרת לה: "יעלי, אבל הם כבר איישו את כל המקומות". והיא אומרת לי: "את לא יודעת שהם מראש קובעים פחות מקומות ממה שהם מתכוונים? הם ייצרו מקום חדש אחרי הפרסומת, אמא, זה בסדר".

וכמה היה לי קשה לשכנע אותה שסצינת הסיום של "קחי אותי שרון" לא מספרת סיפור אהבה אמיתי, גם אם ראתה אצל שרון דמעה בזווית העין. וכמה היה לה קשה להאמין שהמפיקים מחזיקים בצד נוזל דמעות למקרה הצורך בתוכניות כאלה.

חברים, כשאנחנו, העיתונאים, עושים את ההחלטות האלה, אנחנו שלא אמורים לעשות ריאליטי, אלא לסקר ריאליטי, לדבר ריאליטי, אנחנו חייבים להביא בחשבון שצריכה להיות חומה, צריכה להיות תהום, צריך להיות אוקיינוס בינינו לבין שרון איילון, נאמר, שכבודה באמת במקומו מונח. אנחנו חייבים להביא בחשבון שאת הריגושים שאנחנו כן רוצים לספק לצופים (וזה, כאמור, לגיטימי), אנחנו צריכים לספק להם בעירבון מוגבל, ולא לייצר את הדמעה במקום שהיא לא קיימת בו, וכן לייצר את התובנה גם במקום שהיא פחות מרגשת.

אבל, כאמור, זה בממד הגלוי. כי הרעב לרייטינג והצורך בפופולריות הוא מובנה. הוא חלק, אגב, מצו הקיום של טלוויזיה מסחרית. כל מי שאומר "רייטינג" כמלה מגונה, חייב לדעת שזה בסדר, זה ככה. זה חלק מהמנדט של מי שעושה טלוויזיה מסחרית. וזה בבחינת הכרח־בל־יגונה לאנשים כמונו שעושים עיתונות בתוך טלוויזיה מסחרית. אבל אנחנו חייבים גם לדעת להילחם בזה. אנחנו חייבים להבין שהמקצוע שלנו, של עיתונאים שעובדים בתוך אקלים מסחרי, הוא קטטה אחת מתמשכת. אנחנו חייבים להבין שעיתונות היא לפעמים, רק לפעמים, רייטינג. ולפעמים היא לא. וגם כשהיא לא, צריך לעשות אותה וצריך לספר על הפנסיונרית ממשגב־לדך; וצריך לספר על הילד הרעב מקריית־גת, וגם על הזונה ממתחם הבורסה, גם אם יש לה צלב על החזה וגם אם יש לה מבטא רוסי. ואני מספרת לכם את זה, מפני שזאת שאלה שעלתה השבוע אצלנו בחדר העריכה כשאורלי עבדה על הכתבה הזאת. וכמובן שהיתה התגובה האינסטינקטיבית בנוסח "אבל היא לא מרגשת"; "אבל יש לה מבטא רוסי"; "תראו, יש לה צלב על החזה!" כן, גם עליה צריך לספר, בגלל שבלילה אנסו את חברתה במשך שש שעות והיכו אותה באכזריות בתוך הרכב של שלושה בריונים שחטפו אותה. צריך לספר גם עליה.

כל זה חוזר לסנטימנט הבסיסי שמגדיר אותנו כעיתונאים. אגב, בעיני מורו זה היה בעיקר אידיאליזם ואהדה לחלש. אני רואה את זה טיפה אחרת. אני רואה את זה דרך הסתירה העמוקה בין אותו סנטימנט בסיסי שלנו, לבין מי שמשלם את שכרנו.

אם התפקיד שלנו הוא לנער את הצופים במדיום שבדרך־כלל נועד לבדר אותם; אם התפקיד שלנו הוא לטלטל את הצופים במקום שבדרך־כלל בא לשמור אותם בדיוק במצב הרוח שמייצרת מוסיקת המעליות בקניון (היינו כזה שמעודד אותנו לגהץ את כרטיס האשראי פעם אחת ועוד פעם) - אם התפקיד שלנו הוא כל־כך מנוגד להוויה שבה אנחנו עובדים, אז הבעיה היא קצת יותר עמוקה ממה שנדמה לנו.

אני מנסה לומר שבסיטואציה קוטבית כל־כך, האויב שלנו הוא לא הבוס שלנו. הוא גם לא הקהל שלנו. האויב שלנו הוא הנטייה האנושית שלנו להתפשר עם המצפון שלנו.
לכן אמרתי שהקרב היה של אד מורו בתוך עצמו. האויב שלנו הוא הנטייה האנושית שלנו להיכנע לטעם הקהל. בגלל זה אנחנו נותנים לו את מה שנדמה לנו שהוא רוצה לקבל. הוא הדין במה שנוגע ליחסינו עם השלטון. וכאן אני מגיעה לסד השני שבתוכו אנחנו פועלים. גם אלה מאיתנו, כמו אד מורו, שמפגינים אומץ לב ושיוצאים בעוז נגד השררה, נגד בעלי הכוח, נגד מי שיושבים בעמדות השלטון החשובות, עושים זאת לא פעם בערבון מוגבל מאוד.

גם אד מורו, כשבודקים את זה, יצא נגד מקארתי כשמקארתי כבר לא היה בשיאו. ומה שיותר מעניין: גם כשהוא עושה תחקיר על אותו מקארתי, גיבור הכתבה הוא לוטננט מילו רדולוביץ', אותו קצין זוטר בחיל האוויר האמריקאי. שימו לב אל מי הולכים מורו ומפיקיו; על מי הם בוחרים לספר: הגיבור שלהם הוא קצין בצבא האמריקאי. כלומר, "אני לכאורה יוצא נגד הפטריוטיזם הקלריקלי, אבל אני עושה את זה בעזרת מישהו שהוא בעצמו פטריוט (קצין בחיל האוויר!)". הוא לא עושה את זה באמצעות, נגיד, קומוניסטית אנרכיסטית, מהשוליים הסהרוריים של השמאל האמריקאי, שגם היא הרי ראויה להגנה שלו מפני מקארתי! לא, הוא הולך לקצין, ללובש המדים, לפטריוט.

בדיוק כמו שאנחנו עושים, כשאנחנו אוזרים עוז, ובלב המיינסטרים של התקשורת הישראלית, בחדשות ערוץ 2, אנחנו חושפים את מכתב הטייסים הסרבנים, אבל מצלמים אותם לבושים בסרבלי טיסה. כי גם כשאנחנו שורטים את המיתוס, אנחנו נורא זקוקים לו. כדי שלא יחשבו שחס וחלילה אנחנו לא מספיק פטריוטים.

כי אנחנו בסופו של דבר מאוד מוגבלים ביכולת שלנו לעמוד מול שני האויבים הגדולים האלה של העיתונות החופשית, ההון מצד אחד והשלטון מהצד האחר.

המלחמה הזאת קשה, והיא כאמור מתחוללת בראש ובראשונה בתוך כל אחד מאיתנו. ואני רוצה לקחת אתכם אל הרגע שהוא בעיני הקריטי ביותר במלחמה הזאת. הרגע הזה שבו אנחנו צריכים לקבל את ההחלטה עם עצמנו. זה יכול להיות הרגע שבו כתב פוליטי כמו ירון דקל קיבל סיפור, והוא יודע שהסיפור הזה עלול להביא אותו למקומות מסוכנים. והוא יכול להרוג את הסיפור ברגע: הוא פשוט לא יספר עליו לאיש...

זה יכול להיות הרגע שבו אני יושבת עם העורך שלי (וזה סיפור שקרה באמת) ואנחנו מדברים על אדם בכיר בלשכה חשובה, שניסה להפעיל יחידת מודיעין רגישה כדי לחקור פרשה פלילית (ברקע, קשרי חברות עם בעל העסק שנגנב). אנחנו יודעים שאנחנו צריכים את החיבור לאיש הזה. אבל אנחנו מבינים גם כמה הסיפור גדול. והרגע הזה שבו אתה שואל את עצמך, "אני באמת הולך להיכנס בו? אני באמת הולך לעשות את זה?" - הוא אולי הרגע הכי חשוב בעבודתו של העיתונאי. נכון, אחר־כך אתה תוודא, ותצליב, ותמצא מקורות נוספים, ותעשה הקלטות ותצלם ראיונות ותסגור את הסיפור מכל הכיוונים, ותערוך מזה כתבה, ותעביר את זה ליועץ המשפטי. אבל הרגע הקובע הוא הרגע שבו אתה לפעמים משכנע את עצמך שזה לא סיפור; שבמילא לא נצליח להוכיח אותו; אז אולי לא ניכנס לזה מלכתחילה? כי לאמיתו של דבר, אתה לא באמת רוצה להשליך את עצמך לשדה המוקשים המסוכן הזה.

הרגע הזה, חברים, מתקיים איפשהו בין המודע למאוד־מודע ולפעמים בין הכמעט־מודע לבין התת־מודע, ולא תמיד אנחנו יודעים להודות שהרגע הזה קיים. לפעמים אנחנו לא נותנים את דעתנו על הרגע הזה שבו אנחנו הורגים סיפור, לא מפני שהוא לא סיפור, אלא מפני שהוא לא מספיק מצדיק בעינינו את הסכנות שניקח כדי לקדם אותו.

אבל קורה עוד משהו בממד הזה, שבו העיתונאי פוגש את השלטון. ישנו הרגע הזה שדיברתי עליו. אבל ברמה אחת מעל זה, ומתוקף אותה חרדה לגורלנו הפרטי, קורה עוד משהו, לא פחות מטריד: אנחנו לפעמים מתיישרים עם המיינסטרים ועם העמדה של השלטון באופן שקשה מאוד להסביר. חברים, זה לא עניין פוליטי. אתם יודעים מה? גם אם התקשורת שמאלנית, לא זאת הבעיה האמיתית בהקשר הזה. במפגש בינינו לבין השררה, הנטייה שלנו היא לאמץ את השקפת עולמה של הקבוצה שבאותו רגע נתון יש לה אחיזה חזקה יותר בציבוריות הישראלית (בין אם היא פונה שמאלה או ימינה). וזאת נטייה שחייבים לתת עליה את הדעת. והיא בולטת בנקודות זמן שונות.

איך זה שכולנו הלכנו שבי אחרי אוסלו? איך אף אחד מאיתנו לא באמת לקח את בני בגין ברצינות? אני זוכרת אותו מתהלך, כמעט כנביא זעם, עם מחשב כף־יד מן הסוג הישן, שהיו בו כל הנאומים של ערפאת וכל ההוכחות שאין לאיש שום כוונה לקיים את ההסכם. בני בגין הציג את כל הטקסטים ואגר את כל האינפורמציה. ואף אחד מאיתנו לא הקשיב לו. הוא היה כמעט שוטה הכפר, האיש הזוי, אמרו, כמעט פתטי. ואף אחד מאיתנו לא היה הגון מספיק, כשאוסלו קרס, לומר שהוא צדק. וחברים, זה לא שייך לעמדה פוליטית! יכול להיות שאוסלו היה אבן דרך הכרחית להכרה של הישראלים, ברובם, שאת הארץ הזו צריך לחלק. יכול להיות שצריך לחלק, יכול להיות שלא צריך לחלק. זה ממש לא משנה. את הביקורת על אוסלו לא למדנו, לא שידרנו, לא סיקרנו. בדיוק כשם ששנים אחורה לא השמענו את מי שאמר שצריך לדבר עם אש"ף. איפה היו הקולות האלה במעוזיה הגדולים של התקשורת הישראלית? חוץ מאשר איזה אייבי נתן חצי משוגע (שהלך לכלא), ואיזה עזר ויצמן, עם החן הוויצמני שלו, שלא לקחנו אותו מדי ברצינות (ושעף בגלל זה מהממשלה)? איך יכול להיות שמה שהיום הוא מובן מאליו היה אז מחשבה הזויה, סהרורית, מטופשת, חסרת בסיס?

למה עשינו את זה גם בתקופת ההתנתקות? ולמה אף אחד היום לא קם ואומר מנין ניתך עלינו גשם הקסאמים הזה? למה לא סיפרו לנו על זה קודם? איך לא שמענו על זה מכל עיבל גלעדי שנשלח לתחנות השידור למיניהן? למה דובי וייסגלס לא סיפר לנו שיהיה גשם של קסאמים על שדרות? למה עכשיו אנחנו לא שואלים אותם איך אתם לא נותנים דין וחשבון? למה סיקרנו את ההתנתקות רק כשהילדים הכתומים הבעירו צמיגים בכבישים וניסו להסתנן לגוש־קטיף? למה לא שאלנו את השאלות העמוקות באמת: האם הצעד הזה הוא הצעד הנכון גם לשיטתו של מי שרוצה לחלק את הארץ וגם לשיטתו של מי שחושב שזה אסון ובכייה לדורות? למה לא העמקנו בזה? בגלל אותה סיבה, שהודפת אותנו מהתעמקות בשאלות על העוני והפנסיה, אבל גם בגלל עוד סיבה אחת. כי זה לא היה פופולרי. כי היה ראש ממשלה חזק, שהיתה לו אחיזה איתנה במוקדים הנחשבים של התקשורת. אגב, אין לי בעיה כשזה נאמר בקול רם. כשאמנון אברמוביץ' קם ואומר, "אני עוטף אותו כמו שעוטפים אתרוג", "כי אני חושב", אמר אמנון בזמנו, "שכל חברי בתקשורת כבר שלושים וארבעים שנה כותבים אותו מאמר". והמאמר הזה אומר "די לכיבוש". אז אם אתם אומרים די לכיבוש, תנו מנדט לאריק שרון. fair enough, בסדר גמור. אני רק רוצה לדעת שזה בגלל זה. אתם רוצים לסיים את הכיבוש, תסיימו אותו, אתם רוצים לכתוב על זה, תכתבו על זה, אבל אל תספרו לי שככה אתם מסקרים את ההתנתקות. ככה לא מסקרים את ההתנתקות. ככה מתחנפים לראש הממשלה.

הממד הזה של משוא הפנים שלנו לשררה כבר לא נובע מהפחד שלנו. אף אחד לא באמת יעשה לנו כלום אם נמתח ביקורת. זה שוב חלק מהנטייה האנושית לשאת פנים לחזק, ולמי שקובע ושיחזיר לנו טלפונים ואולי גם יצלצל אלינו הביתה. בסוף, אנחנו נורא רוצים שיאהבו אותנו.

אני חושבת שהרגעים האלה שדיברתי עליהם, הרגע שבו אתה רואה את הגרף של הרייטינג ואתה הולך נגדו, הרגע שבו אתה מקבל את האינפורמציה ואתה הולך איתה, הרגע שבו אתה צריך להחליט אם אתה נלחם על סיפור בשיניים ואתה עושה את זה, הרגע שבו אתה יושב מול הבוס שלך ואתה יודע שהוא רוצה אותך הרבה יותר מתוק והרבה פחות נשכני, ואתה אומר לו, "זה לא יילך" - הרגע שבו אתה מחליט להיות עיתונאי באמת, הוא הרגע הכי חשוב בעבודה שלנו. זה הרגע שמפגיש אותנו עם המצפון שלנו, עם המחויבות המקצועית שלנו, עם תמצית ההוויה שלנו, עם אומץ הלב שלנו ועם הפחדנות שלנו. הרגע הזה הוא בעיני הרגע שבו אנחנו חייבים לומר לעצמנו, שיש אלף סיבות לא לעשות את זה, אבל יש סיבה אחת טובה כן. כי זה מה שעיתונאים עושים.

מתוך דברים שנשאה אילנה דיין בטקס חלוקת הפרס לעיתונאות של המרכז העולמי "בני ברית", שנערך ב־22 ביוני 2006. הפרס ניתן לירון דקל; ציון לשבח ניתן לאליהו בן־און

גיליון 65, נובמבר 2006