אני מודה שיש משהו מעט פתטי בהתרפקות שלנו, עיתונאים ותיקים, על מה שהיה בעבר. אני גם מודה שלא הכל בעבר היה מושלם, ולא אנחנו המצאנו את החשמל, וגם אנחנו לא היינו נקיים משגיאות, ולא רק מאיתנו יש מה ללמוד. ואחרי שאמרתי את זה, אני חש חף לחלוטין ממילות הצטדקות כלשהן כאשר אני נזכר בימים של משה לרר כעורך מדור הספורט של "מעריב" וכעורך מגזין "סגנון" של "מעריב", ומתגעגע. מאוד מתגעגע.

בעולם התקשורת הישראלי של ראשית 2007 יש כמויות אדירות של כישרון, וכמויות מסחריות של הישגים עיתונאיים מסוגים שונים. אבל זהו עולם אחר לחלוטין ממה שהיה כאן לפני חמש־עשרה או עשרים שנה. חל כאן מהפך גדול בפחות משנות דור בכל מה שקשור לזהותו, אופיו ומבנה אישיותו של העיתונאי הממוצע.

קודם כל - הגיל. מי שהיה נכנס לפני עשרים שנה לדסק החדשות או לדסק הספורט של "מעריב", או "ידיעות אחרונות", או "הארץ", היה מוצא שם מגוון של עורכים בגילאים שונים, מרקע שונה, עם תחומי התעניינות לא אחידים, ועם תפיסות עולם שלעתים גררו מלחמות עולם זוטא בינם לבין עצמם. היום, כשאתה נכנס לחדרי החדשות והספורט, נדמה לך שאתה נמצא בכיתת תקשורת של המכללה למינהל, או בקורס כתבים צעירים של גלי־צה"ל. כולם, או לפחות רובם, הם בשנות העשרים הראשונות לחייהם. עד כאן אין כל פסול. יש גם צעירים בני 22 או 24 מוכשרים בצורה בלתי רגילה וראויים לטיפוח ולהשקעה. אלא שכאן מדובר באנשים זהים. זה מדהים עד כמה הם דומים איש לרעהו - במראה, בדיבור, בצורת החשיבה. הם באים מאותו בית אולפנא, עולם המושגים שלהם מצומצם, גירוי הסקרנות שלהם אינו פורץ מעבר לתחומים מוגדרים בודדים. הם אשפי אינטרנט אך ממעטים לקרוא ספרים; הם מלכי הטריוויה של "כוכב נולד" ו"לרקוד עם כוכבים", אך הם סולדים מתיאטרון; הם פורטים על מקלדת המחשב במהירות של קלדנית מקצועית, אך הם בזים לפרטים הקטנים, ולא סבורים שיקרה אסון גדול אם תיפול טעות בתאריך או בהגייה הנכונה של שם המשפחה. אז יופיע שם משובש בעיתון, מה קרה? מלחמה פרצה? לא מתים מזה. אז לא יבדקו אם שנות כהונתו של אחד לוי אשכול כראש ממשלה הן אכן אלה שמופיעות בטקסט המקורי ששלח הכתב, שאגב הוא חבר שלהם מהתיכון בחיפה והם סומכים עליו. וחוץ מזה, מי זה האשכול הזה, הם רוטנים לעצמם, ומה זה כל־כך חשוב להזכיר אותו. מי בכלל שמע עליו.

חלקם היו כתבים או עורכים מצטיינים בגלי־צה"ל, או ב"במחנה". חלקם סיימו בהצטיינות תואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה או במכללה יוקרתית ויקרה שהוריהם מימנו, אבל כל זה לא הופך אותם אוטומטית או מיידית לעיתונאים עם תחושה של שליחות כפי שמשה לרר ורבים מהיושבים כאן היו. הם באים לעבודה, עושים את מה שצריך, וחוזרים לעיסוקיהם. מקום העבודה אינו בית להם ובחדרי החדשות והספורט והכלכלה של היום יושבים עורכות ועורכים שלא מעריכים במיוחד את התפקיד שהם עושים. מבחינתם זהו שלב ראשון בקריירה עשירה ומגוונת שהם מתכננים. חדר החדשות של העיתון, קודש הקודשים, כרטיס הביקור המובהק, חלון הראווה הבוהק, הוא להם בסך־הכל תחנה, תחנת מעבר, מקום שצריך להיות בו בשביל הרזומה. נשב שם שנה־שנתיים, נסבול את הרטינות של הזקנים המרוטים והמאוסים הללו נוסח בטלהיים, שינזפו בנו על טעות דבילית כזו או אחרת שעשינו, ונמשיך במשימת כיבוש התהילה.

איפה הם ואיפה העיתונאים מסוגו של לרר. שהעיתון הוא ביתם השני; שמגיעים למקום העבודה ולא עוזבים אותו בתום שמונה שעות, כי הנושא מוצה; שמתלבשים כפי שצריך, כדי לכבד את המקום שנותן להם כבוד; שמתייחסים ביראה למלה הכתובה, לא מתביישים לבדוק אם לא יודעים, לא נרתעים להקדיש כמה דקות לישיבה בארכיון כדי לסגור פערים; לשגות מבחינתם איננה אופציה, ואם בכל זאת נפלה טעות, שהרי כולנו בני־אדם, הם נעטפים בכלימה, לעתים אפילו במרה שחורה. לא היה צריך לנזוף בהם, בעל־פה או בכתב, כי הם היו מייסרים את עצמם בעצמם. והיום? טעות היא לא "ביג דיל". להפך, לעתים הם עושים מהטעויות משהו מעין סטנד־אפ־קומדי, ממחיזים את הטעות דרך משחקי מלים שנורא מצחיקים את החבר'ה. זה נקרא חוש הומור בריא, זה ראש פתוח, צעיר ורענן. הם, שטעו, ביזו את העיתון, לעתים הפכו אותו למשל ולשנינה - ממש לא מבינים את העניין. רע מאוד.

אני שוב רוצה לעצור ולסייג את עצמי. זה לא טוב לדבר בהכללות, וברור שלא כולם כאלה, וגם בתוך הקבוצה ההומוגנית הזו - עיתונאי התלבושת האחידה - יש יוצאי דופן, איכותיים ורציניים, שמן הסתם יטפחו קריירה עיתונאית מרשימה גם בראייה המקפידה של משה לרר. אבל ההבדלים בין אז ועכשיו כל־כך בולטים וכל־כך מאכזבים.

אין היום סבלנות. הכל צריך להיעשות במהירות, בחאפ־לאפ. מי שערך חצי שנה בדסק החדשות, רואה את עצמו מתאים להיות עורך מוסף; מי שעבד שמונה חודשים ככתב מקומי באזור השפלה, משוכנע שהוא כבר בנוי להיות כתב לענייני מפלגות; ומי שעבד שנה־שנתיים ככתב בכנסת, נעלב עד עמקי נשמתו אם הוא לא מקבל טור אישי במוסף לשבת בתום התקופה הזו. שהרי הוא בשל, ויש לו כל־כך הרבה מה לומר.

לא מעט מערכות נכנעות ללחצים של הצעירים חסרי המנוח, ומפקידות בידיהם טורים אישיים ונישות יוקרתיות אחרות. ואתה קורא ואומר לעצמך: לאן הגענו. אין עומק, אין השכלה, אין יכולת השוואה, אין השראה, אין יצירתיות, אין אפילו ניצוץ של ז‘אנר חדש ומרענן של עיתונות מודרנית. ולעומת זאת, יש שפע של לכלוך ורכילות, של שפת רחוב והתחשבנות, של ירידה אל מתחת לחגורה ורדידות.

וכשאני נפרד מעמית וחבר כמו משה לרר, ופורס בזכרוני את הימים שעשינו יחד - כעמיתים במקום עבודה שאהבנו; כאנשי מקצוע שרצו להצטיין ולהתקדם אך תמיד ידעו שיש גבולות, שקיימת אתיקה, שהגינות היא אופציה וחמלה אינה מלה גסה; וגם כבני־אדם שיש להם נושאים משותפים לשיחה קולחת ומהנה מעבר לשוטף וליום־יום - זה צובט ומייסר.

אבי בטלהיים הוא ממלא־מקום וסגן עורך "מעריב"

גיליון 67, מרץ 2007

תגובה: אחריותו של בטלהיים

בהספידו את חברו המנוח משה לרר ז"ל, מאגדות עיתונות הספורט בישראל, בחר ממלא־מקום עורך "מעריב", אבי בטלהיים, להשוות בכאב את העיתונאים של היום לעיתונאים של פעם: "אין עומק, אין השכלה, אין יכולת השוואה, אין השראה, אין יצירתיות, אין אפילו ניצוץ של ז'אנר חדש ומרענן של עיתונות מודרנית. ולעומת זאת, יש שפע של לכלוך ורכילות, של שפת רחוב והתחשבנות, של ירידה אל מתחת לחגורה ורדידות".

אבל בטלהיים לא רק מתלונן, הוא גם יודע לספר מי הם העיתונאים הרדודים, חסרי העומק וההשכלה: הוא מזהה אותם במסדרונות "מעריב', הוא נותן בהם סימנים, והוא מונה את חטאיהם. הם מאוד צעירים, רק בני 22-24; הם זהים לחלוטין זה לזה, ובאו מאותו "בית אולפנא" - גל"צ, "במחנה", או "מכללה יוקרתית ויקרה שהוריהם מימנו"; הם צרי אופקים, לא מתעניינים, לא קוראים, רק רואים טלוויזיה וגולשים באינטרנט; הם לא מקצועיים - לא מקפידים על פרטים, ולא טורחים לבדוק מה שהם לא יודעים; הם אינם מקבלים ביקורת כלל, אלא "עושים מהטעויות משהו מעין סטנדאפ־קומדי"; ואחרון חביב - הם גם דורשים קידום מטיאורי.

הביקורת של בטלהיים אינה לגמרי שגויה - היא אפילו לא מקורית ברובה - אבל השאלה היא איך בדיוק הצליחו כל אותם גל"צניקים זרקנים לחדור אל המסדרונות בקרליבך? הם פשוט הופיעו יום אחד מאחורי המקלדות, או שמישהו קיבל אותם לעבודה? כנראה שהאדם הזה לא היה בטלהיים. ממלא מקום העורך מנתח את מערכת "מעריב" ומכליל ממנה על התקשורת הישראלית, כאילו היה מחלק התה של העיתון, המביא עדות מאחורי הקלעים: הוא בכלל לא קשור לצעירים החובבנים האלה.

בטלהיים הוא מוותיקי הבכירים ב"מעריב". ב־15 השנים שבהן ערך את מדור הספורט ואת המוסף לשבת, ובחמש השנים האחרונות שבהן הוא נמנה עם ההנהלה הבכירה של העיתון, יכול היה להשפיע על אופיה של מערכת "מעריב" ועל פני התקשורת הישראלית. בין אם השפיע ובין אם לאו, גם לו יש אחריות לכל הפגמים שהוא מעלה.

כעורך, בוודאי קיבל לעבודה עשרות כתבים ומשכתבים. בהצפת כוח־האדם שעובר שוק התקשורת הישראלי בשנים האחרונות, יכול היה למצוא מועמדים בוגרים יותר, אולי אף מנוסים יותר, שלמדו באולפנא אחרת, ואופקיהם רחבים לשביעות רצונו. אבל הוא וחבריו ב"מעריב" העדיפו - או נאלצו - לשלוח הביתה את הוותיקים והמנוסים, שאולי חלקו עם לרר שולחן וסיגריה, ולשכור את מי שאפשר לשלם לו פחות. לדוגמה, משוחררי גל"צ או "במחנה", בני 22, כמו שהיה בטלהיים עצמו ב־1974: כתב צבאי משוחרר שהתקבל אז לעבודה ככתב המשפט בתל־אביב של "מעריב".

הטרוניה של בטלהיים על הקידום המקצועי המהיר שדורשים כתבים חדשים היא ההיתממות המקוממת ביותר. ואולי היא טרונייתו של מי שנאלץ, בתום יותר מחצי יובל של עבודה, לחלוק את תואר "סגן עורך "מעריב"' עם צעיר בן 27 ושמו רון לשם. כך או כך, בעיתון שהנהיג נורמות של קידום מטיאורי, מותר לכל כתב לשאוף, ואף לדרוש, להתקדם מהר מתפקיד לתפקיד. בכירי "מעריב" בישלו את הדייסה הזאת במו ידיהם.

אפשר היה לקוות, שהמראות הנגלים לקורא בהצצה אל חדר החדשות של "מעריב" ימלאו את בטלהיים בושה קלה - חבורה צעירה עושה שמות במורשתו העיתונאית המוקפדת של עיתון ותיק, שהוא אחד ממנהליו. התמונה שהוא מתאר מכעיסה גם אותי, עיתונאי צעיר שהמלה הכתובה חשובה לו. אבל לא רק שממלא־מקום עורך "מעריב" אינו בוש במה שקורה תחת ניהולו - ידו אף קצרה מלהושיע. "נסבול את הרטינות של הזקנים המרוטים והמאוסים הללו נוסח בטלהיים", אומרים הצעירים, "שינזפו בנו על טעות דבילית כזו או אחרת שעשינו, ונמשיך במשימת כיבוש התהילה".

מי, אם לא בטלהיים וחבריו, אחראי לרמה המתדרדרת של העיתונות הכתובה, לשגיאות הכתיב, לעריכה הרשלנית ולשפה הדלה? אם ההערות המקצועיות שלו מתקבלות כ"רטינות", יש לו בעיית ניהול קשה. בשתי המערכות שעבדתי בהן, טלפון נוזף מעורך בדרגתו של בטלהיים הוא אירוע שכתב או עורך לא ישכחו במהרה.

סביר יותר, כמובן, שב"מעריב" שוב מלכדו את עצמם: אם שכרת את העורך הכי צעיר ודל־הניסיון כי הוא היה הכי זול - חסכת אמנם בתקציב הדסק, אבל קיבלת עורך דל־ניסיון, שעושה שגיאות של מתחילים, בוודאי אם הקיצוצים כופים עליו עבודה מרובה מבעבר.

"מעריב" אינו בודד במערכה, רק בגלגול העיניים. במקומות רבים בתקשורת הישראלית יש אנשים שרמת המלה הכתובה והמקצוע חשובים להם, והם נחרדים מהמתרחש. יותר מבעבר, ישרטטו המו"לים את קווי הגבול במפת התקשורת: האם יהיה כסף לכתיבה איכותית ומנוסה? לעבודה מקצועית? לחינוך דור חדש של כתבים, אפילו הם צעירים וחסרי ניסיון?

בשש שנותי ככתב צעיר פגשתי רק עורכים מעטים שהיו להם זמן וסבלנות ללמד, להסביר, להעיר ולהחמיא, ואני זוכר אותם כמורים ממש, שנתנו לי כלים יקרי־ערך. חינוך עיתונאים מתחילים (אפילו בוגרי גל"צ, "במחנה" ותואר ראשון בתקשורת) הוא עבודה קשה, שדורשת זמן, ניסיון, דוגמה אישית, והתכוונות של מערכת החדשות כולה, המודעת לתפקידה ומקבלת גיבוי ותקציב לכך. משה לרר ז"ל היטיב לחנך, ואולי גם בטלהיים, כשעוד היה לו זמן לזה.

אורי אס-קורלנדר

כל הפרטים הביוגרפיים על אבי בטלהיים נלקחו מאתר "מחלקה ראשונה"

גיליון 68, יוני 2007