בחירות 2013
"זהירות, ימין קיצוני", קוראת כותרת מאמר המערכת של "הארץ", המוקדש למתקפה על מצעה של מפלגת הבית-היהודי. גם שני הטבלואידים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", מסלימים עוד ועוד את ההתקפות העיתונאיות שהם מפרסמים. ואולם, בשני העיתונים הנפוצים בישראל ההתגייסות הפוליטית אינה מוגבלת למאמר המערכת, אלא משתלטת על החדשות והכותרות הראשיות. היום אלו מציגות תמונה מראה. מה שנשקף ממנה הוא בעיקר הדמיון הגובר והולך בין שני מוצרי הדפוס הללו, ההולכים ונשחתים.
"מסמך דיסקין", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה מציגה תמצית של הביקורת שמטיח דיסקין בראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק. ליתר דיוק: תמצית של הרגשות שהתעוררו בו בעקבות היחשפות להתנהלותם ("הוא מזועזע ומודאג"). דיסקין "לא יכול לשתוק יותר", חותמת כותרת המשנה. הכותרת, המודפסת על רקע אדום דרמטי ("דרמטי") ומפקיעה חצי מעמוד השער, מפנה לא לפנים העיתון, אלא ללוח השנה: הראיון עצמו יתפרסם רק מחר, ב"מוסף לשבת" של העיתון.
המראיין אינו איש "ידיעות אחרונות" אלא דרור מורה, במאי הסרט התיעודי "שומרי הסף", המתעד מונולוגים של שישה ראשי שב"כ ומוסד, כך מצוין בהפניה. הדבר מעורר שאלה: האם מדובר בפרויקט עיתונאי של "ידיעות אחרונות", או שהעיתון קיבל לידיו את חומרי הגלם של הסרט ומשתמש בהם כעת לצורך מאבקו העיקש באויבי ישראל (נתניהו)?
גם ב"ישראל היום" תעמולת הבחירות המופיעה בכותרת הראשית אינה מנסה להסוות את עצמה. "הליכוד תוקף: 'הבית-היהודי נגד נשים'", נכתב בה. "השר סער: 'הרב בן דהן קורא לביטול הוועדה למעמד האשה, ומוטי יוגב הוביל הפרדה מגדרית בבני-עקיבא'. הבית-היהודי: 'אצלנו יש 3 נשים במקומות הראשונים, ובליכוד – אשה אחת'". מעל לכותרות הללו מופיעה שורה ובה תוצאות סקר שערך העיתון, והיא מסתיימת במלים "43%: נתניהו – המתאים ביותר להיות רה"מ". את הידיעה הראשית, המוקדשת לניתוח תוצאות הסקר, פותח מתי טוכפלד בזריקת עידוד לקוראים: "ייתכן שמגמת הירידה של המפלגה נבלמה, לפחות לעת עתה. למרות הירידה, גם לפי הסקר הזה נתניהו הוא ראש הממשלה הבא".
בכפולה הפותחת מתפרסם מה שהופך להיות ריטואל יומי – טור פובליציסטי התוקף את "ידיעות אחרונות". הפעם חתום עליו איציק סבן, כתב פלילים לשעבר ב"ידיעות", שעבר ל"ישראל היום" ומאז חותמו לא ניכר בתחום סיקור הפלילים, אולם הוא תורם מדי פעם מפרי עטו למתקפות על העיתון בבעלות משפחת מוזס. "אתמול, למשל, ביקשו ב'ידיעות אחרונות' לקלל ויצאו מברכים", הוא כותב. "הכותרת הראשית של העיתון צעקה ש'בכירים בליכוד עוקפים את נתניהו מימין', בניסיון להראות שלנתניהו יש מפלגה של משוגעים שאותם הליכוד מנסה להסתיר. פייגלין, כמובן, כיכב בכותרת. בפועל, מי שטוענים שלנתניהו יש משוגעים מימין – רק עוזרים לו. זאת משום שהקרב הגדול כעת של נתניהו הוא לא נגד השמאל, אלא נגד הימין".
מה אתם יודעים! אז זה הקרב הגדול של נתניהו. ואנחנו לא הבנו מדוע ב"ישראל היום" מקדישים כותרת ראשית אחרי כותרת ראשית לתקיפת מפלגת הבית-היהודי, כולל באותו גיליון שבו מתפרסם הניתוח המבריק של כתב הפלילים של העיתון.
"ואם מישהו טוען שהליכוד מסתיר משוגעים, אז כמה מטורפים וסרבנים מסתירה מפלגת הבית-היהודי, חביבת 'ידיעות אחרונות' באחרונה?", ממשיך הטור העילג של סבן. "הרי סוד גלוי הוא שרק משום סלידתם מנתניהו, בוחרים ב'ידיעות אחרונות' להסתיר מקוראיהם את איבתם הבסיסית לבית-היהודי, שלמזלה, מאתגרת עתה את ראש הממשלה מימין". ובחזרה ל"ידיעות אחרונות": "המועמדים שלא הכרתם ברשימת הבית-היהודי", נכתב בכותרת הגג לידיעת עמוד המתפרסמת בעיתון היום ואפילו לא מנסה להתחפש לדיווח ענייני, עם הכותרת "הקיצוניים של בנט" וטקסט המציג את חברי הרשימה כסהרורים (או מה שבעיני עורכי העיתון ואיציק סבן נתפס כסהרורי).
חותם סימבולי הולם לגישה העיתונאית הזו הוא העובדה שלצד פרטיו של אחד מהמועמדים ש"ידיעות אחרונות" מזמין אותנו להכיר, תושב חברון הלל הורוביץ, מודפסת תמונתו של תושב חברון אחר, אשר הורוביץ. יהודים, קשה להבדיל ביניהם. הון סימבולי דומה אוצרת בתוכה העובדה שהמאמר של זיאד אבו-חבלה, הצופה היענות נמוכה להצבעה בבחירות מצד ערביי ישראל, מופיע היום, בגרסאות שונות, גם במדור הדעות של "הארץ" וגם בזה של "דה-מרקר".
עוד כותרות ראשיות
"האו"ם: 60 אלף הרוגים מאז פרוץ המרד בסוריה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "גורמי מודיעין: יכולת התגובה האיראנית נחלשה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", זאת בעיקר בשל המאורעות בסוריה.
גדעון והמלקקים
"גוזר קופון" היא כותרת המודפסת על תצלום קטן, לצד התצלומים המרכזיים על שער "מעריב". בתצלום נראה שר החינוך גדעון סער לצד פעילים של הליכוד. "טקס ההכרה באריאל כאוניברסיטה, שיזם השר מהליכוד גדעון סער, הפך לכנס בחירות", נכתב בכיתוב התמונה. "פעילים התרוצצו בחולצות הליכוד-ביתנו ויו"ר אגודת הסטודנטים רמז מהבמה למי כדאי להצביע".
"שר הנשיקות", נכתב בכותרת כיתוב תמונה המודפסת בפרישה רחבה על גבי השער האחורי של "ידיעות אחרונות". "עד לאחרונה הם הסתתרו", נכתב בכיתוב עצמו, "אבל בשבועות האחרונים שר החינוך גדעון סער ואשת הטלוויזיה גאולה אבן כבר לא מתביישים להראות לעולם את הזוגיות הפורחת שלהם. בתמונות נראים האוהבים ביציאה ממסעדה בתל-אביב, צמודים ומתנשקים".
את האייטם המביך הזה ראוי היה לגנוז לצד הפרסומים ההזויים האחרונים מבית-מדרשו של "ידיעות אחרונות". האם הצלם החתום על התמונות, ג'קי יעקב, עבר במקרה ליד מסעדה וקלט בעדשתו את הזוג? נו, באמת. האם התצלומים היו רואים אור יום מעל דפי "ידיעות אחרונות" שלא בברכתו של סער עצמו? נו, באמת. סער הוא אחד הפוליטיקאים המוגנים בתקשורת הישראלית, וגם ענן השמועות המטרידות סביבו לא מצליח לחדור את השריון שמעניקים לו ב"ידיעות" ושהעניק לו ב"מעריב" ידידו ניר חפץ כשהיה העורך הראשי ("ישראל היום" ממילא לא יגרום אי-נחת לחבר מפלגה).
גם בלי להזדקק לשמועות, ידוע כי סער היה עד לאחרונה אדם נשוי שהשתמש לא אחת במשפחתו להופעותיו התקשורתיות ולמיצוב דמותו הציבורית. העיתונות הישראלית לא חקרה ודרשה מדוע זה פסקה לפתע הזוגיות המתוקשרת ההיא, ואם יש בכך עניין לציבור הנדרש לבחור אם להצביע עבור מי שמשמש כיום שר החינוך האחראי על ילדי ישראל, מדבר גבוהה-גבוהה על מוסר וערכים ואף תוקף מפלגות אחרות על יחסן לנשים.
העיתונאים השתקנים יכלו לטעון בצדק כי מדובר בנושאים שאין להסיג את גבולם, כי זו רכילות וחדירה לפרטיות. אולם מרגע ש"מעריב" פירסם במדור הרכילות שלו כי סער נפרד מאשתו (ללא שסיפק את פרטי המקרה), ועד לרגע ש"ידיעות אחרונות" מפרסם בהבלטה תמונות "פפרצי" של השר מנשק ידועה בציבור, ההסבר הזה הופך לתירוץ מגוחך. גדעון סער גוזר קופון, "ידיעות" מדפיס אותו (ומה זה אומר על גאולה אבן, זה כבר נושא אחר).
"בתמיכת סער, מרכז שלם זכה בהכרה אקדמית", נכתב בכותרת על שער "הארץ". לפי טלילה נשר, "מליאת המועצה להשכלה גבוהה החליטה שלשום להפוך את מרכז שלם בירושלים למוסד אקדמי. את המרכז ייסד מקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו". נשר לא מדווחת אם ייערך טקס הכרה במרכז כמוסד אקדמי, והדיווח אינו מלווה בתצלום של סער או של בנות זוגו בעבר או בהווה.
הכלכלונים
ניתן להניח בוודאות רבה כי מבין קהל קוראי העיתונים הכלכליים, קבוצת השכירים והמנהלים גדולה הרבה יותר מסך קבוצות יזמי ההייטק ובוחרי ש"ס גם יחד. בכל זאת, אלו הן הכותרות הראשיות של עיתוני הכלכלה היום:
"אפל מציעה לרכוש את waze ב-400 מיליון דולר", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". כותרת ההפניה לטור הפרשנות, של מאיר אורבך, היא "לא תודה". אורבך טוען כי בשל "מצבה של אפל בתחום המיפוי", שאינו משופר, על וייז לדחות את ההצעה. שני הכלכלונים המתחרים מקדישים את כותרותיהם לעניינים כלליים יותר, ואינם מבליטים עצות ליזמים של חברת הניווט הישראלית.
"גלובס", כהרגלו להתייחס לעצמו כאל עיתון כללי, מקדיש את כותרתו הראשית גם היום לענייני הבחירות, לאו דווקא מן הזווית הכלכלית. "הליכוד מחזיק כמה עלי תאנה מזרחיים לקישוט" היא הכותרת המיותרת, ציטוט – עוד ציטוט – של פוליטיקאי ממפלגת ש"ס (השר אריאל אטיאס), המדקלם את השורות הריקות שבראש דף המסרים הבלה של המפלגה. כמה חברים ממוצא מזרחי ברשימת הליכוד? האם הם משמשים קישוט? האם השיח העדתי בהקשר זה הוא בעל משמעות כלשהי? ניכר בעורכים שלא הטריחו עצמם בשאלות הללו. כותרת המשנה, הנפתחת בהבטחה כי אטיאס "יורה לכל הכיוונים", מעלה את המחשבה כי עורכים כלל לא היו מעורבים בתהליך.
ב"דה-מרקר" מגיע מאבק העובדים הסוער בפלאפון לכותרת הראשית: "בית-הדין מגדיר מחדש את זכויות ההתארגנות של העובדים", נכתב בה. "פסק דין תקדימי של בית-הדין הארצי לעבודה אסר על הנהלת פלאפון להתערב בהתאגדות עובדיה", נכתב בכותרת המשנה. "בית-הדין פירט שורה של פעולות שאסורות על מעסיק שעובדיו מנסים להתארגן, כמו ניהול רשימות מעקב ואיום שהפעילות תזיק לעובדים או לחברה. פרקליטה של פלאפון: בית-המשפט העליון מתיר להשמיע דעות פוליטיות שאפילו מעוררות סלידה, ובית-הדין לעבודה אוסר על מעסיק להתבטא".
"אתמול נוצרה תשתית משפטית להקמת ועדי עובדים בכל העסקים שעדיין אינם מאורגנים בישראל", נכתב בתמצית טור הפרשנות של עידו באום על שער העיתון. "בית-הדין הכריע כי חופש הביטוי של בעל השליטה בפלאפון, שאול אלוביץ', ושל ההנהלה – נסוג מפני זכות העובדים להקים ארגון יציג". לפי באום, התוצאה היא "פסק דין שהוא לא פחות ממתנה של עוצמה פוליטית מאלוביץ' [בעל השליטה הנוכחי בבזק, המחזיקה בפלאפון] ליו"ר ההסתדרות עופר עיני".
ידיעת תקשורת אחת
"כחלון מסרב לקיים דיון בדו"ח ביקורת על המחלקה המשפטית", זו היתה כותרת דיווח של גד פרץ באתר "גלובס", שנגנז ואינו מופיע מחוץ לזיכרון של מנועי החיפוש. גם בגיליון המודפס אין זכר לידיעה, המותחת ביקורת על מנכ"ל משרד התקשורת עדן בר-טל, אולם ניתן לקרוא אותה באתר דה.קום.