מצב העיתונות בכי רע. זוהי חדשה ישנה מאוד, אבל סקר שבוצע לקראת כנס העיתונות שמתקיים באילת מגלה עד כמה. מהסקר, שנערך על-ידי בלובריז, קהיליית מחקר אינטרנטית, עולה שרק 7.8% מבין 700 הנשאלים דירגו את העיתונות המודפסת כמעניינת ביותר. הטלוויזיה, לעומת זאת, דורגה במקום הראשון; 47.6% טענו כי היא הכי מעניינת. אחריה דורג האינטרנט עם 39.3%. הרדיו דורג אחרון, עם 5.3%.
לא ברור אם המדגם הזה אכן מייצג. הוא אמנם בוצע בקרב 700 ישראלים בני 18 ומעלה, אך לא ברור אם הוא מייצג את כל שכבות האוכלוסייה, את בני כל הגילים, את כל המגזרים החברתיים (דתיים, חילונים, עולים, ערבים וכדומה). ואולם בהנחה שניתן להסיק ממנו משהו, הרי שהוא מספר שני סיפורים מעניינים.
הראשון הוא סיפור טכנולוגי. מבין אמצעי התקשורת שנבדקו בסקר, העיתונות היא ההמצאה הטכנולוגית הוותיקה מכולם. העיתונים הראשונים מוכרים לנו עוד מתקופת יוליוס קיסר. העיתון המודרני הראשון התפרסם בראשית המאה ה-17, והטבלואידים הראשונים הופיעו בסוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19. מהבחינה הזו, עיתון, כפלטפורמה שבה מתפרסמות ידיעות, כתבות ופרסומות בתדירות של פעם ביום, רחוק מלהיות חידוש מסעיר. במהלך השנים נוספו לו כמה מרכיבים כמו תחקירים, תמונות, צבע, אבל ביסודו הוא לא השתנה.
הרדיו הוא אמצעי התקשורת השני בוותיקותו. הוא הומצא בראשית המאה העשרים, ובשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת היה המכשיר החשוב ביותר בתרבות המערבית, עת בתים שלמים התאספו סביבו. הטלוויזיה הופיעה בסוף שנות הארבעים והיתה לפופולרית בשנות החמישים. האינטרנט הופיע בסוף שנות השישים והיה לפופולרי באמצע שנות התשעים.
מהבחינה הזו, הציבור מסמן את אמצעי התקשורת המעניינים ביותר כאמצעי התקשורת החדשים ביותר. אף שהאינטרנט עדיין מפגר מאחורי הטלוויזיה, לא יהיה זה סיכון גדול במיוחד להמר שבעתיד הרשת תזכה בבכורה.
אבל מי שמסתפק בלקח שלפיו "הקהל מעדיף את החדש על פני הישן", מסתפק בלקח צר שאינו חושף את התמונה כולה. הבעיה אינה רק טכנולוגית, אלא גם מהותית: קוראים רבים סבורים שהעיתון שלהם אינו מספק את הסחורה.
בין העיתון לקורא נחתם חוזה בלתי כתוב: אני, העיתון, אדאג לפרסם תכנים מעניינים, אדאג לספק לך מידע חשוב ורלבנטי עבורך, ומדי פעם אף אפתיע אותך בחשיפה או תחקיר בעלי חשיבות ציבורית. אתה, הקורא, תרכוש אותי בכסף ותסכים לעיין בפרסומות שמתפרסמות לצד התוכן.
בשנים האחרונות יותר ויותר קוראים מרגישים שהעיתון אינו עומד במחויבות שלקח על עצמו. הם מרגישים שהעיתון שלהם מצ'עמם. חלק מהסיפור הוא אכן טכנולוגי: הטלוויזיה מבוססת על וידיאו ולא על טקסט, הרשת מאפשרת אינטראקציה ושיחה ולא רק מונולוג במעמד צד אחד, ושניהם יחד יכולים בכל רגע לעבור לשידור החי, שלא כמו עיתון, שמתפרסם אחת ליום. אבל דווקא משום כך הציפיות מהעיתון עלו ולא ירדו.
דווקא כיוון שהעיתון אינו מסוגל להתמודד עם היכולות הטכנולוגיות החדשות, הקוראים מצפים שהעיתון שלהם יתמודד בחזית היחידה שבה הוא כן יכול להתמודד: חזית התוכן.
כל מי שהיה עיתונאי דפוס ולאחר מכן עשה הסבה לטלוויזיה יודע עד כמה הטלוויזיה היא מדיום שטוח ושטחי. הטקסט שהכתב מקריא באייטם חדשותי ממוצע אינו עולה על 100–150 מלה; האייטמים קצרים, מדברים לקהלים רחבים, מנוסחים בלשון פופוליסטית, דחוסה ורדודה. העיתון יכול להכות בבטן הרכה הזו של המדיום המשודר, אך במקום זאת הוא נכנע לו. הוא מנסה להיות יותר טלוויזיה מטלוויזיה, יותר אינטרנט מאינטרנט. האם מישהו חושב שזה אפשרי?
עורך מוסף סוף-השבוע החדש של "ישראל היום", אהרון לפידות, סיפר לאורן פרסיקו בראיון ב"עין השביעית" כי סקרים שערך העיתון לקראת הוצאת המוסף גילו לו שהקוראים מעדיפים טקסטים קצרים.
"התברר לנו שהסבלנות של הקוראים נגמרת אפילו בכפולה אחת. אחריה קוראים רק טיזרים וכותרות וכיתובים לתמונות. אנחנו ננסה לתת לקהל את הכתבות כשהן לא ארוכות מדי", אמר. לזכותו של לפידות ייאמר שהוא מצהיר בריש גלי את מה שעורכי עיתונים אחרים לוחשים בחדרי חדרים: יש לקצר אייטמים, להגדיל את התמונות, לנסח כותרות בומבסטיות ולהעדיף את הסנסציוני, הקצר והצבעוני על פני הארוך, המעמיק והחשוב.
אפשר להבין את הנטייה הזו: אחרי הכל עיתונים פועלים בזירה תחרותית; הם אינם יכולים להתעלם מהעדפות הקהל, כי הקהל יקבע אם למוצר שלהם יהיה מחר. ובכל זאת, הגיע הזמן להתמודד עם שאלת מיליון הדולר: האם עורכי העיתונים המודפסים עושים צעד נכון כשבמסגרת המאבק שלהם בטלוויזיה ובאינטרנט הם נכנעים לרציונל הטכנולוגי של המתחרים, רציונל שמכתיב במידה לא מבוטלת את הרמה, האופי וסוג התוכן? האם אין זו ירייה ברגל שתביא דווקא לסופה של העיתונות המודפסת?
כל מי שעיניו בראשו מבין שהעיתון אינו יכול לנצח את האינטרנט והטלוויזיה במגרש שלהם. במשחק הזה יכול לשחק רק מי שאינו גובה כסף על המוצר שלו ("ישראל היום"), כיוון שאנשים מוכנים לקחת כמעט כל דבר ולקרוא כמעט כל דבר שניתן בחינם. מי שדורש מקוראיו לשלם עשרות, לעתים מאות, שקלים בחודש על התוכן שלו, אינו יכול להתחפש לאינטרנט או לטלוויזיה – כי הוא לא. הוא צריך לשאול את עצמו אם הוא אינו נלחם מלחמה אבודה, שגויה וחסרת תוחלת, שעוד עלולה להוביל את הארגון שלו אל סף הבלתי רלבנטיות. אולי הוא כבר שם.