דוברים מובהקים של תנועת ההשכלה האירופית סברו ש"ידע הוא כוח", ולכן בדמוקרטיה מחייב ביזור הכוח גם את ביזור הידע, בעיקר בנושאים חברתיים ופוליטיים. התפיסה שידע הוא מקור של כוח עמדה ביסוד המשקל שניתן לחינוך ולעיתונות חופשית כזכויות וכאמצעים, הבאים לחזק את יכולת האזרחים להתגונן מפני המניפולציות של השלטון.
דוברי המהפכה הצרפתית גרסו שבערות הציבור היא תמיד אינטרס של שלטון המעוניין באזרחים פאסיביים, שאינם מסוגלים לבקר את החלטותיו ולהגביל את חופש פעולתו. נציגים מובהקים של ההשכלה, כמו קונדורסה, סברו שהשיטה היעילה ביותר לשמור על בערות העם היתה זו שנקטו הכנסייה וכוהני הדת, שטיפחו את ניתוק הציבור מן המציאות.
בסוף המאה ה-20 מתברר שיש שיטות מתוחכמות ויעילות יותר לשמור על בערות העם. טכניקת ההונאה הציבורית העיקרית של זמננו היא הטעיית הציבור באמצעות תמונות עולם כוזבות, המתחזות באמצעי התקשורת כמידע מהימן על המציאות. מי שחוקר את מערכות התקשורת של זמננו מגלה באיזו מידה נוצרות הגדרות המציאות המקובלות על הציבור בהשפעת בעלי הכוח הכלכלי והפוליטי בחברה. גם בישראל, מאבק השליטה על אמצעי התקשורת הוא במידה רבה מאבק בין קבוצות אינטרס, המבקשות לשלוט בכלים המשמשים להגדרת המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית.
איור: ג'ודית אשר
הניסיון הבינלאומי מלמד, שהציבור הרחב משלם מחיר כבד ביותר עד שהוא מצליח לערער על תמונות מציאות הגמוניות הפוגעות בביטחונו, בבריאותו וברווחתו. בין הדוגמאות הבולטות, העולות ממחקרים רבים, אפשר למנות את האקדמיה האמריקאית למדע, שיחד עם קבוצת לחץ של תעשיינים מנעה במשך שנים רבות הכרה בבעיית זיהום הסביבה ופיתוח מדדים מדעיים לשיעורי הזיהום במים, באוויר ובמזון. האקדמיה האמריקאית אחראית גם לדחייה הארוכה במתן פומבי לקשר הסיבתי בין עישון לסרטן, וכן למאמצים הכושלים במשך זמן רב לחשוף את ההתעלמות מסטנדרטים של בטיחות בייצור מכוניות. בישראל הושגה ההונאה הגדולה ביותר, אולי, של הציבור במידע שנמסר על המצב הביטחוני ואמצעי המיגון לפני מלחמת המפרץ ובמהלכה. ניסיונות הטעיה שיטתיים היו גם במלחמת יום הכיפורים, שאכן פגעה קשות באמינות הממשלה. נראה שגם בתחומי הכלכלה, השימוש בחומרים מסוכנים בחקלאות ובייצור מזון ובנושאים שוטפים אחרים, תמונות המציאות של הציבור הישראלי אינן מבוססות לעתים קרובות.
עולה, איפוא, האפשרות שהסיסמה "ידע הוא כוח" לא הצליחה להגשים את עצמה ולהתגבר במידה מספקת על המצב ההפוך, שבו "הכוח קובע את הידע", כלומר: בעלי השליטה מצליחים גם בדמוקרטיה בת זמננו להתאים את הגדרות המציאות ומושגי האמת של הציבור לאינטרסים שלהם. מנקודת מבט זו, אפשר לומר שאיכותה של הדמוקרטיה במדינה כמו ישראל תלויה במידה רבה ביכולתם של הציבור ונציגיו להפיק ולהפיץ נתונים על המציאות, גם כאשר נתונים אלה עומדים בניגוד להגדרות המציאות שמעדיפים הממסדים הפוליטיים והכלכליים.
אפילו מבט שטחי על מבנה השליטה באמצעי התקשורת בישראל מלמד על ריכוזיות שליטה, שאינה משאירה מרחב מחיה מספיק לייצור ולהפצה של מידע שאינו רצוי לאליטות. יכולתו של הציבור לזהות את ערוצי השליטה בתקשורת נפגמת, בין השאר, מכך שעובדי תקשורת רבים נגועים בצנזורה עצמית וחוששים לחשוף את תלותם בבעלי השליטה, כדי לא לפגוע בחזותם המקצועית.
יש, כמובן, בתקשורת הישראלית מספר מצומצם של כתבים חוקרים מעולים, העושים שירות נפלא לציבור. ואולם, במידה רבה משמשים כוכבים ספורים אלה בתחום העיתונות החוקרת כעין אליבי להיעדרה של עיתונות חוקרת ברמה ובהיקף הנחוצים. לעתים נוצר הרושם שחשיפה דרמטית של שחיתות והונאה בקרב אישים בסקטור הציבורי והפרטי, חשיפה שהיא מלאכה חשובה כשלעצמה, באה על חשבון עיתונות חוקרת סנסציונית פחות, שתפקידה לחשוף לעומק סקטורים ומערכות שלמות.
כך, למשל, יש ליקויים חמורים בידיעת הציבור הרחב ובהבנתו את המגמות והתהליכים המעצבים את חייה של קהיליית העולים הגדולה מחבר המדינות. על רקע החסר הזה, יוצרות ידיעות סנסציוניות על סטיות פליליות בקרב ציבור זה סטריאוטיפים בדעת הקהל הישראלית וזוכות לייצוג חסר בסיס בחשיבותו. דוגמה נוספת: לפני בחירות, גוברת בדרך-כלל הנטייה להפיק מידע המיועד לספק את סקרנות הציבור הרחב באשר לדפוסי ההצבעה הצפויים של "הרוסים". מיד לאחר הבחירות יורדת פעילות זו בצורה דרמטית, עד להפתעות הבאות.
חמור עוד יותר הוא מצבם של תחקירי העומק על הנעשה בעולם החרדי והדתי-אורתודוקסי. אין זה מספיק לצטט את הביטויים המבהילים, המופיעים לפרקים בעיתונים דוגמת "יתד נאמן", או להביא נאומי רבנים. ואין זה מספיק לתת לעיתונאים, הקרובים בהשקפתם לציבור הדתי, לייצג בפרשנויותיהם את הלוך רוחו. למרות שפעילות עיתונאית זו ממלאה תפקיד חשוב, אין בה די: מתחת לשכבת המידע העליונה הזו יש חלל ריק של אינפורמציה, ולכן גם של ידיעה והבנה של הציבור את אורחות החיים, דפוסי הכוח ויחסי הסמכות והשליטה בעולם החרדי.
התגובה הציבורית על עדות אריה דרעי במשפטו, עדות שהאירה את עולמה הפנימי של משפחה חרדית, חשפה רק טפח מהבורות של הציבור הרחב בתחום זה. חלל ריק כזה יכול להתמלא רק באמצעות כתבות מקיפות ועמוקות, הבונות טיפין טיפין ולאורך זמן את יכולתו של הציבור הרחב להכיר ולהבין את עולמה של האוכלוסייה החרדית והדתית-אורתודוקסית. מפתיע שעד כה לא פורסמו בעיתונות כתבות תחקיר הממקמות את מעמדו של הרב מרדכי אליהו ואת רשת הזיקות הנמתחת אליו מחוגי המפד"ל, מצד אחד, ומן הקבוצות הקיצוניות והאלימות ביותר בקרב הציבור הדתי-לאומי, מצד שני. גם הרב חיים דרוקמן צף ונעלם בתקשורת בלי שזו תיתן את דעתה על החלק החשוב שמילא בשינוי פניה של תנועת בני עקיבא - שינוי שהביא אותה באוגוסט 1995 לאשר מסמך קיצוני המערער על תוקפם של יסודות המשטר הדמוקרטי.
מגזר אחר שהציבור אינו לומד על התמורות העמוקות המתחוללות בו הוא המגזר הקיבוצי. גם כאן הנושא עולה רק כשפורץ סכסוך דרמטי עם הבנקים או כשמערכת שלמה קורסת. דומה שהעיתונות המסחרית מעדיפה בכל מקרה להתרכז בדמויות ומתעלמת מן ההקשר ומן התהליכים העמוקים שבתוכם הן פועלות. התוצאה היא מושגים מעוותים שמקנה העיתונות לציבור הרחב על המציאות החברתית והפוליטית. גם בכתבות על אישים בולטים, העבודה העיתונאית היא לעתים קרובות שטוחה ומאוחרת מדי. כיצד אפשר להסביר את העובדה המדהימה, שמידע חיוני על הביוגרפיה של ראש הממשלה הנוכחי פורסם רק לאחר הבחירות ולא לפניהן?
יש עיתונים ותוכניות רדיו וטלוויזיה המייצגים רמת תחקיר וחדירה גבוהה בדרך-כלל. לעיתון "הארץ" ולכתבים חוקרים בודדים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", וכן בשני ערוצי הטלוויזיה, יש הישגים חשובים. הצלחות אלה רק מבליטות את החסר הכללי.
המאבק נגד שליטת הגורמים הפוליטיים בשידור הציבורי ונגד נגעי הבעלות הצולבת באמצעי התקשורת הוא, איפוא, מאבק חיוני הן על זכות הציבור לדעת והן על תפקודה הראוי של הדמוקרטיה הישראלית. אם בעבר רווחה הדעה שידע הוא כוח, היכול להגביל את שרירותם של בעלי השררה, היום אנו יודעים שידע, שאינו נוצר בידי גורמים בלתי תלויים או בפיקוח העין הציבורית, נוטה להיות ידע המשרת את האינטרסים של בעלי הכוח. לפיכך ברור היום שכנגד הכוח של בעלי השררה לייצר ולהפיץ מידע המשרת את האינטרסים שלהם, זקוק הציבור לכוח כדי לדעת את האמת וכדי להפיץ ידע החיוני לביטחונו, בריאותו ורווחתו. המאבק הציבורי על עצמאות העיתונאים ומקצועיותם ועל מעמד השידור הציבורי הוא, לכן, חזית מרכזית של המאמץ לבסס את הדמוקרטיה הישראלית.
ירון אזרחי הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 6, נובמבר 1996