לאחר שיצא למלחמת חורמה נגד הפזיזים והמבוסמים בנהגים שבינינו ("רישיון להרוג", "קשת"); מצא שיטה חדשנית לביעור מגיפת הפשיעה שמאיימת על בטחוננו האישי ("הקרב על הבית", "קשת"); עזר לנו לברור "צדיקים" מ"רשעים" בין בעלי המקצוע המספקים לנו שירותי תיקון ("יצאת צדיק", "קשת"); ואף התגייס לאחרונה להציל את מערכת החינוך ואת עתיד ילדינו (שלטי חוצות, קמפיין ארגוני המורים), מאס חיים הכט - יחצ"ן בלתי נלאה של סדר ציבורי, כולבויניק טלוויזיוני ותופעה ייחודית בנוף התקשורת המקומי - ב"תיקונים" קטנים והחליט לערוך שיפוץ כללי לבית הלאומי.
כפי שמגדיר אותה הפרומו באתר הבית של "קשת", תוכניתו החדשה, "לתקן את ישראל", היא "סדרת תחקירים שמנסה לברר מה בעצם השתבש כאן ומה חייבים לעשות כדי להחזיר אותנו למסלול". בדומה לתוכניות תחקיר טלוויזיוניות אחרות, התוכנית סוקרת מיני "קלקולים" ישראליים טיפוסיים (כפי שהם מכונים במסגרתה), מנסה לעמוד על טיבם ולהציע דרכים ל"תיקונם": מה עושים עם האבטלה הגואה? עם בריחת המוחות? עם הטרור הפלסטיני?
אולם במקום העניין ביוצא מן הכלל, האופייני לתוכניות ממין זה - חשיפת מחדלים, רשלנויות, אי־סדרים וחריגות (מתוך קדם־הנחה שישנם כללים, נורמות של תקינות ציבורית שעל משמרן צריכה העיתונות לעמוד) - "לתקן את ישראל" תופסת את הקיים כולו כלא תקין: המצב המדיני, סדרי הממשל, חלוקת המשאבים, מדיניות ציבורית בנושאים שונים וככלל, אופן התנהלותם של גופי השלטון, הצבא והחוק בישראל. למעשה, בשם אידיאל ערטילאי של מדינה מתוקנת שעליו לכאורה כולנו אמונים, יוצא הכט נגד הצורה הכללית של החיים הפוליטיים בישראל בעת הזו ותובע לערוך בהם רפורמה כוללת.
שליח הציבור
גם אם תיאורטית ניתן היה להפוך יומרה מגלומנית, כמעט מביכה, כמו זו לתוכנית שתקיים דיון רציני, מעמיק וביקורתי בבעיות היסוד של מדינת ישראל כיום, הכט נמנע מכך בכל מחיר.
מן הפרקים ששודרו עד כה קשה ללמוד דבר־מה על כלכלתה החולה של ישראל, משבר הייצוג בדמוקרטיה הישראלית ו/או, רחמנא לצלן, מוראות הכיבוש. גם "הפתרונות" שמקודמים במסגרתה, המובאים מפיו של "האיש ברחוב", מובנים מאליהם ואין בהם חידוש. ככלל, הצגת הסוגיות שעל הפרק פשטנית להפליא, ומתנהלת תוך הקפדה יתרה על כך שזו לא תחרוג ממישור האמיתות של השכל הישר, המוסכמות על הכל ונידונות באורח ממצה למדי בשיחת הסלון הטיפוסית של ערב שבת.
מבחינת מבנית, התחליף שמציע הכט לתחקיר של ממש ניתן לתיאור כשילוב משונה בין "עובדה", "רואים עולם" ו"משפחה חורגת". בהתאם, רוב התוכנית מוקדש להשוואה מופרכת בין ישראל לאירלנד, שאמורה לשמש דגם למדינה בעלת נתוני פתיחה דומים ("אירלנד וישראל כמו הופרדו בלידתן"), שהצליחה לחסל את "משיכות היתר" הלאומיות, למדה לנהל את סכסוכיה כראוי והפכה בדין ל"נס של אירופה" בעשור האחרון. לא זו בלבד שההשוואה אינה קבילה מבחינה היסטורית ומבוססת על חצאי אמיתות ועובדות שגויות, אלא שאירלנד עצמה נראית בתוכנית כמו ברושור לתיירים: ציורית, קסומה ולא ממשית.
ברשימת ביקורת מן העת האחרונה כינתה אריאנה מלמד את סוגת התחקיר החיים הכטית הזו, המוצאת את ביטויה המשוכלל, השלם והשאפתני ביותר ב"לתקן את ישראל", "טלדמגוגיה" (Ynet, 12.11.06). כמי שעוקבת בעניין אחר הטלוויגרפיה של הכט בשנים האחרונות, דומתני כי הכינוי אמנם הולם אך אינו ממצה, וכי ייחודה של תופעת חיים הכט, כמו גם הסכנה שהיא טומנת בחובה, אינה בזילותו של התחקיר העיתונאי, להטוטי שכנוע פופוליסטיים ונפנוף ידיים. מה שמייחד את התוכנית החדשה הוא היומרה לפעול באופן אקטיבי ל"תיקון" ה"קלקולים" הנידונים במסגרתה.
כבר בתוכניותיו הקודמות טושטש הגבול שבין תוכנית טלוויזיה לקמפיין ציבורי, ובין קמפיין ציבורי להתערבות כמו־שלטונית: באמצעות אתר האינטרנט של "יצאת צדיק" הופצה רשימה שמית, הכוללת פרטי התקשרות, של טכנאים שעברו את מבחן ההגינות א־לה הכט ("פורום הצדיקים", "קשת"), במקום שמשרד העבודה הוא שידאג לקביעת סטנדרטים של אמינות מקצועית בקרב בעלי מקצוע בישראל.
את המלצתו ליישומה בישראל של שיטת הענישה האמריקאית - "Three Strikes" - שהוצגה ב"קרב על הבית", תרגם הכט לעצומה הקוראת לשינוי שיטת הענישה בישראל (ועליה נקראו צופיו לחתום) ויצר לובי אגרסיבי לחקיקה בנושא. ובמסגרת מאבקו "לשנות את הסטטיסטיקה" של תאונות הדרכים, חילק לנהגי ישראל משאפים (לצורך מדידת אלכוהול בדם), ועודד אותם לדווח זה על עבירותיו של זה למערכת התוכנית, משל היתה "רישיון להרוג" מעין רשות לאומית, מטעם עצמה, לבטיחות בדרכים.
ב"לתקן את ישראל" צועד הכט צעד אחד קדימה: הצופים והגולשים מוזמנים להציע פתרונות קונקרטיים לתיקון המדינה ומובטח להם כי "בסופו של דבר תוגשנה לכנסת המלצות סדורות בנושאים רבים". הכט אינו מסתפק, אם כן, במתן עצות. לדידו, עבודתו העיתונאית היא סוג של שליחות ציבורית, התובעת מעורבות פעילה, הן בצורה של קידום רפורמות ציבוריות, והן בצורת תיווך פומבי בין "הציבור הישראלי", שאת רצונו ואת צרכיו מתיימר הכט לבטא בתוכנית, לבין רשויות השלטון. אולם כאשר אלו מפגינות אוזלת יד ו"אינן עושות את עבודתן כראוי" (מה שקורה רוב הזמן), יוצא הכט למשימה בעצמו, תוך עקיפה בוטה למדי של מנגנוני הייצוג המקובלים וההליכים הנחשבים לגיטימיים במשטר דמוקרטי.
מהפקרוקרטיה לשלטון של מומחים
בפתחה של התוכנית הראשונה בסדרה נראה הכט בחליפה כהה ועניבה - כולו רצינות כבודה - בלבו של אתר האבל הלאומי של הציבור החילוני בישראל בעשור האחרון: "בדיוק לפני שבוע עמד כאן בכיכר דוד גרוסמן ונתן לנו בראש עם פטיש של עשרה קילו... מה קילו, עשרה טון!", מתנסח הכט בעדינות אופיינית, תוך שהוא מנופף בידיו הנה והנה על רקעה של מוסיקה דרמטית. כהרגלו, הכט פונה ישירות למצלמה, טון דיבורו חגיגי, נימת קולו אומרת דחיפות, כמו מסמנת לצופיו שמה שיתרחש על המסך הקטן בשעה הקרובה - בנפשם הוא: "המדינה מתפרקת לנו מול העיניים... בגלל הנהגה חלולה, פוליטיקאים מושחתים, בגלל קומבינות אין־קץ, בגלל רשימה ארוכה של מרעין בישין... ואני אומר לכם, אפשר לתקן את ישראל".
האסתטיקה של הדקות הראשונות מזכירה יותר מכל תשדיר חירום ממשלתי, ולא בכדי. יוצרי "לתקן את ישראל" עושים כאן שימוש מבריק בחיבור בין מלחמת לבנון השנייה (כולל תמונות קרב המרחפות ברקע) לבין ה"מלחמה על הבית" שעליה, כאמור, מכריזה התוכנית. החיבור הזה, בהישענו על "משמעת הלחימה" של אזרחי ישראל, הופך את הדיון כולו, שבמרכזו סוגיות פוליטיות וחברתיות שנויות במחלוקת, ללא פוליטי.
מטאפורת המלחמה מאפשרת להכט לייצר אווירת הסכמה, לנטרל ביקורת אפשרית כלפי היוזמות שהוא מקדם ו"לגייס" בפועל את צופיה־בניה של התוכנית (שעוד לא הספיקו לפשוט את המדים) למבצע הטלוויזיוני להצלת המולדת: "בעקבות המלחמה והקלקולים שנחשפו, בפעם הראשונה בחיי חשתי פחד. חרדה אמיתית לגורלה של מדינת ישראל. ועדות החקירה עניינן בעבר. השאלה האמיתית היא מה עושים מחר", מתוודה הכט, ספק בחשש, ספק בשביעות רצון.
המלחמה, על שלל "קלקוליה", אינה רק המניע ליצירת התוכנית, אלא בראש ובראשונה הוכחה ניצחת לתזת ה"הפקרוקרטיה" שהכט מקדם לאורכה, דוגמה מופתית למצבה המופקר של מדינת ישראל: "כשחלטורה חברה לאחותה קומבינה והצטרף הבן־דוד חפיף, התוצאה היתה הרת אסון". ישראל, אם, כן, אינה דמוקרטיה כי אם שלטון של הפקרות.
המלה "הפקרות" מופיעה כאן במובנה המושאל, המקובל בדיבור: אי־סדר, העדר כללים, פריצות. אבל הכט אינו מוטרד רק מתרבות ה"חלטורה" וה"קומבינה" ומן הבלגן הכללי. כבר בתוכניתו מ־2004, "בין כרכור לסינגפור", ששימשה דגם ל"לתקן את ישראל", הבהיר שעם כל הערצתו לסדר ולמשמעת השוררים בסינגפור (גם היא "תאומה שהופרדה בלידתה" מישראל), "דמוקטטורה" - כפי שכינה את צורת המשטר הסינגפורית - אינה מה שהיה מאחל לנו. הבעיה האמיתית שלנו אינה ההפקרות אלא ההפקרה. רוצה לומר, מצבה המופקר של מדינת ישראל הוא רק סימפטום, תולדה של הפקרה ממושכת שמפקיר השלטון - מושחת ומסואב - את אזרחיו.
אולם, נאמן כתמיד לתפיסת עולמו הניאו־ליברלית, ממיר הכט את הדרמה הפוליטו־אדיפאלית של הריבון הנוטש, שעיצב בכישרון בחלקה הראשון של התוכנית, ברטוריקה של הקובלנה הצרכנית. במסגרתה של רטוריקה כזו, השלטון בדמוקרטיה ליברלית דוגמת ישראל הוא מין חברת אחזקה קבלנית שכל תפקידה לדאוג למים זורמים, להחלפת נתיך שנשרף, ולתיקון הדוד הדולף עבור דייריו־אזרחיו של הבית־מדינה.
הכט, "דייר" שאכפת לו, מרגיש בצדק מרומה: כבר שנים שחדר המדרגות מלוכלך, הביוב עולה על גדותיו וצחנה נודפת מכל פינה. אבל מבחינתו, אין טעם למנות חברת אחזקה אחרת, מכיוון שהן כולן אותו הדבר: "זו נבלה וזו טרפה", הוא מסביר את ההבדל בין מפלגות הימין והשמאל בישראל. "לתקן את ישראל" מעודדת את אזרחי ישראל להפסיק לחכות לרשויות השלטון, לקחת את העניינים בידיים ולנהל בעצמם את חייהם ואת הבית שהם מתגוררים בו: "קודם כל אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו, בלי טובות מאף אחד".
כמו המשפחה שביתה משמש כאתר הצילומים של "יצאת צדיק", כל שלאל ידינו לעשות הוא לאתר את בעל המקצוע הנכון: להחליף את "הפוליטיקאים המושחתים" במתקני קלקולים מומחים - "אנשים אמינים ונקיים משחיתות" "מבחוץ" (דוגמת התעשיין סטף ורטהיימר, ששמו שב ועולה לאורך התוכנית), ולהמשיל עלינו מנהל טוב, שייקח את ה"מפעל" הציוני הכושל ויהפוך אותו שוב לעסק משתלם.
הכט אינו נגד דמוקרטיה, להפך. תוכניותיו מקדמות תפיסה של דמוקרטיה ישירה ומעודדות מעורבות ציבורית. אולם, למעשה, במסגרת תפיסה רדוקטיבית כל־כך של הפוליטי, והבנה אינסטרומנטלית וא־פוליטית של מושג המדינה, בחזונו של הכט לישראל מתוקנת לא נותר הרבה מן הדמוקרטיה: להשקפות אידיאולוגיות שונות אין משמעות, שאלת החוק אינה רלבנטית, אין צורך בהפרדת רשויות וכל צורה של מאבק על דמותה הערכית של ישראל כחברה נעשה מיותר.
טל ארבל היא דוקטורנטית במדעי הרוח במדעי הרוח ומסאית
גיליון 67, מרץ 2007