בכל פעם שארקדי גאידמק מגיע לראיון טלוויזיוני, קשה שלא לחוש כי התקשורת היא עוד חוט בתיאטרון הבובות שלו. התבטאויותיו של גאידמק כבר מזמן איבדו את הבושה, אבל החצים במקרה הזה צריכים להיות מופנים דווקא לאלה שסיפקו לו את הבמה. האחרון שנתן לדבר יד, תרתי משמע, היה העיתונאי חיים זיסוביץ' בתוכניתו "תיק תקשורת" מה־18.1.07. את הראיון הוא בחר לסיים בלחיצת יד חברית ובחיוך רחב, כאילו הוא אסיר תודה לגאידמק על שהואיל להגיע לאולפנו. זה יכול להיראות עניין שולי, אבל מצפייה בעשרות תוכניות של "תיק תקשורת", לא זכור לי מקרה שבו לחץ המראיין את ידו של המרואיין. זה לא נראה מקצועי, ובהנחה שאתה לא בדרן־עיתונאי בסגנון יאיר לפיד, זה גם לא אתי במיוחד.

ייתכן שהעובדה שהראיון התנהל בשפה האנגלית גרמה למנחה להתבלבל ולהרגיש כי מרואיין חשוב מחו"ל שממעט להתראיין הגיע לאולפנו הצנוע. אבל מנתונים שפורסמו לאחרונה התברר שאין איש שהוזכר בתקשורת ב־2006 יותר מגאידמק, וגם ראיונות איתו אינם בדיוק מצרך נדיר. העניין האמיתי של תוכנית ביקורת על התקשורת בגאידמק היה צריך להיות ניסיון לפענח את הסיבה מדוע התקשורת לא עשתה מאמץ לפצח את דמותו של האיש, עברו ושאיפותיו, במסגרת תחקירית רצינית. עוד ראיון עם האישיות הזאת מספק לצופה מבט נוסף בהופעה מגלומנית, ותו לא.

רגע מעליב אחר בראיון היה כאשר גאידמק פצח בעוד אחד מנאומיו, וכאשר השתהה לרגע השלים המנחה עצמו את דבריו, לא מתוך רצון לסיים את הסוגיה, כפי שקורה לעתים, אלא כדי לאפשר לגאידמק להמשיך עוד קצת במיסוך העשן. כאילו היה שופט העוזר לסניגור לפתח את טיעוני ההגנה שלו.

אבל המרגיז מכל בראיונות עם גאידמק הוא פתחון הפה שהוא מקבל בפינתו הקבועה "המושמץ התורן". רק חסר שיריצו לו פתיח. הפעם כוונו החצים לעברו של יוסי שריד. בסגנון וולגרי ומתנשא עלב גאידמק באיש: "מי זה יוסי שריד", "אפשר להחליף את שמו בשם אחר ואף אחד לא ירגיש" וכו'. אף מראיין לא היה נותן לסדרת השמצות כזו להמשיך באין מפריע, שלא לדבר על מתן אפשרות תגובה (שלא ניתנה). אבל באנגלית זה כנראה נשמע מנומס יותר. המעמד הזה של מראיין פעור פה ומחייך בזמן שהאיש שמולו פורש את משנתו ומדי פעם מהסה את העיתונאי הטרדן ב"לט מי פיניש" קטן, מעליב את כולנו ובעיקר את מי שהתקשורת יקרה ללבו.

מעניין מה היו אומרים על זה ב"תיק תקשורת".

שלומי שמחי הוא עו"ד ועיתונאי

גיליון 67, מרץ 2007