בטווח הארוך ייתכן שלמפת התקשורת החדשה מבית-מדרשם של נתניהו, לבנת ופלד תהיה השפעה לא פחות מכרעת על דמותה של ישראל ממפת ההסדר הסופי עם הפלסטינים. אם מפת ההסדר הסופי מתייחסת בעיקר לגבולות גיאופוליטיים, הרי שמפת התקשורת תקבע באופן ישיר יותר את גבולות הזהות החברתית-תרבותית של ישראל ואת התכנים הפנימיים שעליהם יצמחו הדורות הבאים. יהיה זה אירוני אם בעוד חמישים שנה, במלאות מאה שנה להקמת המדינה, יכתוב ההיסטוריון הפוסט-פוסט-ציוני שכאשר אבירי הזהות היהודית הלאומית מהמפד"ל עסקו בשמירת שטחי ארץ-ישראל ובבניין המינהל לחינוך ערכי, גנב להם משרד התקשורת את העם. שהרי שעות הטלוויזיה והקשב של הנוער ליד המסך הקטן רבות לאין שיעור מאשר בכיתות.

לכאורה אומרים לנו ראש הממשלה ושרת התקשורת דברים מרגיעים. הם חוזרים על מחויבותם לצמצום ההתערבות ה"בולשביקית" של המדינה בתקשורת ומעלים על נס את ערך הפלורליזם וחופש הבחירה של הצופים או המאזינים בין ערוצי התקשורת. בשם הקדמה הטכנולוגית והגלובליזציה ייפתח שוק התקשורת המקומי לתחרות ללא מיצרים במינימום של תנאי סף. ממש אוטופיה: ערוץ לכל אזרח. הבשורה הגדולה של העתיד מלווה, לפי דבריהם, גם בראייה מפוכחת וריאליסטית של ההתפתחות הדטרמיניסטית, שאינה ניתנת לעצירה, של טכנולוגיית התקשורת העולמית. בקרוב נחיה בעולם של מאות ערוצים, חלקם באמצעות שידורי לוויין, ולא נותר לנו אלא למוטט את הסכרים ולהשתלב בתקשורת הגלובלית כמדינה מתקדמת. לצורך שמירת הצביון המקומי נפתח כמה ערוצים ייעודיים, ביניהם ערוץ למסורת ישראל, לרוסים, לערבים ולמוזיקה ים-תיכונית, והשאר פתוח לתחרות כלכלית ללא הגבלות.

איור: צחי פרבר

המלים המרוממות על זכות הבחירה של הצרכן הזכירו לי את הזעזוע שפקד את הציבור האמריקאי לפני שנים, כאשר הלוחם למען זכויות הצרכן בארה"ב, ראלף נדר, גילה את השיטה שבה החברה הגדולה לייצור מזון לתינוקות כבשה את השוק. היא הורידה את המרכיבים התזונתיים היקרים שבמזון לתינוקות כדי שאפשר יהיה להוריד את מחירו, הוסיפה לו סוכר ושיפרה את צבעו באמצעים מלאכותיים. ההנחה השיווקית, שהוכחה כנכונה, היתה שהאמהות יטעמו ויקנו, יטעמו ויקנו. תחי זכות הבחירה! הצרכן תמיד צודק. את הירידה המסוכנת ברמת התזונה, ולכן בבריאותם של התינוקות, לא יכלו הצרכנים לראות או למדוד, עד שנדר ואנשי צוותו נכנסו לתמונה. נדר גם כפה על תעשיית המכוניות בארה"ב להכניס אביזרי בטיחות ולא להשקיע רק בצורה החיצונית. היצרנים כעסו כמובן על החוצפה של אנשי המדע האליטיסטים, שאומרים לעם מה טוב בשבילו.

נכון, ערוצי טלוויזיה אינם מזון רק לתינוקות, אך מה זה אופרת סבון או ערוץ פורנוגרפי אם לא מזון עם ערך תזונתי נמוך או שלילי לנשמה? בהקשר זה ההיענות לבחירת הצרכן היא היענות לדרישה לסיפוקים מיידיים על חשבון אינפורמציה פוליטית וכלכלית חיונית לחופש אזרחי וחוויות תרבותיות בונות ומעשירות בטווח הארוך.

האם נגזר עלינו לשכוח את לקח ההיסטוריה, שהראתה כי פיתוי העם לעסוק בבידור ובשעשועים הוא דרך אפקטיבית להסיח את דעתו מענייני חברה ומדינה, שיטה יעילה להגדיל לממדים מבהילים דווקא את חופש הפעולה של הפוליטיקאים?

לבקשתו של בנימין נתניהו בדק יועץ הסקרים שלו, שי ראובני, ומצא ש-60 אחוז מהציבור תומכים בביטול אגרת הטלוויזיה. זהו כמובן רציונל לחיסול מבצרו האחרון של הציבור מפני ההפרטה הפראית של התקשורת. אך יש כאן גם סילוף של דעת הציבור. נתניהו לא ביקש מיועצו לשאול את העם אם הוא רוצה בערוצי טלוויזיה הנשלטים בידי מספר מצומצם של בעלי הון, הוא לא שאל את הציבור אם הוא חושש שהפרטת התקשורת תפתח את שוק התקשורת בארץ להשתלטות חברות תקשורת זרות שלא יהיו מחויבות לאינטרס הציבורי בישראל, והוא לא שאל את הציבור אם הוא רוצה בחירה בין עשרים ערוצים שישדרו בו בזמן עשרים אופרות סבון, או יעדיף עשרה ערוצים שישדרו תוכניות שונות ומגוונות. לציבור בארץ יש כבר ניסיון מר בתחום התקשורת הכתובה. התחרות החופשית חיסלה עיתונים כמו "חדשות" ויצרה שני עיתוני ערב המשתמשים באותה נוסחה – "מעריב" שהוא תואם "ידיעות אחרונות" (או להפך) – כך שלמעשה אולי יש לנו בעצם רק עיתון אחד. זו דוגמה לריבוי טכני והומוגניות בתוכן, כמו שני ערוצים המשדרים כמעט אותן תוכניות.

מובן שבתנאים שבהם נשמר שידור ציבורי מוגן, כמו בכל המדינות הדמוקרטיות (פרט לפורטוגל), יכול להיות צד חיובי לפתיחת התקשורת לתחרות מאוזנת. אף  שהשידור המסחרי המכוון על-ידי מוטיב הרווחים מפרסומות נוטה לעודד עיוות, ביום, הגזמה, שטחיות וקיטוב בשידורי חדשות, הרי שביזור בעלות ושונות יכולים לצמצם את הנזק. אולם על הציבור לדרוש מהממשלה שפתיחת התקשורת לתחרות בין אינטרסים כלכליים תהיה מותנית בתקנות וכללים שאכיפתם מגובה בסנקציות שיבטיחו את פיזור הבעלות באמצעי התקשורת. על הציבור להיות ער לעניין זה, כי לראש הממשלה (כל ראש ממשלה) ולשריו אין תמריץ פוליטי לפזר את הבעלות. כשהשליטה באמצעי תקשורת מרוכזת בידי מספר מצומצם של בעלי הון, קל יותר לפוליטיקאים להשיג איתם הבנה סמויה מעיני הציבור, שחידוש הזכיונות יינתן למי שלא מרגיז יותר מדי של השלטון.

מעבר לסוגיית הבעלות מדאיגה במיוחד ההמלצה על הקמת הערוץ הרוסי. האם מישהו מעלה בדעתו שלאחר הערוץ הרוסי תהיה איזו ממשלה שתוכל לעצור פתיחת ערוץ מרוקאי, רומני, אתיופי ואולי גם ערוץ של אשכנזים חילונים מתנשאים? פוליטיקאים שסיסמת אחדות העם מעלה אותם לשלטון מפרקים את החברה הישראלית לתת-קהילות ומעודדים כל אחת מהן ליצור לעצמה חומות הגטו התקשורתי שלה, וכל זה מבלי שהעם דן והחליט. במו ידינו אנו מחסלים את רשות הרבים בישראל, את התשתית לסולידריות אזרחית ואת נקודות המפגש בין הקבוצות השונות. מקיבוץ גלויות אנו עוברים להפרדה ולמיסוד גלויות. מנקודת מבט ליברלית אפשר אולי לחייב תפיסה של החברה הישראלית כמרקם של קבוצות מגוונות, ללא יומרה של עם או לאום במובן שהימין מטפח. אך אין להתקדם לקראת מודל כזה של ישראל באסטרטגיה שיווקית הסוטה מן העיקרון של אמת בפרסומת.

למרבה הצער נראה שמפת התקשורת החדשה נשענת על חלל מחשבתי. אין כאן ניתוח של הקשרים הדינמיים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה, ואין מחשבה על ההשלכות לטווח ארוך של צעדים הנמכרים לציבור באמצעות סיסמאות חנפניות על זכות האזרח לבחור.

האם ישכיל הציבור הישראלי, שלא הצליח לחזות את התוצאות של שינוי חוק הבחירות הפופולרי על החברה והתרבות הפוליטית בישראל, לחזות את הצפוי לו ממפת התקשורת החדשה לפני שיהיה מאוחר מדי?

ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 9, יוני 1997