מותר לומר מלה טובה, בלי להיחשב לטעונת בדיקה ואשפוז? אז ניקח סיכון. מלה טובה לתקשורת על פרשת דני איילון. זה בעצם הדבר החיובי היחיד שנותר מהסיפור העצוב/הזוי/לא ייאמן/מביך/משפיל/מכעיס, ונדמה לי שלא צריך למחוק שום תואר.
הרי אלמלא התקשורת, הצלמים, המקליטים, הכתבים, הפרשנים והעורכים, שהבינו שמדובר כאן בסיפור-סיפור, לא היינו יודעים כיצד מתנהלים יחסי החוץ של ישראל, ואולי לא רק ביחסים עם טורקיה.
בעצם, אלמלא התקשורת לא היה מתרחש הסיפור-סיפור הזה. שהרי כל תכליתה של הפגישה, על מאפייניה והבימוי והתפאורה הייחודיים שלה, היתה בעצם שידורה. חשב דני איילון, סגן שר החוץ, שזו הזדמנות פז לחזק את בסיס התמיכה הפוליטי שלו. "נראה להם, לטורקים האלה! לא נחייך, לא נלחץ ידיים, נשב ונסתכל על השגריר מגבוה. וגם דגל טורקי לא יהיה. רק כחול-לבן".
סגן שר החוץ הישראלי דני איילון (משמאל) והשגריר הטורקי אחמט אוזול צ'ליקול, ב"פגישת ההשכלה" במשרד החוץ. 11.1.09
(צילום: אביר סולטן)
איזו זקיפות קומה פטריוטית! ואכן, היו מי שנהנו מהמחזה, וגם הביעו את עמדתם בתקשורת. אלא שבסופו של דבר, דני איילון היה זה שנשאר עם הביצה מרוחה על הפרצוף, כי כנראה שאפילו במקומותינו יש גבול לכל תעלול, וטוב שיש עדיין מבוגר אחראי כשמעון פרס בסביבה.
מי שצפה במחזה בשידור לא ידע איפה לשים את עצמו מרוב תדהמה ובושה וזעם, ולרגע היה בטוח שמשהו אצלו לא בסדר, עד שכל הכתבים והפרשנים בכל מקום ואתר (כמעט, כמעט) פתחו במחול שכמותו כבר מזמן לא נראה ולא נשמע אצלנו.
כל החרפות והגידופים הנחשבים בימים כתיקונם ללא תקינים פוליטית נשלפו, עד כדי תהיות בשידור חי, מה שתה ומה בלע כבוד סגן השר לפני שעשה את מה שעשה. בבת אחת ירדה לטמיון קריירה דיפלומטית שאומרים עליה שהיתה לא רעה בכלל.
בעצם, לא ניסחף. טמיון זה עניין יחסי, כידוע, ואולי הוא רק ייצא מחוזק מהסיפור. אמנם גם בעבר השתרבב פה ושם שמו של איילון לפרשיות לא נעימות, כששימש שגריר בוושינגטון, אבל אז התקשורת אימצה אותו אל לבה בחום כדיפלומט מקצועי שנפל קורבן לשרירות לבו של השר שלו. עכשיו אולי כדאי לחזור ולבדוק מחדש את האבחנות ההן.
מה יש לדבר, התהפכה התמונה. מרוב ניסיון לטפח את הזקיפות ההיא, יצאנו מה זה קטנים, והטורקים יצאו אנשי הכבוד. איך צחקנו פעם על נשיא מצרים חוסני מובארכ, שכמעט יצר משבר דיפלומטי בגלל החיקויים של יצפאן! איך חשבנו שהוא אידיוט שלא מבין איך פועלת מדינה דמוקרטית, וחושב שהשלטון יכול לשלוט בכל בדיחה של כל חקיין בטלוויזיה הפרטית המסחרית.
עכשיו אנחנו (זאת אומרת, שר החוץ וסגנו, וגם ראש הממשלה, שהביע תמיכה מסויגת עד שהבין שזה לא מצחיק) מצאנו עצמנו מייחסים חשיבות עליונה למסרים של טלנובלה טלוויזיונית, זדונית ואנטישמית ככל שתהיה, ומוכנים להקריב אינטרסים בטחוניים וכלכליים ובלבד שנצא גאים ונראה להם.
גם מי שלא מתפעל ממנהיגי טורקיה ומההתבטאויות שלהם בענייני המזרח התיכון בכלל וישראל בפרט לא היה יכול שלא לחוש צביטה למראה חיוכיו הנבוכים של השגריר, אחמט אוגוז צ'ליקול, כשהחבר'ה מריצים בדיחות על חשבונו בשפה לא מובנת. בכלל, מכריו הישראלים מספרים שהוא דיפלומט מצוין, ומאז נכנס לתפקידו, לפני זמן לא רב, הוא משקיע מאמצים כנים בהתגברות על המכשולים ובשיפור היחסים בין שתי המדינות.
אז תודה לדני איילון, שנתן לנו כמה רגעים של שמחה לאיד, שמחה צרופה, טהורה, נטולת עכבות. ובעיקר תודה לתקשורת, שלשם שינוי מילאה את תפקידה, הביאה סיפור והעצימה אותו, ואגב כך גם סייעה ליישב משבר מיותר ומסוכן למדינת ישראל כולה. כך שיצא לה גם להפגין פטריוטיות, וזו שמחת עניים לכולנו.