סערה מתחוללת ביממה האחרונה סביב המערכון גס הרוח של אראל סג"ל בתכנית "הפטריוטים" בערוץ 20, שבו לעג לחברת הכנסת סתיו שפיר בעקבות מאמר שכתבה בעיתון "הארץ". בתגובה לסערה, שכללה הגשת תלונה במשטרה על הטרדה מינית ופתיחה של מועצת הכבלים והלוויין בהליך הפרה נגד הערוץ, התגונן סג"ל ואמר שכשהוא דיבר על הנאה מרכיבה על אופניים בלי כיסא, הוא דיבר על עצמו ולא על שפיר.

נו באמת. כדי לדבר על עצמו הוא לא זקוק לפאה ג'ינג'ית. אם היה אמיץ ולא מנסה למזער נזקים לערוץ שמעסיק אותו, הוא היה אומר: כן, צחקתי עליה, זו זכותי. וזו אכן זכותו. הבעיה היא שסג"ל, כמו גברים רבים אחרים, עדיין לא הפנים שרמיזה מינית היא נשק אסור. יאמר מי שיאמר, שבסאטירה זה מותר. ותמיד הוא יהיה גבר. לא אשה.

כמובן שבתגובה הפבלובית של הימין היה כבר מי שהאשים שגם בשמאל רומזים; שב"ארץ נהדרת" צוחקים על מיניות של מתנחלות. אבל רמיזה מינית על דמות בדויה אינה כמו רמיזה מינית על אשה חיה (נכון, זה מבלבל. דן קוויל, סגנו של נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש האב, ספג בשעתו קיתונות של לעג אחרי שהאשים את מרפי בראון, דמות של אם חד-הורית בסדרת טלוויזיה, בדרדור ערכי המשפחה באמריקה). ואם להיות ממש קטנוניים, אפשר לומר שבשמאל בהחלט הביעו הסתייגות חריפה כשבני ציפר שר שיר הלל למיניותה של שרה נתניהו.

העובדה שפאנליסטים חובשי כיפה ישבו לצדו של סג"ל, בערוץ המכונה ערוץ המורשת, והתגלגלו מצחוק מרמיזה מינית גועלית על חברת-כנסת, ראויה גם היא לגינוי ציבורי. ערוץ טלוויזיה בישראל אינו עסק פרטי. יחד עם זה, הקריאה להעניש את הערוץ, שכבר נקנס בעבר על הפרת תנאי הזיכיון שלו, והטענה שהמערכון הוא הטרדה מינית – מוגזמות. בזבוב אין צורך לירות בתותח. ולא רק מטעמים אסטרטגיים של השמאל, כפי שהציע אורי משגב. כשברקע מהדהדת פרשת החשדות באונס של תא"ל אופק בוכריס, כדאי לשמור את התחמושת הכבדה למעשים פליליים ולא לדיבורים דוחים.

התגובות החריפות למערכון, טוען סג"ל, הן "ניסיון נואל לסתום פיות". גם זו הגזמה. פיו הרי לא ייסתם עם שוך הסערה. אבל עד אז לא יזיק לו, כמו שאמרו פעם, לשטוף אותו באקונומיקה.