לונדון, אנגליה (CNN). מלחמת אפגניסטן תבעה את חייהם של עוד שני כתבי חוץ בשבועיים האחרונים. בשתי תקריות נפרדות נהרגו רופרט האמר מה"סנדיי מירור" הבריטי ומישל לאנג מה"קלגרי הראלד" הקנדי. השניים נהרגו מהתפוצצות מטעני צד בעת שליוו חיילים למשימות.
מותם הטרגי ואומץ הלב שגילו בכניסתם לאזורי סכנה חמורה כדי להביא לנו סיפור משכו, ובצדק, את שימת לבה של התקשורת במערב. בתוקף היותי מנהל המכון הבינלאומי לבטיחות בעיתונות (INSI), ארגון העיתונאים החשוב ביותר העוסק בבטחון העוסקים במקצוע, הטלפון שלי לא חדל לצלצל. כאשר הגיעו הידיעות, לא היה סוף לבקשות שקיבלתי לתגובות.
זירת טבח העיתונאים במגיונדנאו שבפיליפינים בנובמבר 2009 (צילום מסך: thepocnet, רישיון cc)
שבועות אחדים קודם לכן, יום שני, ה-23 בנובמבר 2009, היה ליום שייחקק לדיראון עולם: 31 עיתונאים נטבחו בידי חמושים בפיליפינים במתקפה הרצחנית ביותר בתולדות העיתונות. אף אחד לא התקשר אלי אז. הסיפור, כך נדמה, תפס מקום נמוך במדרג החדשות הגלובלי.
מבין 132 העיתונאים ואנשי מקצוע אחרים מתחום החדשות שנהרגו ב-35 מדינות בשנת 2009, שלושה היו כתבים בינלאומיים. האחרים היו כתבים מקומיים שסיקרו את החדשות בארצותיהם שלהם, רובם ככולם בעתות שלום. הרוב המכריע – 98 – נרצחו בעת שניסו לשפוך אור על הפינות האפלות ביותר של פשע ושחיתות.
הפיליפינים, אחת הדמוקרטיות הגדולות בעולם, הנהנית מעיתונות חופשית ומלאת חיים, היתה בלי ספק המדינה המסוכנת ביותר לעיתונאים – לא פחות מ-37 נהרגו באותה שנה. אלמלא הטבח של ה-23 בנובמבר, היתה מקסיקו תופסת את מקום המדינה הקטלנית ביותר לעיתונאים – 11 הרוגים, רובם נרצחו על-ידי סוחרי סמים. רוסיה, סומליה נטולת החוק ופקיסטן תפסו את המקומות הבאים בהפרשים קטנים.
מבין 257 אנשי החדשות שנהרגו מאז 2003 בסיקור המלחמה בעיראק – המלחמה הרצחנית ביותר לעיתונאים בעידן המודרני – 231 היו עיראקים שעבדו בשירות ארגוני תקשורת בינלאומיים ומקומיים.
רוב העיתונאים, ועל אחת כמה וכמה קוראיהם, מופתעים לשמע הנתונים הללו. הזכר עיתונאי שנהרג במהלך עבודתו, ונחשוב מיד על כתבי מלחמות התופרים את העולם בחיפוש אחר סכנות וסיפורים גדולים. למעשה ההפך הוא הנכון. רוב השמות המופיעים באנדרטאות הבינלאומיות שהוקמו לזכר עיתונאים שנפלו הם אנשים מן השורה, המוכרים רק לעמיתיהם, לבני משפחותיהם ולחבריהם, שעשו את עבודתם היומיומית ונהרגו בגינה.
מדוע זה חדש לנו?
כאשר התחלתי את הקריירה שלי ככתב בינלאומי בשירות סוכנות הידיעות אסושיאייטד-פרס בלונדון לפני שנות דור, הציע לי עורך ותיק שני כללי אצבע למדידת ערכו של סיפור: האחד, "אם הוא מדמם, הוא מתפרסם" ("If it bleeds, it leeds"), והאחר, "תייר בריטי אחד על אופנוע שווה לחמישים זרים באוטובוס" ("One British tourist on a motorcycle equals 50 foreigners in a bus"). הניסוח היה גס, אך כולנו ידענו למה הוא מתכוון: כל החדשות הן חדשות מקומיות. קוראים מתייחסים יותר ורוצים לדעת יותר על בן עירם, ארצם והאזור שלהם.
אך הנה מבזק חדשות: בעולם הגלובלי שבו עיתונאים הופכים למטרה יותר מאי-פעם, הכללים הישנים ההם לא רק שרירים וקיימים, הם אף כואבים. כל התעלמות ממוות או ניסיון להמעיט מערכו עוטפים אותו במעטה של בורות, וההתעלמות מחזקת את לב הרוצחים החוששים לצאת אל קדמת הבימה. אנו, העיתונאים המערביים, בבתינו ובמקומות העבודה הבטוחים שלנו יחסית, חייבים לשים לב.
שוב ושוב אומרים לי כתבים העובדים במדינות עתירות סיכונים שכתבה גדולה אחת או מאמר מערכת אחד על מצוקתם בעיתון בינלאומי חשוב עשויים להשפיע על הממשלה שלהם יותר מתריסר כותרות בעיתונות המקומית. הרי אחרי ככלות הכל, ממשלות אחראיות לבטחונם של כל האזרחים שלהן, ובהם גם עיתונאים.
בכמעט 90% ממקרי הרצח של עיתונאים בעולם, איש אינו מובא לדין. ממשלות רבות פשוט מושכות בכתף ומסיטות את המבט כאשר עיתונאי נוסף מת, משום שהן אינן מוטרדות יתר על המידה מגילויי דאגה מבחוץ.
מקרי ההתחמקות מעונש שנרשמו בפיליפינים, במקסיקו וברוסיה, למשל, הם אות קלון, ובוודאי אין זה אך מקרה שהמדינות הללו תופסות מקומות גבוהים בליגת המדינות הרצחניות ביותר. בהכרה ראויה לציון בחומרת הבעיה הגוברת והולכת של הרג כתבי חדשות, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם בדצמבר 2006 את החלטה 1738, הנוגעת לבטחון עיתונאים באזורי עימות וקוראת לשים קץ לפטור מעונש לרוצחיהם.
400 כתבים נוספים נהרגו מאז, והרוצחים ממשיכים להיות פטורים מעונש. אחד מכלי הנשק המעטים המצויים בידי עיתונאים להגנה עצמית הוא הפרסום. אנחנו חייבים לצעוק בכל העולם כל אימת שעיתונאי נהרג, ולדרוש דין צדק – ולא לנוח ולא לשקוט עד שנזכה בו. אנחנו צריכים לפרסם ולחזור ולפרסם את קלונן של המדינות שבהן נהרגו עיתונאים רק משום שעשו את עבודתם.
זה המעט שאנו יכולים לעשות בשמם של אלף ההרוגים בעשור האחרון – ואלפי העיתונאים הנוספים שייכנסו למעננו מדי יום ביומו לאזורי סכנה בעשור הבא.
אם תעשיית החדשות לא תטפל במותם של אנשיה, מי יעשה זאת, וכיצד ייעצר שפך הדם?
רודני פינדר הוא מנהל המכון הבינלאומי לבטיחות בעיתונות – קואליציה של ארגוני חדשות, קבוצות תמיכה של עיתונאים ואנשים פרטיים – המייחד את פעילותו להגנה על עובדי ארגוני חדשות באזורים מסוכנים. המאמר פורסם לראשונה ב-CNN ותרגומו מתפרסם ב"העין השביעית" בהסכמתו של המחבר