גם השנה, כבכל שנה, נלווה לפרסום דו"ח השכר בשירות הציבורי הטקס הקבוע בעיתונות – חשיפת שיאני השכר. הדו"ח, הכולל כמעט 70 עמוד, מכיל מידע רב ומעניין על השכר במגזר הציבורי ועל מגמות שינוי שניכרות בו. בין השאר הוא מכיל רשימה של מקבלי השכר הגבוה ביותר בשירות הציבורי. וכן, גם השנה, במקום לקבל עיסוק רציני בדו"ח ובמשמעויותיו, קיבלו רוב הקוראים כתבות שעיקרן רכילות וניסיון להדהים אותם ברמות השכר הגבוהות במגזר הציבורי – סיקור שיש בו כדי להעיד לכאורה על שחיתות ואי-יעילות של הממשלה.
שקיפות השכר שמשלמת הממשלה הוא אחד הכלים החשובים ביותר המאפשרים ביקורת ציבורית על פעולותיה. זה כלי מרכזי – גם אם אפור יותר מחקירות סמויות של המשטרה – למלחמה בשחיתות מוסדית. גם ללא קשר לשחיתות, כיוון שתשלומי שכר הם חלק הארי של תקציב הממשלה, חשיפת תנאי השכר היא אמצעי חשוב להבטחת השקיפות בפעולותיה של הממשלה בכלל. זאת ועוד, הממשלה בישראל גדולה למדי, ולכן דו"ח השכר מאפשר הצצה למגמות התעסוקה במשק בכללו, למשל, פערי שכר מגדריים. מכל הסיבות הללו טוב מאוד שהעין הציבורית מופנית לדו"ח ועיתונאים יושבים ולומדים את פרטיו. ברם, נראה שרק באחד הכלכלונים, "דה-מרקר", זכו הקוראים לעיסוק רציני בדו"ח ובמשמעויותיו.
שיאנים כאילו
בשלושת הכלכלונים הגדולים, "דה-מרקר", "כלכליסט" ו"גלובס", לא עמדו בפיתוי לפרסם לפחות כתבה אחת על שיאני השכר. למרות הניחוח הרכילותי, אלו ידיעות ראויות לפרסום. מה שפחות ראוי הוא שב"כלכליסט" וב"גלובס" מיצה העיסוק הרכילותי למחצה הזה את הסיקור כולו; ב"כלכליסט" הכתבה על שיאני השכר היתה היחידה בנושא. ב"גלובס", לצד כתבת "שיאני השכר", התפרסמה כתבה שאפילו לא ניסתה להסתיר את אופיה הרכילותי, עם הכותרת "ידועני השירות הציבורי: היועמ"ש מני מזוז הרוויח ב-2007 53 אלף ש"ח. ירון זליכה, החשכ"ל שהודח, הרוויח 30 אלף ש"ח". הכתבה כללה רק דיווחים על שכרם של עובדים מוכרים בשירות הציבורי, ועשתה זאת בנימה מבודחת ועם קריצה לסכסוכים פנימיים בסגנון "למרות הוויכוחים בין הממונה על אגף התקציבים באוצר דאז, קובי הבר, לבין יו''ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' מנואל טרכטנברג, במישור השכר הקרב לא הוכרע והשניים קיבלו שכר דומה".
הדיווח על שיאני השכר איננו בעייתי כשלעצמו. הציבור הוא המעסיק והמממן של המשכורות הללו, וזכותו לדעת מי מקבל שכר גבוה במיוחד. אלא שהנימה הרכילותית המשתקפת מסגנון הכתיבה ומהכותרות ("משתלם להיות אחראית אספקה סטרילית למשק בית בתל-השומר") מכסה על נתונים חשובים באמת. ככלל, התמונה שעולה מרשימת בעלי השכר הגבוה מעודדת דווקא. מדובר בעיקר ברופאים ומשפטנים שהשכר הצפוי להם בסקטור הפרטי גבוה, כנראה, בהרבה מזה שהם משתכרים בשירות המדינה. שיאנית השכר, שופטת בית-המשפט העליון לשעבר טובה שטרסברג-כהן, היא דוגמה מובהקת לכך. יתר על כן, השכר החודשי נטו של שיאני השכר (שאינו מדווח בכתבות!) איננו גבוה במיוחד. אולי לכן בוחרים לדווח בעיתונות על העלות השנתית למעסיק לצד השכר החודשי ברוטו. כיוון שהעלות השנתית למעסיק כוללת רכיבים רבים שאינם מגיעים כלל לכיסו של העובד, וכיוון שהקורא רגיל לקשר סכומי שכר עם שכר חודשי – העלות השנתית למעסיק, המגיעה במקרים הקיצוניים עד לכמעט מיליון שקל, יוצרת רושם עז.
מה קוראת יחימוביץ'
הכותרת ב"גלובס" שמדווחת על עובדת בית-החולים תל-השומר ש"מרוויחה כ-500 אלף שקל בשנה" מקוממת במיוחד, ומדגימה היטב את הבלבול המכוון הזה. 500 אלף שקל הם עלות השכר השנתית למעסיק; שכר הברוטו החודשי של העובדת הוא 29 אלף שקל, וניתן להעריך ששכר הנטו שלה הוא כמחצית מהסכום הזה. שכר נאה, אבל רחוק מלהיות שערורייתי. לעומת זאת, ברשימת מקבלי השכר הגבוה מופיעה הפנינה הבאה: במשרד ראש הממשלה, ללא שיבוץ, תחת הכותרת "הגיע מבית-הדין הרבני", ובדירוג שכר של "עובד חיוני", נמצא בעל שכר הברוטו החודשי השני בגובהו בשירות המדינה. הדיווח שקיבל הציבור על עובד זה היה זהה בהיקפו לדיווח על שיאנית השכר: שופטת בית-המשפט העליון לשעבר ושאר ה"עשירייה הפותחת", כולם, למעט משפטן אחד, הם רופאים בכירים. אם יש טעם בפרסום הדו"ח הזה, הרי הוא מתמצה בעניין הרב שיש לציבור בחשיפה של אותו "עובד חיוני" ותפקידו במשרד ראש הממשלה. אך אלה נדחקו לטובת דיווח על כך שחוקר במכון הזואולוגי מקבל שכר של 27 אלף שקל ברוטו לחודש.
יש בדו"ח סוגיות רבות שראויות לדיון: עובדי שירות המדינה משתכרים בממוצע יותר מהשכר הממוצע במשק (לא מעט בגלל אופי התפקידים בשירות המדינה). יש מה לומר על הפער בשכר בין גברים לנשים בשירות המדינה. ב"דה-מרקר" הקפידו לעסוק גם בנושאים האלה; חבל שהעיתונים האחרים הזניחו אותם.
ההשפעה המטעה שיש לדיווח העיתונאי, המתמקד במקבלי השכר הגבוה, בלי להבחין בין העלות השנתית לשכר החודשי נטו, באה לידי ביטוי בתגובתה של ח"כ שלי יחימוביץ', שפורסמה ב"כלכליסט": "דו"ח הממונה על השכר הוא חלקי, מגמתי, ונטפל שלא לצורך למי שמקבלים שכר סביר בדין בשירות המדינה כמו רופאים ושופטים. הדו"ח מעלים לחלוטין את עשרות אלפי העובדים העניים המועסקים בממשלה, המועסקים במשרות החלקיות, משתכרי שכר המינימום, מקבלי השלמת הכנסה ועובדי קבלן וחברות כוח אדם. ראוי שהזרקור יופנה דווקא אליהם".
מוטב שחברי-כנסת יקראו את הדו"ח במלואו לפני שהם מגיבים עליו, ולא יסתמכו אך ורק על הדיווח העיתונאי עליו. דבריה של ח"כ יחימוביץ' מתייחסים, מכל מקום, לעיסוק העיתונאי הפשטני בדו"ח, ולא למסמך במלואו ולרוחו. תגובתה היא המחשה מובהקת להשפעה ההרסנית שיש לעיסוק לא רציני בנושא חשוב.