בליל הבחירות, עוד לפני המדגם, הסבירו הפרשנים באולפן ערוץ 2 שעכשיו מסתיימים ימי סיסמאות הבחירות של אביגדור ליברמן וישראל-ביתנו, כיוון שהגיע זמן הפוליטיקה הקואליציונית. זה זמן להסכמים ומשא-ומתן ולא להלהטת יצרים, ולכן אפשר לשכוח לעת עתה מ"בלי נאמנות אין אזרחות". אחר-כך, אחרי המדגם, הגיע ליברמן לנאום מול הפעילים במטה המפלגה, ולרגע הסיסמה על השלט מאחוריו נראתה באמת כאילו היתה "רק" סיסמת בחירות. גם ליברמן עצמו הזכיר אותה רק בסוף הנאום, אחרי דברים רבים על קואליציות.

כלי תקשורת התלוננו שמערכת הבחירות האחרונה היתה רדומה וחסרת עניין, והתעוררה רק בימיה האחרונים, עם פרוץ התחרות בין הליכוד לקדימה. למעשה אפשר היה לחשוב כך רק מתוך ראייה צרה מאוד, "חדשותית" במובן הרע. הרי בזכות ליברמן המערכה היתה מאוד מעניינת במובן המאוד רע של המלה. זה לא נכון לומר ששום דבר לא קרה במערכה. הסיסמאות של ישראל-ביתנו כשלעצמן היו אירוע – אירוע היסטורי אפילו, ובוודאי אירוע חשוב יותר מרוב החדשות הפוליטיות, בצורתן הטקטית, היחצנית והאישית הרווחת. הן היו אירוע כי מעולם לא התייצבה בישראל מפלגה מרכזית מאחורי סיסמאות אספסוף שכאלה, שמטרתן לזרות שנאה. כשהרבה ממה שקרה כאן בחודשים האחרונים יישכח, הסיסמאות האלה עוד ייזכרו ויהיו מזוהות עם הרגע.

הסיסמאות האלו חשובות לא רק בגלל התוכן המפורש. הן חשובות, ואף יותר, בגלל הצורה שלהן ובגלל הדרך שלהן לעקוף את האמירה המפורשת. מה פירוש "רק ליברמן מבין ערבית"? זה אומר שערבית היא שפה של כחש, שצריך איש חזק כדי להבין אותה. זה אומר שהיא שפה שמסתירה כוונות זדון. הסיסמה גם מרמזת לזוהמה הישנה: "הערבים מבינים רק כוח" (הרי ליברמן לא באמת מבין ערבית, ולכן כשהוא אומר שרק הוא מבין ערבית, הוא בעצם אומר שבכלל לא צריך להבין ערבית. להפך, זה עלול להיות מסוכן, הרי מי שמבין עוד עלול חלילה להקשיב, כאילו שיש ערך למלים שלהם).

אבל מה שיותר חשוב מכל אלה, מה שהסיסמה אומרת מעבר לכל אלה, הוא המחווה "המבין יבין". כלומר, מה זה משנה מה בדיוק הפירוש של הסיסמה. מה שחשוב יותר הוא צורת התקשורת שהיא מכוננת בין המנהיג ובין ההולכים אחריו. זאת צורת תקשורת שמבוססת על רמיזה והסתרה, על יצירת סוד משותף, על משמעות מגונה שאינה נאמרת. במשטרים פשיסטיים זו היתה תמיד צורת תקשורת מאוד יעילה מבחינה פוליטית. הנאמנות למנהיג גדולה הרבה יותר כשהמנהיג לא אומר בדיוק למה הוא מתכוון, ולכן הנתין צריך גם לנחש למה הוא מתכוון.

יום אחרי הבחירות שידר ערוץ 2 כתבה על ביקור במטה ישראל-ביתנו בזמן הבחירות. הכתב תפס שם אחד, מאמן הטניס של ליברמן, שנראה מאוד מרוצה ומרוגש מהתוצאות. הוא הסביר שצריך לסלק את חברי-הכנסת הערבים מהכנסת, ואולי צריך בכלל לסלק את הערבים בישראל אל מעבר לגדר ההפרדה. במובן מסוים, אולי היה זה אפילו לטובה אם ליברמן אמר דברים כאלה במקום הסיסמאות שלו. כלומר, אלה לפחות דברים מפורשים. ביחס אליהם אפשר לפחות לשפוט עד כמה זה רע. אבל ליברמן לא אומר דברים כאלה – הוא מותיר אותם לאנשים המרוגשים שבקהל.

יכול להיות שנכון שישראל-ביתנו תתחיל מעתה להתנהל לפי תכתיבי הפוליטיקה המעשית – בלי סיסמאות יצריות ובעסקנות פוליטית רגילה. זה לא ממש מרגיע. מה שקרה עד עכשיו היה רע דיו. ויותר מכך, מה שדברי ההרגעה האלה בעצם אומרים הוא זה: הפוליטיקה היומיומית מכריחה את הפוליטיקאים להתפשר, להתרכך, ולפעמים גם לשקר. רק בתעמולת הבחירות הם יכולים, לפעמים, לומר אמת עמוקה. אולי זה נכון תמיד, ועכשיו רק יותר בולט: היציאה המהירה ממערכת הבחירות אל היום-יום הפוליטי מעוררת הרגשה של התעוררות מחלום, של יציאה מסוג מסוים של טירוף קולקטיבי. צריך לזכור: הטירוף היה שם, כך הוא נראה, זה הטירוף שלנו.