"אין גבול", הכריזה הכותרת, "הבת של לריסה מתחתנת עם אח של יגאל עמיר". אין ספק: בהקשר של יגאל עמיר, "אין גבול" הוא לא צירוף כל-כך סימפטי. אחרי הכל, האיש כבר חצה גבול או שניים בחיים שלו, וסימונם מחדש אינו זר לו. אם שוב מסתבר שאין לו כל גבול, אין זאת אלא שרצח ראש ממשלה נוסף – מי יודע, אולי אפילו שניים.

אלא שאז מתרגלת העין, והנה מתברר שהעדר הגבולות המוחלט, פריקת העול וההתבהמות הטוטלית באים לידי ביטוי – לפחות הפעם – בפעילות כמעט נורמלית: חופה וקידושין בין שני בגירים, שככל הידוע ועד שיוכח אחרת, מעולם לא גנבו אפילו מסטיק. מה אם כן זיכה אותם במעמדם החדש כפורצי גבולות? כמובן, הייחוס. כל אות חיים מצד משפחת עמיר, בנאלי ככל שיהיה, נתפס כעדות מקוממת לכך שהם מוסיפים להתקיים. גרוע מכך: הם מוסיפים לשמוח. "הגבול" שאנחנו מוכנים לשאתו – בקושי – הוא קיום עלוב ודחוק של משפחת עמיר על שלוחותיה; כל סימן למצב רוח טוב נתפס כחציית גבולות, ומכאן מציית ל"אין גבול".

והנה, באותו שבוע ממש, יצא לי להיתקל שוב באותו צקצוק-על מוכר, הפעם בגרסתו המלאה: "אין גבול לחוצפה". זוהי הגרסה המתונה יותר וההיסטרית פחות של הצירוף, משום שהיא לפחות מכירה בכך שאין זאת שפסו כליל כל גבולות מן העולם, אלא רק מן החוצפה, שזה נורא קצת פחות, אם כי נורא גם כן.

הפעם זכה בכותרת-הגג הנחשקת תושב טייבה אחד, שנדרש על-ידי בית-המשפט לשלם דמי ערבות, וכדי להשיגם הלך ושדד קשישה אומללה. מצערות ככל שיהיו נסיבות האירוע, כאן המדובר ב"אין גבול" על רקע קומי – העובדה שעבריין בהליך משפטי מבצע שוד נוסף כדי לציית לכללי בית-המשפט נתפסת כמשעשעת, כמו לקוחה מתוך סרט פשע. אם תרצו, זהו "אין גבול" מן הסוג שאפשר להמירו גם במקף: "התקשה להשיג דמי ערבות – והלך לשדוד קשישה". אתם מכירים את הז'אנר.

המשותף לשתי הכותרות האלה – שתיים מתוך אינספור דוגמאות לשימוש היומיומי בצירוף בעיתונות המודפסת והמשודרת – הוא ההקשר האיזוטרי. משפחת עמיר, בפרט כשהיא מחוברת למשפחת טרימבובלר, נתפסת כדבר מה מתחום הביזאר, והידיעה על שוד הקשישה היתה מעוררת כנראה פחות התלהבות אלמלא מטרתו יוצאת הדופן.

בכך מתרחש היפוך מעניין: חרף הוראתו המקורית, הצירוף "אין גבול" לעולם לא יעטר ידיעה המשקפת זוועה של ממש, כלומר, העדר אמיתי של גבול. חתונת אחיו של רוצח ראש הממשלה תוכתר כחציית כל גבול, אבל קשה לדמיין את הכותרת "אין גבול: רצח את ראש הממשלה". באותה מידה תתקשו למצוא את הכותרת "אין גבול: שדד קשישה". כדי לזכות ב"אין גבול" תצטרך הקשישה לעבוד קצת יותר קשה, למשל להיות חברתה של סבתו של התוקף. "אין גבול: אנס את בתו"? אין סיכוי. נסו: "אין גבול: אנס את בתו בבוקר מסיבת הבת-מצווה".

במובן מסוים, השימוש שנעשה בצירוף הזה מצליח לזקק – בשתי מלים קטנות – יותר מאמת אחת על העיתונות: עלייתו המתמדת של סף הגירוי, עד כדי כך שבזוועות כפשוטן אין די; הנהייה אחר זוטות ואנקדוטות וההיתפסות לקומי, במובנו הרחב, על חשבון מהות ותוכן; וטשטוש הגבולות בין סוגים שונים של חדשות ובין דרגות שונות של חשיבות, עד כדי כך שתחת כותרת גג אחת יכולים לשכון לבטח רציחות עם טוויסט, מסיבות אירוסין אקזוטיות, הברחת קוקאין בדובי ושוד של קשישה. זהו יקום עיתונאי פופולרי ורחב ידיים, שכל כולו צקצוק וקריצה: מזעזע? כן. ביזארי? אדרבה. עכשיו נקסט, לאייטם הבא.