יפו כאתר שידור

את שידוריה הראשונים שידרה תחנת השידור הצבאית מרמת גן, מבית ספר נטוש שבו הוקם אולפן מאולתר באחת הכיתות. התחנה, שהייתה גוף תקשורת מינורי למדי באותם ימים, עברה לשדר מיפו במחצית השנייה של שנות ה-50, וזהו מקום משכנה עד היום. התחנה מוקמה בבניין מגורים ישן, לצד יחידות צבאיות אחרות, כגון בסיס של הרבנות הצבאית או משרד טלפוניה אזורי של חיל הקשר, שמוקמו בקומות האחרות של הבנין (נאור, 2014, 26). עם חלוף הזמן, ובצורה הדרגתית, השתלטה התחנה על הבניין כולו.

על פי נסח טאבו של הבניין שבו שוכנת התחנה, מדובר על נכס בן 680 מ"ר, הנמצא משנת 1961 בבעלות הימנותא בע"מ, חברת בת של קק"ל – קרן קיימת לישראל. התחנה היא דייר מוגן בבניין שבעליו היה קרוב לוודאי ערבי שהוגדר "נפקד" על פי הקריטריונים שנקבעו בחוק נכסי נפקדים-1950, ומסיבה זו הועבר הנכס לבעלות קק"ל. שיכונה של התחנה בבניין זה, במשך כמעט 60 שנה, כורך היטב את עברה של התחנה וההווה שלה עם סיפורה של יפו.

לאחר כיבושה של יפו ב-1948 איבדה העיר את עצמאותה. לאחר תקופה קצרה שבה נוהלו ענייני העיר על ידי ממשל צבאי, סופחה יפו לתל אביב ותושביה הערביים הפכו למיעוט בעיר היהודית (מונטרסקו, 2001, 495). ערב מלחמת העצמאות חיו ביפו כ-70,000 פלסטינים; לאחריה נמנו בעיר 3,647 בלבד. מיד עם סיום המלחמה החל יישוב מסיבי של עולים יהודיים בעיר. בד בבד החל הצבא להשתלט על בתי מגורים ומתחמים בעיר ולהקים בהם מטות ובסיסים, כדוגמת הג"א, הפרקליטות הצבאית ועוד; לינוי בר גפן מציינת כי החיילים ה"אומללים" שצעדו לבסיסי הצבא מסביב סייעו לחיילים בתחנה להכיר שיש גם חיילות אחרת, ולנוכח אותה חיילות הם בירכו על מזלם הטוב (ריאיון אישי, 17.8.2014). שרון רוטברד רואה בריבוי בסיסי הצבא באזור יפו חלק מן הכיבוש הצבאי של יפו והותרת חיל מצב של צה"ל בה (רוטברד, 2005, 194).

מכל מקום, האחיזה המסיבית של הצבא במבנים ביפו עלתה בקנה אחד עם העובדה שרוב הנדל"ן באזור יפו נוהל במשך עשורים רבים על ידי גורמים ציבוריים כגון "עמידר", "חלמיש" ומִנהל מקרקעי ישראל. גורמים אלו דגלו בין שנות ה-60 לאמצע שנות ה-80 במדיניות של הזנחה שיטתית והריסה (מונטרסקו, 2001, 498). רק במהלך המחצית השנייה של שנות ה-80 החלה עיריית תל אביב במהלך תכנוני שנועד "לשקם" את יפו. מהלך זה התבסס על תפיסה ניאו-ליברלית של שיווק קרקעות לאוכלוסיות "חזקות" – יהודיות לרוב. לקראת סוף שנות ה-90 הקימה עיריית תל אביב את "המישלמה ליפו", שנועדה לקדם פרויקטים שונים ברחבי יפו, ובהם שדרוג התשתיות בעיר (מונטרסקו, 2001, 495). נסיקת מחירי הנדל"ן בתל אביב, יחד עם שיפור התשתיות ביפו והפוטנציאל הרב שטמון בה, הכולל נוף לים וארכיטקטורה "ערבית-אותנטית", הפכו את יפו למוקד משיכה ליזמי נדל"ן בעשור האחרון.

בתחילת הדרך מיקומה של התחנה הצבאית ביפו היה אפוא חלק מן הנוכחות הצה"לית בה. באותן שנים, ובהן היסוד הצה"לי בתחנה היה משמעותי ואילו ההיבט המקצועי-תקשורתי טרם הבשיל, לא היה נהוג למסור בשידור פרטים על מיקום התחנה; כך נהוג עד היום, לעתים קרובות, בשידורים מבסיסי צבא אחרים השוכנים "אי שם". ה"שום מקום" של השידור הצבאי, שרווח עד לשנות ה-70 לפחות, תאם את מאפייניה של יפו, כ"שום מקום", או ליתר דיוק – כחצר האחורית של תל אביב. שרון רוטברד, בעקבות תצלומי אוויר היסטוריים שבהם מסומנת יפו וסביבותיה ככתם שחור, מתייחס להבחנה הנבואית בתצלומים אלה בין תל אביב, ה"עיר הלבנה" – כינוי המיוחס לריכוז מבנים בסגנון הבאוהאוס השוכנים בלב תל אביב – לאזור יפו, ה"עיר השחורה":

חוסר הערך המופגן העולה מהיעדרות של יפו ו"עיר שחורה" מסיפורה של תל אביב-יפו מתורגם לא רק לסדרי העדיפות העירוניים ומביא לכך שאזורים שלמים בעיר לא רק מוזנחים בשיטתיות אלא אף מדורדרים בשיטתיות ובכוונה תחילה. שכן "העיר השחורה" היא המקום שאליו מנקזים את כל מה שלא רוצים לראות ב"עיר הלבנה": מטרדים של תשתיות מטרופוליניות כמו מזבלות, צינורות ביוב, שנאי מתח גבוה, מגרשים לגרירת מכוניות, תחנות אוטובוסים מרכזיות; שימושים רועשים, מפעלי תעשיה ובתי מלאכה מזהמים; מוסדות לא-חוקיים כמו בתי זונות ובתי קזינו; מבני ציבור לא ידידותיים וסמכותניים כמו בנייני משטרה, בתי מעצר, מכונים פתולוגיים ותחנות לחלוקת סמים; ולבסוף, כל הנידחים, המנודים והמודרים של החברה – עולים חדשים, עובדים זרים וחסרי בית" (רוטברד, 2005, 121-122).

תחנת השידור הצבאית היוותה מוסד שלטוני-צבאי נוסף בתוך הספֵרה היפואית. ההזנחה וההתפוררות של יפו תאמו היטב גם את מצב הבניין שממנו שידרה גלי צה"ל. יצחק לבני, שמונה למפקד התחנה ב-1967, מציין כי היה זה "בית מצ'וקמק להפליא" (ריאיון אישי, 7.3.2010) – בית דירות ישן בעל מרפסות בולטות. כפי שטוען מרדכי נאור, מי שהיה סגנו של לבני ולאחר מכן בשנים 1974-1978 כיהן בתור מפקד התחנה, כבר בראשית שנות ה-70 היה מבנה התחנה עתיק ובשלבי התפוררות. בית המגורים לא התאים לשמש תחנת שידור, והוספת אולפנים למשל חייבה לחזק את המבנה מבפנים ומבחוץ (נאור, 2014, 25). בתקופה זו, כדי ליצור מראית עין של אתר שידור, כוסתה חזית המבנה בלוחות אסבסט מאורכים, שהסתירו את המרפסות. ברבות השנים החלו לוחות אלו להתפרק ויצרו מפגע בריאותי (לאחרונה, בשל התערבות גופי ההנדסה בעיריית תל אביב, שהכריזו על הבניין כמסוכן, הוסרו לוחות האסבסט וחזית הבניין שופצה).

תכתובות בנוגע לצורך להעביר את גלי צה"ל מן המבנה ביפו מתועדות כבר מסוף שנות ה-70, לאחר שבעקבות ביקור בתחנה הורה הרמטכ"ל "לבחון בעמ"ט [בעבודת מטה] העברת גל"צ למחנה צבאי (אזור ת"א/ירושלים)" ולהציג את האלטרנטיבות והעלויות שלהן (בירן, 1979). במשך השנים נעשו ניסיונות שונים להעביר את התחנה מיפו לאתרים אלטרנטיביים – ניסיונות אלו מעידים על המורכבות שבמיקום הגאוגרפי של אתר השידור של תחנת הרדיו הצבאית. כך לדוגמה מציין זאב דרורי, מפקד התחנה בין 1998 ל-2000, שקיבל הסכמה עקרונית להקצות לתחנה קומה שלמה וגבוהה במגדלי עזריאלי, מול הקריה בתל אביב, שבה שוכן המטה הכללי, תמורת אזכור אתר השידור בכל מהדורת חדשות ("כאן מהדורת החדשות מגלי צה"ל במגדלי עזריאלי"). אך חיים ישראלי, בכיר במשרד הביטחון, הזהיר אותו כי הדבר לא יתקבל במטכ"ל באהדה: "חיים אמר לי: לא, זה לא יעבוד. זה יותר גבוה מהמטכ"ל. אתם תשקיפו עלינו מלמעלה, זה לא יתקבל טוב במערכת. אתה לא יכול לעשות את זה, אז ירדתי מזה" (דרורי, ריאיון אישי, 23.6.2010). גובה אתר השידור מתקשר כאן, אם כן, עם היררכיה וכבוד ביחס לגובה המטה הכללי של צה"ל. זו סוגיה גאוגרפית וסמלית למדי – אך לא היחידה, כפי שנראה להלן.

שיקול מרחבי נוסף נגע לבעייתיות שבמיקום התחנה בתוך מחנה צבאי. בהקשר זה, למבנה התחנה ביפו יש יתרון גדול, שכן מדובר באתר עצמאי, השוכן בלב אזור מגורים אזרחי. מיקומה של התחנה –אשר ברבות השנים התגבשה בה תפיסה עצמית כארגון מדיה מקצועי בעל תפקידים דמוקרטיים – בתוך גדרות מחנה צבאי נחשבה בעייתית. בהקשר זה מציין דרורי את הניסיון להעביר את התחנה לבסיס הצבאי בתל השומר. דרורי ניסה למקם את המבנה החדש בקו התפר שבין האזור הצבאי לאזור האזרחי, כך "שהפתח יהיה החוצה, שאזרחים ייכנסו, לא יצטרכו להיכנס לבסיס צבאי" (ריאיון אישי, 23.6.2010). הניסיון למקם את התחנה על קו התפר הגאוגרפי שבין הצבאי לאזרחי מהווה כאן מטפורה בולטת למאפיינים ההיברידיים של התחנה.

מחד גיסא, כאמור, מדובר ביחידה צבאית לכל דבר, הכפופה מבחינה פיקודית לקצין חינוך ראשי, והחלק הצבאי של שידוריה נתון לפיקוח שר הביטחון על פי חוק רשות השידור. מאידך גיסא, משנות ה-70 ראתה התחנה את עצמה כארגון מדיה בעל מאפיינים ציבוריים, בעל חשיבות רבה לחופש הביטוי והדמוקרטיה. עמדתה זו זכתה לגיבוי מצד חוגים פוליטיים שביקשו להגן על חופש הביטוי והתקשורת במדינת ישראל. יש לציין כי גם הרכיב האזרחי-מקצועי של התחנה עוגן בחקיקה שהכפיפה את השידורים האזרחיים לפיקוח של תת-ועדה של רשות השידור.

גם המאפיינים הסוציו-דמוגרפיים של האזור שאליו מיועדת התחנה לעבור, והשפעותיו על הדימוי שלה, נלקחו בחשבון. כך למשל, אבי בניהו, מפקד התחנה בשנים 2001-2007, מדגיש בדבריו את ניסיונו לחבר את התחנה לקהלים פריפריאליים שחשו ניכור כלפי התחנה ושידוריה, ומציין כי הוא שאף להעביר את התחנה "ולשמור אותה במקום כמו יפו" (ריאיון אישי, 31.8.2010). בניהו גם מציין כי האופציה המועדפת מבחינתו הייתה אור יהודה – יישוב שסבל במשך שנים מדימוי חברתי-פריפריאלי. ביטוי בולט לשאלת תיוג האזור שאליו תועבר התחנה מצא ביטוי סמלי גם בתכתובת מצד נחמן שי, מי שהיה מפקד התחנה בשנים 1985-1989, המתאר ב-1988 את הניסיונות הכושלים להעתיק את התחנה למבנה חדש:

*    על אף שכל הגורמים מכירים בכך כי המיבנה שבו שוכנת היום התחנה אינו ראוי עוד לשמש כתחנת שידור – אין כל פעילות להוציאנו ולמקם התחנה במקום הראוי.

*    אמנם איתרנו שטח (באיזור שיך מוניס) אשר הועמד לרשותנו על ידי אג"ת, נעשו צעדים ראשונים לתכנון תחנה חדשה, אך בהעדר החלטה (אמיצה!) ובהעדר משאבים אנו מוצאים עצמנו בחוסר ברירה – מתפשטים למבנים מיושנים נוספים במרחב התחנה ושוקעים עוד יותר במקומנו הנוכחי.

*    אני סבור כי הגיעה העת להוציא את גל"צ מיפו לשיך מוניס, בתוכנית רב-שנתית שתטיל מעמסה קטנה על תקציב צה"ל אך תאפשר להעניק לגל"צ התנאים הראויים" (שי, 1988).

שי שאף אם כן להעביר את התחנה לאזור שייח מוניס, אזור שיש לו קווים משותפים ובה בעת שונים מאוד מאלה של יפו. שייח מוניס הוא כפר פלסטיני ששכן לא רחוק משפך הירקון. במלחמת העצמאות נהרסו רוב מבני הכפר ותושביו נמלטו. כפי שקרה ביפו, גם במבנים שנותרו על תִלם בכפר שוכנו מהגרים ואף גופים צבאיים: בין היתר שוכנה במקום תזמורת צה"ל.

שלא כמו יפו, על אדמות שייח מוניס, הממוקמות בצפונה של תל אביב, מוקמו מוסדות תרבות והשכלה מרכזיים, כגון אוניברסיטת תל אביב, מוזיאון הארץ, מרכז רבין ועוד. שכונות המגורים במקום הן מן היקרות והיוקרתיות בתל אביב. למרות שבשיח היומיומי השימוש במונח שייח מוניס אינו רווח – הוא בעיקר נקשר לסוגיות פוליטיות, הקשורות ללגיטימיות הכיבוש באזורים שונים בארץ ישראל – שי אינו משתמש בשם ה"עברי" של האזור, רמת אביב, אלא בשמו הערבי. ייתכן כי הדבר נעשה בעקבות שיח פנים צבאי.

מכל מקום, המעבר של גלי צה"ל מיפו, החצר האחורית של תל אביב – בסוף שנות ה-80 יפו עדיין לא נחשבה אתר נדל"ן נחשק – לשייח מוניס נשמע הרבה יותר המשכי והגיוני ממעבר מיפו לרמת אביב השבעה והיוקרתית. פרט זה מלמד גם על הדיסוננס בין הדימוי של התחנה כתל אביבית ו"צפונית", וכן של החיילים שהגיעו אליה, ובין סוגיות הקשורות במבנה התחנה. גם אם התחנה זוהתה עם ה"צפוניות" התל אביבית, וגם אם הפרופיל החברתי-תרבותי של החיילים שעברו את המיונים לתחנה התאים לזה של האוכלוסייה בשכונות הצפון תל אביביות, שהרקע הסוציו-אקונומי שלה גבוה, הרי שהצגת מעבר התחנה לרמת אביב נתפס בלתי סביר לאור צבאיותה, המחייבת סגפנות ופריפריאליות (כפי שנראה להלן).

מבנה התחנה והסרת ההילה מן השידור הצבאי

כפי שצוין כאן, בשנים הראשונות תאמה היטב הפריפריאליות של התחנה הצבאית את הפריפריאליות היפואית. לאחר מכן הפרפריאליות היפואית – וברבות השנים "הקסם היפואי" – נעשו משאב לגיטימיות לתחנה. גלי צה"ל, שלאורך כל שנותיה ריחפו סימני שאלה על המשך קיומה בשל היותה נטל על תקציב הביטחון, ביקשה לחדד דימוי סגפני ולא ראוותני עד כמה שאפשר. ה"חור ביפו", "חירבֶּה", "סמרטוט רצפה" – כינויים שהשמיעו מפקדי התחנה לדורותיהם ביחס למבנה התחנה בראיונות עִמם, קשורים כולם במה שדרורי מכנה – "מה שמשדרת עוד יפו של פעם" (ריאיון אישי, 23.6.2010). לעומת זאת, יפו ה"מתחדשת", שבמסגרתה מתרחש תהליך ג'נטריפיקציה, הכולל לרוב כניסה של ציבור יהודי מבוסס לחלק האמור של העיר, נתנה דחיפה לעליית "מערכת דימויים המבנה את יפו כמקום אופנתי ומזמין" (מונטרסקו, 2001, 497), הכולל פעילות תרבותית וקולינרית. מגמות אלו השתלבו היטב בדימוי הטרנדי-תל אביבי, ואפילו שינקינאי, שבמשך שנים התחנה ביקשה, במודע או שלא במודע, לשוות לעצמה.

משה שלונסקי, מפקד התחנה בשנים 1991-1997, מתאר למשל את ניסיונות הכיבוש הרדיופוניים של רחוב שינקין מצד התחנה הצבאית: "הייתי הולך עם קובלנץ בשינקין, עם אלדד, נכנסים לחנויות ואומרים לו למה אתם לא שומעים גלגל"צ. וואלה לא יוצא לי טוב, אני לא קולט. הם הכירו אותי, אמרתי: בוא אני אעזור לך, היינו מכוונים בשינקין, שם זה רחוב שמשפיע. היינו מכוונים את התחנה לבד. מביאים לו טרנזיסטור אחר" (שלונסקי, ריאיון אישי, 26.5.2010). יפו ה"חדשה" שירתה היטב את הדימוי האופנתי האמור: היא שידרה אופנתיות, יאפיות, עשייה תרבותית, אוכל טוב או עממי "שורשי" (דוברת התחנה מתייחסת ספציפית לחומוס של אבו חסן), ים – ושידורי רדיו טרנדיים וצעירים.

לעומת אופייה המשתנה של יפו, נותר מבנה התחנה ללא שינוי, לפחות כלפי חוץ. למעשה, בשנת 2012 הגדירה עיריית תל אביב את הבניין שבו שוכנת התחנה "מבנה מסוכן", בגין התפרקות גושי טיח, חלקי אסבסט מן הקירוי החיצוני בחזית התחנה, חלודה וכו'. המהנדס שבדק את הבניין מציין כי מצבו "מהווה סכנה למחזיקים/לציבור/ולנכסים הסמוכים".[1] יצחק טוניק, שהיה מפקד גלי צה"ל בשנים 2007-2011, מתייחס לשינוי שעוברת יפו לעומת המשך ההתפוררות של בניין התחנה:

יפו משתנה [...] הפכה להיות עיר תיירות. אני לא יודע כמה יוצא לכם לבוא הנה. אני בא הנה בבקרים. אני נוסע דרך הים, דרך השעון. בשעון כל בוקר מתרכזות עשרות קבוצות עם המדריכים שלהם, שם הם מתחילים את הסיורים ביפו. עוד מעט כשירצו לקחת את התיירים להראות להם איך יפו הייתה פעם, יצטרכו לבוא אתם לבניין הזה. מסביב כאן הכול משתנה. זה יקרה פעם הדבר הזה. נכון הוא שמשנה לשנה זה נראה יותר מטורף, כי בכל המקומות העולם משתנה. אנחנו נשארים כאן עם כל המדרגות האלה שצריך לטפס" (ריאיון אישי, 13.7.2011).

לצד הטרוניה שנשמעת מדבריו, טוניק מדגיש את ההנגדה וההשלמה הבו-זמניות שבין התפאורה של הבניין העלוב והמתפורר ובין הנשמה היתרה של התחנה. תפיסה דומה מביעה גם אילנה דיין, שבחרה למאמרה הקצר בספר על גלי צה"ל את הכותרת: "אפקט פלאי בבניין מתקלף". דיין מציינת כי גלי צה"ל "היתה לאחד ממפתחות הקוד של הישראליות" בגלל הרעב לשפה ולמוזיקה ששידרה, "ומשום שבבניין המתקלף ההוא ברחוב יהודה הימית פעל רוב השנים מן אפקט פלאי שהריץ את כל זה קדימה, שגרם לדברים לקרות אחרת משהם קורים בכל מקום שהכרתי" (דיין, 1991, 24). השילוב בין מצב הבניין ובין השידור הפלאי שיוצא ממנו נקשר כאן ב"קוד של הישראליות". הפלאיות של השידור הצבאי מנוגדת לכאורה למצבו החומרי של הבניין ומתחדדת לאורו.

כפי שטוען טוניק, המצב הרעוע של הבניין הוא חלק ממאפייני התחנה הייחודיים. הריאיון עם טוניק מתקיים בלשכת מפקד התחנה, המצויה בקומה הרביעית לפחות – קיימת מחלוקת ביחס לספירת הקומות בתחנה, לאור מאפייני הבניין וחלוקת המפלסים בו – אליה מגיעים לאחר טיפוס ארוך בגרם מדרגות ישן ובעל אופי "צבאי" למדי:

יש משהו נורא פרטצ'י כאן בעניין של המקום הזה. חלק מהנשמה של המקום. מה שבולט כאן זה בעיקר הנשמה. נכון, גם שכשבאים אנשים לבקר, יש כאן הרבה אנשים שבאים לבקר, אנשים בכירים, חשובים, שבאים מכל מיני תחומים [...] הם נורא רוצים לבוא לגלי צה"ל. גלי צה"ל נתפס כדבר מאוד ישראלי. הם באים מארגונים כלכליים ששם סביבת העבודה אחרת לגמרי. באים פתאום לאיזה חור ביפו, שאתה אפילו לא יודע מאיפה נכנסים אליו. עולים בבניין שזה פשוט... אין דברים כאלה [...] הכול מתקלף [...] בהתחלה למי שמגיע בדרך כלל ומטפס במדרגות לכאן, כשהוא מגיע להנה אתה רואה בעיניים שלו את הדברים שלא נעים לו להגיד. הוא אומר מאוד בעדינות, איך אתם פה... ואיפה הזה... ואז הוא שואל איפה השירותים ואז הוא מתחיל להתפתל. אבל אחר כך, וזה אגב דבר שקורה כאן כל הזמן [...] מתחילים לרדת למטה. להיכנס לאולפנים, לפגוש באולפנים אנשים שעושים תכניות. במסדרון חולפים אנשים. קורים כאן דברים. אתה רואה איך פתאום אנשים מפסיקים לראות את ה... כי יש משהו אחר" (ריאיון אישי, 13.7.2011).

ראוי לציין כי דברים דומים למדי, שאליהם מתייחס טוניק בריאיון בשנת 2011, מתאר גם מרדכי נאור בספרו העוסק בחוויותיו מעבודתו בתחנה בראשית שנות ה-70. דמיון זה מעיד על מורשת העליבות הפיזית מחד גיסא ועל הגאווה בתוצר התקשורתי מאידך גיסא, מאז ועד היום:

בית התחנה ביפו היה סמל לעוני, ולכאורה גם להזנחה, מה שלא היה מדויק. הוא היה דומה לספינה ישנה, שככל שמרבים לצבוע אותה, היא נראית כגרוטאה. כל העת נמצא הבניין בן שבע הקומות, שאט אט הצלחנו לסלק ממנו את היחידות הצבאיות האחרות, בשיפוצים מתמידים. מי שביקר בו לראשונה נדהם למראה העליבות, שראשיתה בחדר המדרגות המרופט והמשכה בחדרי העבודה ובמשרדים. רק האולפנים נראו מעט טוב יותר, שכן רוב הכסף המועט הושקע בהם. תדהמה שנייה, וחיובית בהרבה, הייתה מאופי השידורים וגיוונם. המבקרים לא הסתירו את פליאתם על כך, שממתקן כה עלוב יוצאים שידורים מעניינים ולרוב גם מוצלחים, שזכו לרייטינג גבוה, הרבה לפני שהמילה הזו התאזרחה במקומותינו" (נאור, 2014, 52).

ההתייחסות של טוניק, נאור ורבים אחרים ממפקדי התחנה, ביחס ל"משהו האחר" שאותו חווים המבקרים בתחנה, אינו ייחודי לגלי צה"ל. קולדרי מציין כי אחד מן המוטיבים הבולטים בראיונות שערך עם מבקרים באתרי מדיה הפתוחים לתיירים קשור בהילה של אתרים אלו (Couldry, 2001, 163). כזכור, הילה – aura – נקשרת עם עבודתו של וולטר בנימין (Benjamin, 1968). ההילה מתייחסת לחוויה חד פעמית או לסוג של קסם המתלווה לצריכת יצירת האמנות האותנטית. על פי קולדרי, התיירים התייחסו לקסם שבביקור באתרים שראו בטלוויזיה.

אלא שבמקרה של גלי צה"ל, האחרות האמורה, הקסם, כוללת רכיב של עליבות. דווקא הצבאיות הפרטצ'ית של התחנה, המאלתרת, הבלתי רשמית, המתקלפת – כזו שמוכרת לישראלים מחוויית השירות הצבאי שלהם – מאפיינת את הקסם האמור, והיא מתורגמת להון סימבולי המחזיר את התחנה, לכאורה, לחיק הצבא והעם. במילים אחרות, הלגיטימציה לקיומה של תחנה צבאית מצליחה, המשדרת לכלל הציבור, המפנה משאבים צבאיים לטובת סיקור פוליטי והכשרת אליטה של חיילים למקצועות המדיה, מתאשררת ומתאפשרת מבחינה חברתית בזכות התנאים הצבאיים במקצת שמאפיינים את תנאי העבודה בתחנה: השינה של החיילים בכוכים הקטנים בזמן משמרות הלילה שלהם, כפי שמזכיר משה שלונסקי (ריאיון אישי, 26.5.2010), או השמירות לצד הדיווחים מן השטח שהחיילים צריכים לשלב ביניהם, כפי שמוזכר על ידי דוברת התחנה טלי טננבאום (ריאיון אישי, 10.5.2010).

טלי טננבאום, דוברת התחנה בשנים 2008-2012, מחדדת עוד יותר את חשיבות העליבות הפיזית בתור כוח המסיר מחיצות בין תחנת הרדיו המרכזית בעלת שיעורי ההאזנה הגבוהים ובין הציבור הרחב. הטיעון הזה מהווה בעצם את האנטיתזה לטענתו של קולדרי: בעוד הוא מתייחס לאתרי התקשורת ולמובחנותם מחיי היומיום כרכיב משמעותי המכונן ומאשרר את ההבחנה בין "אנשי המדיה" ל"אנשים רגילים", הרי שעליבות הבניין שממנו משדרת גלי צה"ל נועדה דווקא להפשיט מן התחנה את ההילה האופפת אותה ולהחזיר אותה לתחום ה"אנשים הרגילים", כיאה לתחנה של צבא העם, המורכבת מחיילים:

כשמישהו מבחוץ בא לראות, הוא פתאום going down to earth בכל מה שקשור להילה החיצונית, לעטיפה הזאת. והוא מבין שלא רק שאנחנו בני אדם פה, אנחנו מקום מאוד מאוד צנוע [...] אנחנו לא פה כדי להצדיע לעצמנו. אנחנו פה כדי לעשות את העבודה" (ריאיון אישי, 10.5.2010).

התפיסה לפיה "אנחנו פה כדי לעשות את העבודה" מתיישבת היטב עם התרבות הצבאית, המבקשת לדבוק במעשים ולא בדיבורים (בן אליעזר, 1995, 315). התפיסה הזאת נטועה היטב בתפיסת השיח הישראלי ה"אותנטי" והבלתי מסוגנן לכאורה, שבא לידי ביטוי בתרבות ה"דוגרי" (כתריאל, 1999). הפרדוקס שבפעפוע התפיסה שמעדיפה את המעשים אל תחנת רדיו, שבה הדיבור תופס מקום מרכזי, הוא חלק מן המתח והסתירה האינהרנטית שבין התרבות הרדיופונית ובין זו של יחידה צבאית. טננבאום מתארת גם את תנאי העבודה בתחנה בתור חלק מקבלת האילוצים הצבאיים.

הגישה הזאת של דלות האמצעים התקבעה בשיח האקדמי והכללי על גלי צה"ל. כך למשל, על פי טל שפר-מיכלס, "צה"ל אמנם החליט להקים תחנת רדיו אבל הותיר את מפקדיה בדלות אמצעים משוועת, בין מאבק תקציבי מתמיד לבין 'שנור' בלתי נמנע" (שפר-מיכלס, 2001, 35). נחמן שי, בסיכום שנתי לפעולת גלי צה"ל (1987-1988) מציין כי "המיגבלות התקציביות ומיגבלות כוח האדם מקשות עלינו אך לא פחות אנו סובלים מתשתית רעועה, הן של התחנה עצמה, והן של מערך משדרינו לאורך הארץ כולה". שי מציין כי גם אם לוקחים בחשבון את מצוקת התקציב של הצבא ניתן למצוא דרכים לסייע לתחנה, ולא – עשוי הצבא "לאבד כלי יעיל ממדרגה ראשונה לקשר בינו לבין הציבור ובין הציבור לבינו" (שי, 1988). בתקופת נחמן שי, שבה נכתבו הדברים שצוטטו לעיל, עבדו בתחנה כ-250 איש, ורק כרבע מהם חיילים, והשאר אזרחים עובדי צה"ל וחיילים בקבע.

אלא שדלות התחנה והנרטיב לפיו קיומה תלוי על בלימה לא העיד בהכרח על אי-השקעת משאבים בה. כפי שנאור (2014) מציין, בתחנה הושקעו באורח תדיר משאבים בשיפוץ המבנה והתאמתו לצרכים המשתנים של התחנה. רבים ממפקדי התחנה העידו כי בתקופתם נערך שיפוץ מסיבי בפנים הבניין, וכפי שמשה שלונסקי טען – גלי צה"ל לא הייתה ארגון "מסכן": "אני זוכר, כשאמנון ליפקין היה רמטכ"ל, הוא בא לתחנה. אמרתי לו: אנחנו לא כאלה מסכנים, אנחנו תחנת רדיו במונחים בינלאומיים מאוד מאוד חזקה. יש פה חמישה-שישה אולפנים, שלושים טכנאים [...] עזוב. אמר לי: זה מה שאתה אומר לי? אני אומר לו: כן. אני לא בוכה. אני אומר לך אנחנו חזקים מאוד" (שלונסקי, ריאיון אישי, 26.5.2010). אך כאמור, העליבות הפיזית ודלות האמצעים הסגפנית, ה"צבאית", התלכדו לנרטיב אחד, המהווה בסופו של דבר את סוד הקסם של התחנה, כפי שטלי טננבאום טוענת:

אין כי הצבא לא נותן, כי זה הולך למקומות אחרים, וזה לגיטימי לגמרי. וכן, אני חולקת פה משרד עם בחור שלא נמצא פה כרגע. אנחנו יושבים פה שניים במשרד בלי חלון. ככה אנחנו עובדים. לפעמים זה מאוד מפתיע, כי היו לי אורחים מחו"ל שבאו לראות את התחנה ואמרו לי: אנחנו לא מאמינים שזו התחנה עם אחוזי האזנה כמעט הכי גבוהים בארץ. הם נכנסו לגלגל"צ והם היו בשוק מהתחנה הכי מואזנת במדינת ישראל, באיזה תנאים עובדים שם, כי לא כולם חיילים. וזה כן, זה חלק מהקסם היפואי של החבילה הזאת" (ריאיון אישי, 10.5.2010).

כפי שניתן להיווכח, הן מדבריו של טוניק הן מאלה של טננבאום, לביקורים של "לא אנשי מדיה" וחווייתם את העליבות של התחנה יוחס תפקיד חשוב. כאמור, קולדרי מתייחס אף הוא לאתרי מפגש שבהם נחשפים "אנשים רגילים" לאתרי תקשורת, אך לתפיסתו הביקורים האלה משמשים אתר סמלי לאשרור הגבולות המפרידים בין זירת המדיה לזו של החיים היומיומיים. במקרה של גלי צה"ל, לתחנה יש אינטרס לחשוף את העליבות שלה, שהופכת לחלק מן הייחודיות והקסם שלה. כחלק מכך מציינת טננבאום התעניינות בתחנה מצד עיתונאים אמריקאים, צרפתים, גרמנים, ברזילאים ושוודים: "זה מאוד מעניין אותם. זה צ'ארמינג בפני עצמו העניין הזה". היא מציינת את המספר הרב של המבקרים בתחנה, שכאמור מוגדרת בסיס צבאי:

אנחנו מחוברים מאוד חזק עם תגלית [פרויקט המביא צעירים יהודיים מן התפוצות לביקור בישראל]. אנחנו דואגים שכל היהודים שמגיעים לפה מטעם הפרויקט, שזה כמויות מטורפות של אנשים, יעברו פה לפחות סיור אחד בתחנה, יבינו איך אנחנו עובדים ומאיפה זה מגיע [...] מגיעים לפה קבוצות בכמויות הזויות. בלי שום קשר, יש לנו בתחנה פונקציה של חיילת, שהיא אחראית, בין שאר הדברים שהיא עושה, היא גם מתאמת פה את הביקורים. זה מקום שפתוח לביקורים של אזרחים. אנשים מגיעים מספר פעמים בשבוע. חיילים פה מתודרכים איך להעביר ביקור [...] בתור אזרח, אם אתה מארגן קבוצה נגיד של חמישה-שישה אנשים, אתה יכול לבוא לפה לסיור. אתה יכול ליצור קשר עם מי שאחראית על זה, והיא תבוא ותסביר לך על כל דבר שקשור בתחנה. זה לגיטימי לגמרי למרות שזה בסיס צבאי" (ריאיון אישי, 10.5.2010).

גם משה שלונסקי, שנשאל על אופי קשריו עם ועדת גלי צה"ל ברשות השידור – הגוף שעל פי חוק רשות השידור אמור לפקח על השידורים האזרחיים של גלי צה"ל, אך בפועל יחסיו עם התחנה רופפים למדי – מציין כי הוא השתמש בביקורים בתחנה כדי לגרום לאנשי הוועדה להתאהב בה ולפעול לטובתה:

הבאתי אותם לתחנה. הייתי מעלה לוח משדרים, היינו מאשרים שם [בתחנה]. עשינו להם סיור. מי שבא לתחנה מתאהב בה. הייתם שם? היא נראית כמו פח הרי, כמו פח אשפה [...] אני בא בבוקר, ביום שישי, זה לא יאומן. אני עושה סדר. אני אוסף לכלוך, כוסות, עיתונים משבוע קודם [...] אי-אפשר לשדר, זה משהו נורא. אז מתאהבים במקום הזה, אתה לא יכול לא להתאהב [...] אני חיברתי את רשות השידור בחזרה. זה עבד" (ריאיון אישי, 26.5.2010).

בד בבד עם הפעילות של חלק ממפקדי התחנה למצוא אלטרנטיבה לבניין הישן ביפו, לנוכח התנאים הפיזיים הבלתי אפשריים והמתדרדרים במקום, ניתן למצוא גם ביטויים מפורשים המזהים את העליבות הפיזית של התחנה כסוג של מגן מפני סגירתה. משה שלונסקי מבטא בצורה ברורה מאוד עמדה כזו. מעניין לציין שגם בדבריו בולט עניין הביקורים המזמינים רפלקסיה מן החוץ, מצד המבקרים בתחנה, על עליבות התחנה ומשמעותה:

כל פעם שהיה ניסיון בכלל לזוז מגלי צה"ל למקום חדש, הייתי נגד. נגד, נגד, נגד. הכוח של גלי צה"ל, שאחרי שמישהו היה מסיים סיור שם, היה אומר, תגיד יופי, ואיפה משדרים. כי אף אחד הרי לא מאמין שבמחראה הזו יוצא שידור. ככה צריך להיות. אני זוכר שאורי שגיא יום אחד בא, הוא היה אז ראש אמ"ן, הוא קרא לי ואחר כך אמר לי: אל תעיז לעבור. כמו שאתם נראים זה כמו המודיעין הבריטי, והוא המודיעין הכי טוב בעולם. הוא אומר: חייל צריך להיות קצת עייף, קצת רעב וקצת שיהיה לו קר. זאת התחנה הזאת. ברגע שבסיירת עולים על הג'יפים זה נגמר, לא מזיזים את התחת. זה המוטו אצלי. אני לא זז מהתחנה. ציוד הכי טוב, ניידות מצוינות, ציוד אולפן פנטסטי, טייפים מצוינים, הציוד first class" (ריאיון אישי, 26.5.2010).

באופן דומה מייחסת גם לינוי בר גפן ל"רעב" ולעוני של התחנה הצבאית את אחד משני היסודות המשמעותיים ביותר להצלחתה (לצד הסלקציה הקפדנית שמנפה מראש אנשים שהם בעלי יכולות מצוינות לעבודה בתחנה). לדעת בר גפן, "עוני מייצר יצירתיות. כשאתה חייל ואתה עושה 400 ש"ח, ואין לך אוטו, וכל יומיים מתקלקל לך הטייפ ובאפסנאות אין כלום [...] אתה מייצר טקטיקות עוקפות יכולת כלכלית כי אתה רעב באמת" (ריאיון אישי, 17.8.2014). מובן כי העליבות הפיזית של מבנה התחנה מספקת תפאורה מצוינת לאותו הביטוס של עוני חומרי, המייצר יצירתיות.

לצד תרומתו של מבנה התחנה לאופייה ולייחודה היצירתי, העברת התחנה מן הבניין היפואי נתפסה כמעוררת שאלות קיומיות, וכפי שניסח זאת נחמן שי: "אנחנו פה מזיזים פרות קדושות" (ריאיון אישי, 6.7.2010). לדבריו, גם אם היה מצליח להשיג תרומות לטובת העתקת התחנה למשכן חדש וראוי, הייתה עולה השאלה מדוע להשקיע את הכספים האמורים בתחנה הצבאית ולא ברווחת חיילי צה"ל. אבי בניהו מביע עמדה דומה, ולפיה ניתוק המשדרים מן החשמל לצורך העברתם לבניין החדש עשוי להביא לסופה של התחנה: "בשלב שאתה סוגר את המשדר פה ומעביר לפה יגמרו לך את התחנה. יקפצו כל העורבים" (ריאיון אישי, 31.8.2010). גם זאב דרורי, מי שמתואר כמפקד התחנה שהיה הכי קרוב להעביר אותה מיפו – בתקופתו הוקצה לבניין התחנה שטח בתל השומר, הושלם תכנון מבנה לתחנה בעלות של מעל מיליון ש"ח והוקצה סכום של 20 מיליון מ-30 מיליון ש"ח הנדרשים לטובת הקמת המבנה – מתאר את ההתנגדות בתוך התחנה למהלך. בדבריו, העליבות שוב מתוארת כמגן התחנה:

התחנה היא מתחת לכל ביקורת. זה פשוט מבייש. אבל זה שרציתי לבנות, אמרו, עזוב. בוא נישאר בחירבֶּה פה, ואם נישאר בחירבֶּה פה, אז לא ייגעו בנו. כל זמן שאנחנו נראים כמו שאנחנו נראים, בצורה מביישת, זה בסדר, אז לא סוגרים את התחנה. ברגע שזו תהיה פתאום תחנה, ירצו לסגור אותה [...] יכול להיות שהם צודקים" (ריאיון אישי, 23.6.2010).

 

מתוך הפרק "עליבות פיזית כמקור להון סימבולי: מבנה התחנה ומיקומו", שנכלל בספר "גלי צה"ל" מאת אורן סופר. הספר ראה אור בשנת 2015 בהוצאת כרמל.

---

הערות

[1]  ראו: תיק בניין לגוש 7081 חלקה 66 בארכיון הדיגיטלי של מנהל ההנדסה בעיריית תל אביב.

רשימת מקורות

בירן, א. סא"ל (1979). סכום ביקור הרמטכ"ל בגל"צ. 13 בספטמבר. ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. תיק: 885/1983 משלוח 139.

בן אליעזר, א. (1995). דרך הכוונת: היווצרותו של המיליטריזם הישראלי, 1936-1956. תל אביב: דביר.

דיין א. (1991). "אפקט פלאי בבניין מתקלף". בתוך: מן, ר., וגון-גרוס, צ. (1991). גלי צה"ל כל הזמן. תל אביב: משרד הביטחון.

כתריאל, ת. (1999). מילות מפתח: דפוסי תרבות ותקשורת בישראל. חיפה: אוניברסיטת חיפה וכנרת זמורה ביתן.

מונטרסקו, ד. (2001). זהות ללא קהילה, קהילה מחפשת זהות: פוליטיקה מרחבית ביפו. מגמות, מ"ז (3-4), 484-517.

נאור, מ. (2014). רדיו חזק - הסוד והקסם של גלי צה"ל. רעננה: אבן חושן.

רוטברד, ש. (2005). עיר לבנה, עיר שחורה. תל אביב: בבל.

שי, נ. (1988). "סיכום שנתי – גלי צה"ל". 21 ביולי. ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. תיק 1864/1990 משלוח 62.

שפר-מיכלס, ט. (2001). גלי צה"ל כמקרה בוחן לתקפות התזה בדבר "מיליטריזם" בחברה הישראלית. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן.

Benjamin, W (1968). The Work of Art in the Age of Mechanical Reproduction. In: H. Arendt (Ed.), Illuminations. London: Fontana/Collins

Couldry, N. (2001). The Hidden Injuries of Media Power. Journal of Consumer Culture, 1(2), pp. 155-177