לפני שנגיע לתחקיר הפדופילים של ערוץ 10, הבה נסתכל על התמונה הרחבה יותר. בעונה הנוכחית של "אמריקן איידול" (למי שלא יודע, "כוכב נולד" של האמריקאים) שודר קטע חידתי ומופלא. זה היה לפני כמה ימים, בשלב המיונים המוקדמים, כלומר השלב שבו הטלוויזיה מציגה לנו אנשים שהרצון להופיע בטלוויזיה העביר אותם על דעתם – אנשים שהרצון להיות מפורסמים בוער בהם עד כדי כך שהם אינם מסוגלים להבחין בעובדה שאין להם שום כישרון לשיר.
אנחנו מכירים את זה גם מהגרסה הישראלית. הדבר המיוחד שקרה בעונה הזאת הוא שאחד האנשים האלה סירב לציית לכללי התוכנית. אחרי שאמרו לו, ובגסות דווקא, שהוא לא יודע לשיר, הוא התעקש על קבלת הזדמנות נוספת, כלומר על עוד כמה דקות מסך מעבר למה שהשיגעון המסוים שלו מקנה לו כחוק. משסירבו לבקשתו – זה הרי החוק – הוא פשוט התחיל לשיר. אז הם קראו לאנשי הביטחון שפינו אותו משם, ובתמונה האחרונה של ההתרחשות אנחנו כבר רואים אותו מאחורי הקלעים – קשה לדעת מה בדיוק קרה בינתיים – שרוע על בטנו כששוטרים כופתים את ידיו באזיקים.
משמע: החוק קשוח כשהדברים מגיעים להפרת כללי הבידור הטלוויזיוני. צחקנו, נהנינו – עד כאן. או שבעצם לא. מובן שלא: הרי אנחנו ממשיכים ליהנות גם מכאן והלאה. וזה בעצם הדבר החשוב: תוכנית הבידור מראה לנו גם את פעולתו האמיתית לגמרי של מנגנון החוק נגד מי שמסרב לציית לכללי הבידור. כלומר, אנחנו מתבדרים גם מזה. זה אמיתי לגמרי – הרצף שמתחיל בבידור טלוויזיוני ונגמר באזיקי משטרה – וזה עדיין בידור. האם יכולה להיות הדגמה טובה יותר לרעיון המחריד של משטר הבידור: בידור שהתרחב בצורה מפלצתית עד שיש לו גם משטרה, ויותר מכך, הוא גם הופך את עצם פעולתה לבידור.
זאת נקודת מבט חשובה לבחינה של תחקיר הפדופילים בערוץ 10 – תחקיר ששודר בחדשות הערוץ, ובו נראו גברים שפותו-התפתו להגיע לבית שבו חשבו כי מחכה להם ילדה בת 13 (אך למעשה היתה תחקירנית בוגרת שהתחזתה לילדה). אחד הגברים האלה זוכה שלשום מאשמה, והשופט דן מור מתח בפסק הדין ביקורת חריפה על הערוץ ששידל את הגברים לדבר עבירה, ועשה זאת לצורכי רייטינג.
החיבור בין משטרה לבידור, ש"אמריקן איידול" הציגה את צדו הבידורי, הוא גם מה שהיה מגונה בתחקיר הפדופילים. ההיבט המגונה ביותר של התוכנית ההיא נחשף באופן שבו המשטרה צייתה להוראות הבימוי של הטלוויזיה ביצירת הדרמה של החוק.
איך זה התנהל? בהתחלה ראינו את הגבר מגיע לבית, מתיישב בסלון ומתחיל לפלרטט עם התחקירנית המתחזה לילדה. אחר-כך היא יצאה לרגע, אבל במקום שתיכנס חזרה לסלון, נכנס לשם דב גילהר והתחיל לשוחח עם הגבר הנדהם – שיחה אטית, בלי לגלות מיד את הקלפים, בלי להאשים מיד, בניסיון לתת לגבר הלכוד לדבר, להתוודות או להכחיש, ובכל מקרה לסבך את עצמו בדבריו.
רק בתום השיחה, כשפנה הגבר הלכוד לברוח, הוא גילה כי מעבר לדלת מחכה לו המשטרה. כלומר, המשטרה נכנסה לתמונה בעיתוי הנכון מבחינת הדרמה הרגשית של החוק שתיכנן ערוץ 10. אנחנו מכירים את זה מסרטי פעולה: הטוב מול הרע... יש מאבק... נדמה לרגע שהרע ניצל... אבל אז מחכה לו ההפתעה... דווקא בניסיון שלו להימלט הוא כורה לעצמו את הקבר (הגבר המופתע שואל את דב גילהר: "מה אתה עושה כאן?", וגילהר עונה: "אני באתי כי אתה באת". מערבון ממש).
תחקיר הפדופילים עורר בזמנו פולמוס סוער יחסית בעיתונות. "הארץ", למשל, פירסם אז, זה לצד זה, מאמר של גדעון לוי נגד התחקיר, ומאמר של אורית שוחט שהצדיק אותו. לוי מחה על הטלוויזיה שהפכה לחוקרת, שופטת ומענישה גם יחד. כסימן לחריגה של הטלוויזיה מגבולותיה הוא ציין את התעקשותה שלא להסתיר את פניהם של הגברים שנלכדו, ולהשית כך עונש מיידי וקשה עליהם ועל משפחותיהם.
אורית שוחט, לעומת זאת, הצדיקה את הנוהג החריג במידת חריגותה של תופעת הפדופיליה. במלים אחרות: אסור שטלוויזיה תחקור, תשפוט ותעניש – אבל במקרה של פדופילים זה אולי מותר. דברים דומים ענה דב גילהר למבקרים: חשיפת הפנים של הגברים נעשתה כדי להרתיע פדופילים מלפנות לילדות דרך צ'טים באינטרנט.
דב גילהר מתעמת עם אחד הגברים שהגיעו להיפגש עם התחקירנית המתחזה לילדה (צילום מסך מתוך ערוץ 10)
מבחינה מסוימת, דווקא כיוון שהפולמוס הזה מנוסח במונחים הרגילים של אתיקה של תקשורת, נדמה שהוא מחמיץ את הנקודה החשובה ביותר. שאלת האתיקה – האם מותר לערוץ טלוויזיה לנהוג כך בפדופילים – היא הזווית שדרכה מתח השופט ביקורת חריפה ומוצדקת על הערוץ. אבל אם בוחנים את הפרשה לא מהזווית של משפט ואתיקה, אלא מהזווית של משפט-הטלוויזיה, של החיבור הסוטה בין חוק לבידור, מתברר שהשאלה האתית מסתירה שאלה חריפה אף יותר.
מבחינת האתיקה השאלה היא אם מותר לנהוג בצורה חריגה בפדופילים, אבל מבחינת משפט-הטלוויזיה הקישור הוא הפוך: צריך פדופיל כדי שאפשר יהיה לנהוג בו בצורה חריגה כל-כך. צריך פדופיל כדי שהטלוויזיה תוכל להגשים את האידיאל של חיבור מלא בין חוק לבידור, כלומר את תפקיד החוקר-שופט-תליין, שהוא חיוני לדרמה הרגשית של החוק.
מבחינת משפט-הטלוויזיה, אין זאת שנהגו בהם כך משום שהם פדופילים, אלא שצריך פדופיל כדי להצדיק את הנוהג הזה. במובן הזה, הפדופיל אינו אלא המשכו של החוק כפי שמדמיינת אותו הטלוויזיה, המשלים של החוק שנוצר בתערובת המוזרה הזאת של חדשות, פעולה ובידור.
לפי "גלובס", השופט מור קבע בפסק הדין כי בית-המשפט לא יאפשר לאנשי הטלוויזיה "למשוך גברים בלשונם" וציין כי בקשרים באינטרנט "קל להתמסר לפנטזיה". במלים אחרות, מה שהוא ציין הוא שהחוק לא יכול לשפוט אנשים על מי שהם (למשל, על הפנטזיות שיש להם), אלא על מה שעשו. זה כמובן אינו נוגע לחוק-הטלוויזיה: בממלכת הטלוויזיה זה בדיוק הנושא המועדף. בממלכה הזו לא שופטים אותם על מעשים שעשו, אלא פשוט על כך שהם סוטים מחרידים.
זה בדיוק מה שאמרו אלה שהגנו על התוכנית: הרי האנשים האלה הם פדופילים, ראינו במו עינינו, אז מדוע זה כולם קמים להגן עליהם? התשובה לכך: גם הפדופילים הם לא לב העניין במקרה הזה, אלא הרעיון הסוטה של משפט-טלוויזיה.