הילת הקלון על ראשו של אהוד אולמרט

כתב "הארץ" ניר חסון דיווח מדיוני משפטו של אהוד אולמרט ב-2009 כי "גם הפעם, כמו במשפטו הקודם ב-1997, הצליח אולמרט להימנע מצילומו על ספסל הנאשמים, הוא הקפיד להתייעץ בעמידה עם עורכי-דינו עד ליציאת הצלמים מהאולם". מאוחר יותר, ב- 2012, סיפר עידו באום ב"דה-מרקר" על כך שבמהלך המשפט "הקפידו אנשיו של אולמרט לעמוד ולשוחח איתו באולם הדיונים עד לרגע שבו נכנסו השופטים לאולם והצלמים הוצאו ממנו, כדי שאף צלם לא יצלם את אולמרט יושב על ספסל הנאשמים".

המודעות הגבוהה של אולמרט לדימוי המצולם ולכותרת שתעלה ממנו סייעה לו להישמר מפני צריבת הדימוי שלו כנאשם על ספסל הנאשמים, אבל לא מנעה את כניסתו לגלריה המפוקפקת של נבחרי ציבור שנמצאו חייבים בדין והילה לראשם. בניין בית-המשפט הגבוה לצדק מספק תפאורה מינימליסטית ונעדרת עיטורים, אך הצוהר שבקיר מאפשר לצלמים לנסח אמירה חזותית אירונית עם מימד של צדק פואטי. כבליקוי מאורות שבו הירח מסתיר את השמש, הצלמים רוכנים-מתכופפים כדי למקם את ראשו של הנאשם על רקע הילת האור שבוקעת מן הצוהר, גבוה מאחורי גבו, וממסגרת את ראשו כאילו היה קדוש נוצרי.

צלמים בבית-המשפט מצלמים דמויות שונות מזוויות מגוונות. אבל המוסכמה הצילומית הזאת – ראש על רקע ההילה הנשגבת של צוהר בית-המשפט העליון – שמורה לנבחרי ציבור שהורשעו בדין (או בשיח הציבורי).