לכבוד מר נחום ברנע, שלום רב.
שנים ארוכות שהטור שלך ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" היה עבורי חלון למציאות. זה נשמע אולי קצת מרחיק לכת, אך אין כאן הגזמה, כיוון שאחד הדברים החשובים ביותר לכל אדם (לאחר שיש לראשו קורת גג ועל שולחנו לחם ומים) הוא להבין מה קורה. פשוט כפי שזה נשמע – לדעת מה קורה מסביב ואם זה רע או טוב.
ועל אף שאנו בעידן של התפוצצות מידע, דווקא הכאוטיות של המציאות, המולת התקשורת, ערבול המסרים של נבחרי ציבור, ערבוב בין עובדות ומשאלות לב ולהג בלתי פוסק מענן המידע המכסה אותנו בערפל תמידי – דווקא כל אלו הופכים את הפענוח לקשה ביותר. קשה עד כדי כך שלמרות שבלשון המעטה איני אוהב את הסגנון של עיתונך, לא יכולתי להתחיל את סוף-השבוע ללא קריאת הטור הקבוע שלך בבית-הקפה השכונתי.
לא משנה אם הסכמתי עם מה שכתבת או לא, הרגשתי כי ממקומך בקדמת הבמה וברוחב ראייתך, אתה מפענח עבורי תמונה מעורפלת, וכבר אמרו חכמינו כי "אין שמחה כהתרת הספקות".
זה זמן מה, גם תמים כמוני היה יכול להבחין בחריקות בפענוח הזה שלך, אבל המשכתי באדיקות להתמסר לניתוחיך הבהירים... עד ליום שישי האחרון ולמאמר הסנגוריה על ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. קראתי וחזרתי וקראתי ולא הצלחתי להגיע למסקנה, מי משנינו אינו חי בארץ בעשורים האחרונים.
האם איננו מדברים על אותו האיש, זה שזוכה כל-כך הרבה פעמים? פעם אחת כי לא הוכח שנתן תמורה לכסף שקיבל (בנק צפון אמריקה, זוכר? הלוואה ענקית ללא הצמדה וריבית. אתה או אני היינו מקבלים הלוואה כזו ממנהל הבנק שלנו?), ופעם אחרת כי לא הוכח שקיבל תמורת מה שנתן (מכירת בנק לאומי, זוכר?).
ובין כל המקרים שקיבל ולא נתן או נתן ולא קיבל היו גם היו מעטפות כסף, וכספת סודית (שאם היו מוצאים אצלי או אצלך, הלך עלינו), והוא אף פעם לא ידע, האיש המוכשר כל-כך לדבריך. ובתווך, הקלטות שבהן נשמע סוחר קטן שמנסה להדיח עדה, ואתה מנסה לספר לנו שמדובר בראש ממשלה נפלא ומוצלח ושכמעט-כמעט עמד להביא שלום.
"הזיכוי", שער "ידיעות אחרונות" אחרי הרשעתו של אהוד אולמרט בהפרת אמונים, 11.7.12
עצוב לראות שאתה מצטרף למקהלה שמנסה לשכנע אותנו שאולמרט כמעט הביא שלום בלי להבין שבשום מצב, גם אם אבו-מאזן היה מסכים וחותם על הכל, ראש ממשלה עם קופת שרצים כזו (ובלי שום קרדיט כמו זה שהיה לשרון כמנהיג צבאי) לא היה מצליח לבצע את מה שחתם עליו.
ובתוך הלהג היחצני הזה אתה מספר לנו כבדרך אגב, כמה תקיף אולמרט היה מול חמאס בנושא גלעד שליט, ומשום מה אתה בוחר לא להזכיר, ולו ברמז, את העובדה שאולמרט נכנע לגמרי והחזיר את כל שבויי החזבאללה לאחר מלחמת לבנון השנייה, והגדיל לעשות והחזיר את סמיר קונטאר, שהיה הסמל והסיבה לפריצת המלחמה הזו, והיה קלף המיקוח היחיד לקבלת מידע על רון ארד.
נסראללה קיבל את הסמל הזה על מגש של כסף, וזו בדיוק הסיבה שעל אף שאולמרט הוא כנראה אדם מוכשר מאוד, תכליתי, סמכותי וכל מה שתרצה לומר עליו – הוא היה לא פחות מפיגוע אסטרטגי. אולמרט ידע בסוף מלחמת לבנון ששני החיילים החטופים, רגב וגולדווסר, אינם בחיים. הוא ידע זאת בביטחון מספיק לא פחות מזה שאיפשר להכריז על אורון שאול והדר גולדין זכרונם לברכה כחללים שמקום קבורתם לא נודע.
אבל אולמרט של אחרי כשלונות ומחדלי המלחמה, וסרחון סיפורי מעטפותיו שהתחיל להתפשט, היה חייב פוטו-אופ. משהו שיעצור את הסחף. וכמו שקורה לחשודים בשחיתות בכל הדורות כשהמציאות מתחילה להתהפך עליהם, בעצת יועציו ויתר על הכל כדי שיוכל להצטלם כמנהיג טוב ורחום עם האלמנה וגופות החיילים. זה היה בדיוק הרגע שבו חמאס הבין שאם נסראללה קיבל הכל תמורת חיילים מתים, אין מצב שהם יוותרו על קוצו של רוצח תמורת חייל חי. הסוף ידוע, אך את תוצאותיו אנחנו עדיין אוכלים ונאכל.
וזה בדיוק היה הרגע שבו הבנתי כי מנהיג, ויהיה מוכשר וחריף ככל שיהיה – דשא לא יצמח אצלו אם הוא חסר יושרה, אם הוא רודף בצע כאחרון העבריינים. זכאי או חייב בדין, זו מורשתו האמיתית של אולמרט והפיגוע הגדול שהוא מסמל בתולדות המנהיגות הנמוגה בישראל.
ואחזור לסיבה שאני כותב אליך, נחום ברנע. אני כותב לך כדי לומר שנראה שעברת מפירוש של מציאות קיימת לניסיון ליצור מציאות מדומה. זה כבר שייך למדורי היחצנות או הפרסום ב"ידיעות אחרונות".
ישראל טאובר הוא מנכ"ל ומרצה, תושב חיפה