בקרב חובבי הספורט עולה, לעתים, החשד כי הנטיות האופייניות לעיתונאי הספורט הן מולדות. כולם, כמעט ללא יוצא מהכלל, אינם מסוגלים להתייחס בצורה עניינית לתחומי הסיקור שלהם אלא צובעים אותם בכל הצבעים העזים של אופיים: הם פומפוזים, הם אמוציונלים, הם חסרי חוש מידה ויש להם חיבה בולטת לדרמטיזציה. לדאבון הלב, גם חוש הומור אינו, בדרך-כלל, הצד הבולט בעבודתם. ועוד לא הזכרנו את ההתרפסות בפני הספורטאים כשיטה (ראה ירון טלפז משתנק בשידור על מייקל ג'ורדן, רפאל נאה מתפייט, סמוק ונרגש, מדי יום שישי ב"ידיעות אחרונות" אחרי נצחונות של מכבי, ועוד ועוד). שובה של ליגת האלופות בערוצי הספורט בכבלים, מהמגרשים ומהאולפן, תחת הנהגתו של מודי בר-און, מזכירה שאפשר גם אחרת.
אם כבר יש כאן משהו דרמטי, הרי זו קפיצת המדרגה המקצועית והאיכותית של שידורי הכדורגל. בר-און, כידוע, בכלל בא לערוץ הספורט מההומור. בנוסף למערכוני "החמישייה הקאמרית", שרבים מהם נכתבו על-ידו, עסק בר-און בפרויקטים טלוויזיוניים היסטוריים ותרבותיים אחרים שגם בהם בלט ההומור. תחת הנהגתו משפשף הצופה את עיניו, מתקשה להאמין שד"ר שגיא כהן, פרשן הכדורגל והפובליציסט הרציני, מציץ מעל המסך בתחפושת אשה תנ"כית, כשבפיו טקסטים מטורללים שכתב לו בר-און (המחופש בעצמו למשה רבנו), ומולו אבי מלר לבוש בטוגה רומאית מרחף על ענן עם מטאטא, כל אלה כפתיח לשידור משחק וכתזכורת לחג שחלף זה מקרוב, לפרשת השבוע, לתרבות הארץ שבה מתקיים המשחק, או השד יודע מה.
שילובם של מערכונים בשידור, בצירוף האווירה הנינוחה ונועם ההליכות במסיבה השבועית של מודי, לא רק שאינם באים על חשבון רמת הפרשנות והשידור, אלא הם תומכים בשידור ספורט שהוא תענוג צרוף לכל חובב כדורגל. החבורה האינטליגנטית והשמחה שיושבת באולפן אצל מודי מבינה אמנם טוב מאוד בכדורגל, עובדה העולה כמעט מכל משפט פרשנות שנאמר, אבל בסופו של דבר באה ליהנות.
קוראי הטור הזה מתחלקים, זה ברור, לשני סוגים: אלה שלא מפסידים אף ערב של ליגת האלופות, ולהם לא צריך להסביר את כל הדברים האלה, הם רק שומעים מודי והם כבר מחייכים, ואלה שלא מתלהבים מכדורגל ולא צופים בליגת האלופות, ולהם אני בוודאי נשמע כמו עוד עיתונאי ספורט ממוצע.
גיליון 43, מרץ 2003