ממשלת שרון הראשונה סיימה את כהונתה במאמץ להצרת הסיקור העיתונאי בעניינים שלטוניים רגישים. השאלה "מי הדליף", שתמיד מעסיקה פוליטיקאים, עובדי ציבור ועיתונאים, עברה בחודשים האחרונים משיחות המסדרון לחדרי החקירות.
המצוד אחרי המדליפים הגיע לשיאו בחקירה המזורזת שיזם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בינואר השנה, במטרה לגלות מי מסר לכתב "הארץ" ברוך קרא את המסמך על חקירת ראש הממשלה ובניו בפרשת ההלוואה של סיריל קרן. החקירה הצליחה והמדליפה נתפסה והודתה, אך בדרך נרמסו כמה קווי הגנה על חופש העיתונות בישראל: הכתב זומן לחקירה תחת אזהרה, והחוקרים דרשו וקיבלו את רישום שיחות הטלפון שלו כדי לגלות עם מי דיבר. רובינשטיין ביקש לשתף בחקירה גם את השב"כ, למרות שלא היתה לה נגיעה בטחונית, והחלטתו נפסלה בבג"ץ.
רובינשטיין אינו היחיד, ולא הראשון, שנאבק נגד ההדלפות. ראש הממשלה אריאל שרון הטיל על השב"כ, בנובמבר 2002, לחקור מי מסר פרטים מדיוני "הדיאלוג האסטרטגי" עם ארה"ב, פרטים שפרסמתי ב"הארץ". החקירה היתה רחבה והקיפה בכירים רבים במערכת המדינית-בטחונית, יחד עם עוזריהם ודובריהם, שנחקרו בין השאר על היכרותם וקשרי העבודה שלהם איתי. רוב הנחקרים לא השתתפו כלל בדיאלוג האסטרטגי; אחד מהם אפילו לא היה בתפקידו אז. על כולם איימו בבדיקת פוליגרף, ורובם שיתפו פעולה, חוץ מפקיד אחד בדרג בינוני שנענש בהערה לתיקו האישי.
שרון הורה על החקירה בהמלצת יועצו לביטחון לאומי, אפרים הלוי, אחרי שפקידים אמריקאים התלוננו על פרסומים מוקדמים של תוכן השיחות. לכאורה היה כאן ניסיון למנוע פגיעה ביחסי החוץ של המדינה וקשריה עם ארה"ב. בדיעבד נראה שחקירת הפרסומים מהדיאלוג האסטרטגי לא הביאה לניפוי המנגנון ממדליפים ולא שינתה דבר ביחסים עם וושינגטון, אבל היא יכלה לספק לשב"כ, ולשולחיו בלשכת ראש הממשלה, מידע רב על מקורותיו ועל שיטות עבודתו של העיתונאי.
אפילו המחמירים שבין גורמי הביטחון אינם טוענים שהפרסומים הסגירו סודות מדינה, או שפגעו באמת בהידברות רגישה. לפי גישתם, יש התנגשות עקרונית בין חופש הביטוי והפרסום של התקשורת לבין חופש ההתבטאות של שרים ופקידים בפורומים סגורים. אם הכל פתוח וצפוי להתפרסם, יחששו הדוברים להביע את דעתם הכנה והאמיתית בדיונים, וכך ייפגעו עבודת הממשלה ומגעיה עם גורמי חוץ. מקובל להשתמש בטענה זו גם להצדקת הסודיות הגורפת של ישיבות הממשלה והקבינט הבטחוני-מדיני, אך קשה לקבל אותה. אנשי הממשל מייצגים את הציבור, שזכאי לדעת גם מה דעותיהם והמלצותיהם בשלבי גיבוש המדיניות, ולא רק ללמוד על ההחלטות בדיעבד.
חקירת ההדלפות, בכלים בטחוניים או פליליים, מעוררת סכנה של ניצול לרעה כדי לסגור חשבונות אישיים ומוסדיים. יוזמי החקירה יכולים לנסות לפגוע בעיתונאי שפרסומיו הכעיסו אותם בעבר, או במעמד של ארגון או של פוליטיקאי מתחרה. "המאבק האמיתי הוא על השליטה במידע", אומר פקיד בכיר אחד. כל גורם במערכת המדינית-בטחונית רוצה לשמור לעצמו את הכוח וההשפעה, וחושש שאחרים ינצלו את קרבתם ופתיחותם לתקשורת כדי להתחזק על חשבונו. לא תמיד גם קל להבחין בין תדרוך רקע, שניתן בסמכות וברשות, להדלפה מזיקה כביכול.
הדרישה לחקור עולה בדרך-כלל בעקבות פרסום שעורר מבוכה פוליטית. הרמטכ"ל, רב-אלוף משה יעלון, דרש ממשרד החוץ לחקור איך הודלפו ל"הארץ" דבריו בהרצאה במכון וושינגטון. בעיתון פורסם שיעלון דיבר על פינוי התנחלויות. הרמטכ"ל הכחיש ולא היסס להחשיד גורם ממשלתי אחר בהדלפה מעוותת, למרות שהרצאתו ניתנה במכון מחקר פרטי, בנוכחות מוזמנים מחוץ לממשל.
במשרד החוץ רגילים לטענות כאלה ולצרות שגורמים פרסומים הנוגדים את רוח השלטון המכהן. בשלהי כהונתה של ממשלת נתניהו נחקרו בכירים במשרד בחשד להדלפת מסמך תכנון מדיני, שהזכיר את הביטוי האסור "מדינה פלסטינית". לפני כמה שבועות הוחתמו בכירי משרד החוץ על הצהרת סודיות, אחרי שהתפרסמו חילופי דברים פנימיים, שמהם עלתה ביקורת של אחד הפקידים על החלטת ראש הממשלה לאסור על יציאת המשלחת הפלסטינית לוועידת הרפורמות בלונדון. בשני המקרים האלה, כמו בפרסום דברי הרמטכ"ל, לא התגלה שום סוד מדינה ולא נגרם שום נזק מדיני או בטחוני. האיום בחקירה נועד, כנראה, להטיל משמעת על הפקידים, ולרתום אותם לקו המדיני התורן.
שרון כועס במיוחד על הדלפות. הוא רואה בהן כלי של פקידים וקצינים מתוסכלים, שרוצים לקדם את עצמם ואת עמדותיהם, בעיקר כשאלה עומדות בסתירה למדיניותו. מלשכתו הממושמעת יוצאים מעט סיפורים על חילוקי דעות ומריבות פנימיות, בהשוואה לסערות המתוקשרות בימי קודמיו. כשהדברים יוצאים משליטתו, חמתו בוערת. בשיחות סגורות האשים שרון שני חשודים קבועים בהדלפות. אחד מהם פרש מתפקידו לפני כמה חודשים, אחרי שהמלצותיו נדחו בקביעות בלשכת ראש הממשלה. על השני, פקיד אמריקאי, התלונן שרון באוזני הדרג הבכיר בממשל בוושינגטון.
לראש הממשלה מותר להתרגז מפרסומים שאינם לרוחו ולתבוע צייתנות ושתיקה מכפופיו. זה תפקידו בפסגת השלטון, כפי שתפקיד התקשורת לפרסם. אך צריך לשמור על מרחק רב בין רטינותיו של ראש הממשלה לבין הפעלת זרועות הביטחון והחוק כדי לצוד מדליפים. ריבוי החקירות והדרישות לחקור מאיים על חופש העיתונות והופך שכבה שלמה של פקידים ושרים, שתפקידם מחייב מגע עם התקשורת, לחשודים בכוח.
יש לקבוע סייגים משפטיים חמורים לחקירת הדלפות ולהגביל אותה למקרים שבהם נגרם נזק ממשי לבטחון המדינה. עובדי הציבור אינם צריכים לחשוש כל הזמן מהחיבור לחיישני הפוליגרף, גם אם יסטו לפעמים מהקו המדיני של ראש הממשלה; ועיתונאים זכאים ליהנות מחופש הדיבור בטלפון, בלי לחשוב שרשימת שיחותיהם מתויקת בשב"כ ובלשכת היועץ המשפטי לממשלה.
אלוף בן הוא הכתב המדיני של "הארץ"
גיליון 43, מרץ 2003