עם פתיחת המתקפה האמריקאית על עיראק התייצבה שורה ארוכה של אלופים ואנשי מערכת הביטחון לשעבר בתוכניות הטלוויזיה והרדיו כדי לספק תחזיות, הערכות ופרשנות לציבור המבולבל שבבית. כמעט כל הדוברים היו גברים. הנשים, כרגיל, נדחקו לתפקידים המסורתיים של רעיות, אמהות ובנות הצופות בדאגה במתרחש וחרדות לשלום יקיריהן. גם העובדה שישראל לא לקחה חלק פעיל בלחימה לא מנעה זאת. ב"עושים צהריים", תוכניתה של יעל דן בגל"צ, רואיינו באחד הימים הראשונים למתקפה בנותיהן של דן סממה ורון בן-ישי, ואשתו של יגאל צור. שלושת העיתונאים כבר שהו באותה עת במדבריות עיראק וסיקרו את ההתקדמות של הכוחות האמריקאיים. דן, הנוהגת להפגין יחס אמפתי ומתחשב כלפי מרואייניה גם בימים כתיקונם, התעלתה על עצמה לנוכח שעת החירום והרבתה בהמהומים מלאי הזדהות למשמע דבריהן טעוני הרגש של הנשים בנוגע לגעגועים ולדאגה שהן חשות. למחרת, לאחר שפורסמו התמונות הקשות של השבויים האמריקאים החבולים וההמומים, ראיינה דן בתוכניתה את אשתו של שבוי צה"ל ממלחמת יום-הכיפורים על הזכרונות הקשים שהמראות עוררו בה. גם בשיחה הזו התבטאו דן והמרואיינת באורח התואם את הסטריאוטיפ של האשה הנותרת בעורף - דאוגה וחוששת, אך גם מבינה את צו השעה ונכונה לשאת בנטל - בעת שהגברים נאבקים בשדה הקרב.
פרופ' דפנה למיש, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, שחקרה רבות את אופן הצגתן של הנשים באמצעי התקשורת, אינה מופתעת. לדבריה, זהו רק עוד היבט של הצגת הנשים כשוליות. "נשים מופיעות בתקשורת לרוב בתפקידי תלות", אומרת למיש. "לא כבעלות זהות עצמית מגובשת העומדות בפני עצמן, אלא כנשים של, בנות של ורעיות של. באופן כזה הן, ומה שיש להן לומר, פחות מאיים. מלחמה היא אחד המצבים המובהקים לכך. במלחמה הניגודים בין נשים לגברים מתחדדים, והדימוי של האשה כרגשנית, ביתית וזקוקה להגנה מתחזק לעומת הדימוי של הגבר כאמיץ, מגונן ורציונלי".
הדוגמה שממחישה היטב את דבריה של פרופ' למיש לקוחה מאולפן "פוליטיקה" של ערוץ 1 בהנחיית דן מרגלית. בערב שבו החלה המתקפה האמריקאית בעיראק ישבו סביב השולחן העגול של התוכנית מספר אנשי צבא בדימוס ומומחים לענייני ביטחון. ביניהם היתה אשה אחת - עיתונאית "מעריב" יעל פז-מלמד. הנוכחים הפריחו בניחותא השערות, עצות ונבואות לחלל האוויר, עד שלפתע פנתה אליהם פז-מלמד בקריאה נרגשת: "אבל תבינו, אני מתל-אביב ובתל-אביב אנחנו בהיסטריה, תגידו לנו אם הולכים ליפול עלינו טילים, כן או לא”. בעוד הגברים שהסבו לשולחן מחייכים באבהיות לנוכח ההתפרצות האמוציונלית, עטה מרגלית על פניו הבעה חמורת סבר ומיהר לנזוף בפז-מלמד: "גם אני מתל-אביב, ואנחנו לא בהיסטריה". או במלים אחרות: אנחנו הגברים, בניגוד לנשים, שומרים על קור רוחנו, בלי קשר למקום מגורינו ומידת הקרבה שלנו למשגרי הטילים של סדאם.
גיליון 44, מאי 2003