בשבוע החולף פרסמנו כאן שתי ידיעות קצרות שנגעו לקבוצת "ידיעות אחרונות": הראשונה, כי עורך ynet, אתר האינטרנט של הקבוצה, הורה שלא לפרסם באתר את הסדרה "מגש הכסף" של ערוץ 8 ו"הוט" - למרות ש-ynet הוא אתר הבית של תכני "הוט" והמפעיל של אתר ערוץ 8. השנייה, שטייקון הגז יצחק תשובה, שמתווה הגז של נתניהו עתיד לסלול את דרכו לטוען לכתר בעל ההון החזק במשק, ערך ביקור במערכת העיתון "ידיעות אחרונות" (בעיתון סירבו לומר עם מי בדיוק נפגש, או להגיב בכלל, והסתפקו בשליחת מכתב מעורך הדין של העיתון).

שתי האנקדוטות הללו, כך אני רוצה לטעון, קשורות קשר הדוק, וזאת דווקא משום שמאחורי שתיהן מסתתרת התנהלות בכלל לא צפויה. ההחלטה של ערן טיפנברון, עורכו הראשי של ynet, אומרת דרשני: נכון ש"ידיעות אחרונות" אמון על הגישה הכוחנית לפיה "אם זה לא ב'ידיעות' זה לא קיים" (בריונות שבעידן הדיגיטלי היא גם אינפנטילית) - אבל אם חושבים על זה רגע, ב"ידיעות אחרונות" היו אמורים לכאורה דווקא להבליט בכל כוחם סדרה כמו "מגש הכסף".

נכון גם ש"ידיעות אחרונות" דואג להתחבר לטייקון התורן ולהעניק לו שירותים עיתונאיים (עד כדי כך שבימי שלטונו של נוחי דנקנר הסיקור ב"ידיעות אחרונות" היה לעיתים מתחנף יותר אפילו מהסיקור ב"מעריב" כשהיה שייך לדנקנר עצמו), אבל ב"ידיעות אחרונות" היו אמורים לכאורה דווקא להיאבק בכל כוחם במתווה הגז שנתניהו נלחם כדי להעניק לתשובה ושותפיו.

מדוע? משום ש"ידיעות אחרונות" נלחם בשנים האחרונות בכל כוחו בשני יריבים עיקריים: החינמון "ישראל היום", ששבר את המונופול של "ידיעות אחרונות" בתחום העיתונות המודפסת; והזכיינית המובילה של ערוץ 2 - קשת - שהקימה אתר תוכן פופולרי שמאיים על הבכורה של ynet בצמרת אתרי האינטרנט העבריים. היריבות היתה ועודנה - יריבות משחיתה.

היא התנהלה מאחורי הקלעים והיא התנהלה מעל דפי העיתון, כמו למשל בצנזורה על סיקור תוכניות הטלוויזיה של "קשת" (שרק דחפה את הזכיינית לזרועות "ישראל היום"), אבל התוצר הבולט ביותר של היריבות המשחיתה הזו היה מאבקה של קבוצת "ידיעות אחרונות" בבנימין נתניהו, עילת קיומו של "ישראל היום", הביביתון. הקרב בין "ידיעות אחרונות" לנתניהו הגיע לשיאו לפני מערכת הבחירות האחרונה. הכפפות הוסרו והעכבות נרמסו - משני הצדדים. את התוצאה כולנו יודעים: נתניהו הצליח להיבחר שוב, אנשי "ידיעות אחרונות" קיפלו את הזנב וחזרו למערכת כדי לעמול על חיזוק הפטריוטיות שלהם.

בתוך תמונת המצב הזו, "מגש הכסף" היה צריך להיות מסומן ככלי נשק חשוב בידי "ידיעות אחרונות": קודם כל, הסדרה מציגה את נתניהו באור שלילי ביותר. ושנית, ההתייחסות הביקורתית לתקשורת הישראלית מתמקדת בערוץ 2, שמוצג ככלי של בעלי ההון במלחמתם נגד אזרחי ישראל. אף מילה לא נאמרת בגנותם של "ידיעות אחרונות" ומוזס - אחרי הכל, הסדרה הופקה על ידי מי שנחשב לאחד ממקורביו הוותיקים: חיים סלוצקי, הבעלים של ערוץ 8.

והנה, למרות כל זאת, בקבוצת "ידיעות אחרונות" בוחרים לצנזר את "מגש הכסף", לוותר על תנועת הגולשים הערה שהיא מביאה עימה, לספוג את הביקורת הציבורית על ההתנהלות הילדותית הזו - ולהחמיץ את הזדמנות הפז למצב את נתניהו כאיש הרע של הכלכלה הישראלית ואת ערוץ 2 כאיש הרע של התקשורת הישראלית.

כך גם עם מונופול הגז. תשובה היה צריך להיות מסומן ב"ידיעות אחרונות" כאויב מר: אחרי הכל, נתניהו, שמבקריו משמאל ומימין מסכימים שכהונותיו המתמשכות מתאפיינות בהססנות והליכה על הגדר כמדיניות כמעט רשמית - נלחם באגרסיביות מפתיעה ובלתי מוסברת למען מונופול הגז של תשובה. נוסף על כך - תשובה הוא לא פחות ולא יותר מבעל מניות מרכזי בזכיינית קשת (באמצעות בתו). למרות זאת, ב"ידיעות אחרונות" בוחרים לארח את יצחק תשובה במערכת, ולהעניק למונופול הגז סיקור רך ונוח - ובכך ליישר קו עם הסיקור של - לא פחות ולא יותר - שנוא נפשם "ישראל היום".

נדמה לי שהבחירות האלו של קברניטי הקבוצה, שנשלטת ביד רמה בידי ארנון (נוני) מוזס, מלמדות על אופיה האמיתי. "ידיעות אחרונות" אינו מופת של חירות עיתונאית שמונע מתחושת שליחות עמוקה למען הציבור הישראלי - זה ברור. איני סבור שתיאורים כאלה קיימים מחוץ לטורים עילגים - ונדירים - של בכירי העיתון. אבל יתכן שבציבור המתעניין בכך קיימת התחושה ש"ידיעות אחרונות" הוא - כפי שכתבה לי פעם בכירה בו - עיתון לגיטימי שיש לו דמויות מחמד (הגדרה שלה), יהו אלה פוליטיקאים או זמרים, להן הוא עושה הנחות מדי פעם.

נתניהו, לצורך העניין ולפי התפיסה הזו, שייך לקבוצת דמויות אחרת, כזו שהעיתון אינו אוהד. אולי בגלל - שימו לב - שיש לו (כלומר לעיתון) אידיאולוגיה. בכל מקרה, חתמה הבכירה, אי אפשר להשוות את "ידיעות" ל"ישראל היום", שהוא בכלל לא עיתון אלא כלי שרת חלול שלובש צורה של כלי תקשורת כדי להטעות את ההמון ולשלוט בו.

שתי הדוגמאות הקטנות שהטור הזה עוסק בהן (יחד עם דוגמאות אינספור שפרסמנו כאן ב"העין השביעית" במהלך השנים), מצביעות על כך שהתיאור הזה של "ידיעות אחרונות" מנותק מהמציאות. "ידיעות אחרונות", כמו "ישראל היום", הוא רק תחפושת של עיתון (מודפס או מקוון). מאחורי התחפושת, מאחורי המוני פרסומים לגיטימיים בתחומים שלבעל הבית אין בהם עניין, "ידיעות אחרונות" הוא ציר מרכזי במשולש הפח של הון-שלטון-עיתון. בשר מבשרה של "השיטה" ש"מגש הכסף" מתארת. לכן גם אין סיכוי שיקרינו אותה ב-ynet, אווילי ככל שזה יהיה.

להתנהלותה העיתונאית של "ידיעות אחרונות", לבריתות שהיא רוקמת מאחורי ומעל דפי העיתון והאתר, אין שום מהות יציבה, אידיאולוגית או אפילו אישית. "ידיעות אחרונות" אינו ימין ואינו שמאל, הוא לא שוטם את נתניהו ולא מחבב אותו. נתניהו, כמו כל פוליטיקאי אחר שכיכב ומככב ברשימות השחורות והלבנות של העיתון, הוא בסך הכל חייל בדיל במשחק הגדול, והכל הוא משחק.

העולם על-פי "ידיעות אחרונות" הוא יקום ציני של אינטרסים, עטופים בעור עבה של הסחות דעת. אם הכוכבים יסתדרו במבנה הנכון וב"ידיעות אחרונות" יחליטו שיש בכך רווח - הם יכרתו ברית עם "ישראל היום" ויקדישו מוספים שלמים ל"קשת". בנימין נתניהו יכול להיות האהוד אולמרט החדש של "ידיעות אחרונות", בדיוק כמו שמשה כחלון הוא היאיר לפיד החדש שלהם. הם יחבקו את טייקון העל התורן בכל כוחם, ואם יפשוט את הרגל וייכנס לכלא - יחבקו באותה תשוקה את הטייקון הבא. נוחי דנקנר או יצחק תשובה - השם לא משנה.

רק משתנה אחד נותר קבוע בסיפור הזה. רק גורם אחד לעולם לא יצא מהרשימה השחורה, יספוג תמיד זלזול ויסבול מניצול ציני. הקוראים. מגש הכסף של "ידיעות אחרונות".