מאות מיליוני בני-אדם ברחבי תבל צפו בשידור חי של טקס חלוקת פרסי "גלובוס הזהב", אחד האירועים היוקרתיים והחשובים בעולם הקולנוע והטלוויזיה. התענוג הזה נמנע מתושבי מדינה קטנה, חדורת שאיפה להיות אמריקה, אך עם דפוסי מחשבה בולשביקיים. אלה נאלצו להמתין שבוע תמים כדי לשטוף את עיניהם בכוכבי העל הכובשים את המסכים.
איש לא העלה בדעתו, שאי העברת המשדר בזמן אמיתי מרחיקה אותנו בעוד צעד קטן ממגע תקין עם הגלובוס. גם שידור האירוע ביום המחרת נמנע מאיתנו בשל... פריימריז בליכוד.
דומה, כי בכפר הקטן שלנו, שבו מרבים לפטפט על "כפר גלובלי", תקשורת מפותחת וערכים מתקדמים, ממשיכים לחיות בעידן "דין התנועה", שבו הישיבות המשמימות והתככים הבלתי פוסקים מושכים את כל תשומת הלב, כאילו היו העיקר.
המושג "פוליטיקה" בישראל מצטמצם לרכילות פוליטית מהסוג הנחות: מי אמר למי, מתי ולמה, ואיזה קשר מזדמן התארגן במסעדה בין פלוני לאלמוני. בתוכניות הפטפטת הפוליטית מסוג "משעל חם", "מרגלית קר", "אחימאיר פושר" - איש אינו מתייחס ברצינות ובהרחבה למה שישפיע באמת על האזרחים ותקציבם. בכלכלה המקולקלת, שהיא חלק מתרבות פוליטית, עוסקים בצמצום, בעוד שלמאבק הצפוי וחסר החשיבות, שתוצאותיו ידועות מראש, בין ביבי נתניהו למישה ארנס מקדישים משדר מיוחד, בשני הערוצים.
ה"שואו ביזנס", שבו מושקעים מיליארדי דולרים, יצרים, שאיפות, חלומות ואנרגיות, אותו עולם המסחרר את ראשיהם של מיליוני אנשים בכל מדינה, נראה לקברניטי הטלוויזיה המקומיים כ"משהו לא חשוב".
כך הם מרשים לעצמם לבטל סדרות פופולריות, או להזיזן בשרירות לב משעה לשעה, בלי להתחשב בצופים, הלומדים להיות נאמנים לאופרות הללו בשנות שידורן. אילו היו מבטלים תוכנית מסוג "פגוש את העיתונות", היתה קמה צעקה גדולה מצד פוליטיקאים, שאינם רוצים לוותר על חלקה טלוויזיונית שבה הם יכולים להשתזף קצת לעיני המצלמות.
ניקח, לדוגמה, תוכנית רדיופונית כמו "דין ודברים". פוליטיקאים מכל גוני הקשת הזדעקו והתייצבו לימינו של משה נגבי כדי להשאיר את התוכנית על כנה. איש מהם אינו פוצה פה, כאשר אנשי הטלוויזיה שלנו נוהגים בשרירותיות ובזלזול כלפי צופי הסדרות שחלקן יורד מהמרקע אף בלי הודעה מוקדמת. וכל זאת בשם "הרייטינג", ההופך להיות מקודש אצלנו.
הרי אם היו משתמשים בטיעוני הרייטינג כלפי תוכניות כמו "משחק השבת" של מנשה רז, המצוינת כשלעצמה, או "תיק תקשורת", היו כבר קמים כמה מכובדים ומסבירים לנו, שלא כל דבר נמדד ברייטינג. האם שמעתם מישהו מדבר בגנות הרייטינג של "דין ודברים", שהובאה כאן כמשל בלבד? אפילו אלה שביקשו להורידה מגלי האתר לא העזו להעלות טיעון זה.
זה חמש שנים אני עורך שבועון טלוויזיה נפוץ ואני מרשה לעצמי לטעון בפסקנות, כי קיימת אצלנו התעלמות כמעט מוחלטת מ"הוויה טלוויזיונית" של סדרות ואופרות סבון. למרות שמאות אלפי בני-אדם, מכל שכבות האוכלוסייה, צופים בקנאות בסדרות הללו, ממשיכים בטלוויזיה להתייחס אליהם כאל קהל נחות ובלתי נחשב.
כולם עוסקים ברייטינג של "מבט" או של חדשות ערוץ 2, אבל איש אינו שואל את עצמו מה עושה באותו זמן הרוב המוחלט של הצופים. כן, רבותי, הם צופים בסדרות ולא כולם בורים ונבערים.
לא מכבר הוחלט על הורדתה של סדרה ותיקה, שהוקרנה אצלנו יותר מארבע שנים, הקרויה "לחיות את החיים". למערכת השבועון שאני עורך הגיעו מאות פאקסים ומכתבי מחאה. בתשובה לפניית העיתון, הסביר יוסי עוזרד, מנכ"ל איי.סי.פי, חברת הרכש של הכבלים, כי אמנם יש לסדרה הזו קהל נאמן וחזק, אך לא רחב דיו כדי להצדיק רכישת 260 שעות שידור (רכישה שנתית מינימלית, לדבריו, במקרה הזה), ובשעות הללו ניתן לשדר תוכניות אחרות להנאת צופים רבים יותר.
עושה רושם שאוהדי הסדרה אינם מוכנים לוותר בקלות, כי גם לאחר פרסום הסברו של עוזרד, המשיכו המכתבים לזרום ומרכזיית המערכת "נסתמה". שוב נתקלתי במשהו שפעם נראה לי כתופעה נדירה, אך היום התרגלתי אליו: עצומות מסודרות היטב של עשרות ואף מאות צופים, עם כתובות ושמות מלאים מכל רחבי הארץ, המתארגנים כדי לבטל את רוע הגזרה.
פוליטיקאים מסוגלים רק לחלום שנושא שבו הם עוסקים יזכה לתגובה ספונטנית כזו.
העיון במכתבים ובעצומות הללו מלמד שמדובר בבני-אדם המתנסחים היטב, בעלי השכלה, שכל "פשעם" שהם אוהבים להתרווח על כורסה מול אופרות הסבון הללו. "לחיות את החיים" הוא רק משל, כי תגובה דומה היתה גם בהקשר לסדרות אחרות.
יש להבין כי לרצינות פנים רבות. למשל, שעה ששודרו אצלנו "פוליטיקה" בערוץ הראשון ו"הכל פוליטי" בערוץ השני, ובהן ספקולציות על מה שיקרה ללא עובדות ממשיות, שודרו בסי.אן.אן דבריה של ניקול זליגמן, הנמנית עם סוללת פרקליטיו של ביל קלינטון. הופעתה המרתקת הוכיחה לי שוב כי לפוליטיקה ולאקטואליה יש מרכיבים נוספים, ולא כל דיווח של ירון דקל או פרשנות של חנן קריסטל יכולים להיכנס אוטומטית לקטיגוריה הזו.
אם לסכם בשתי שורות, בלי לגרוע מכבוד הרצינות ובלי להקל ראש באופרות הסבון: מושגים כמו "פוליטי", "רציני", "חשוב" או "אקטואלי" חייבים לעבור בחינה מחודשת אצל אנשי התקשורת שלנו, המפספסים, להערכתי, את הקרב על תשומת לבו האמיתית של הקהל. כך גדל הניכור בין התקשורת לצרכניה.
יגאל גלאי הוא עורך שבועון הטלוויזיה והבידור "פנאי פלוס"
גיליון 19, מרץ 1999