לאחרונה התפרסמה בעיתונים, ביוזמת פורום הוועדים בטלוויזיה החינוכית, מודעה על עמוד שלם ובה קריאה נרגשת:"ממשלת ישראל - אל תסגרי את הטלוויזיה החינוכית! החלטת ממשלת ישראל להפקיע את הפקות הטלוויויה החינוכית מידיה ולהעבירן לידי גורמים חיצוניים פוגעת פגיעה חמורה בטלוויויה החינוכית, ותביא בסופו של דבר לסגירת התחנה. ההחלטה תביא לאובדן עצמאותה של הטלוויזיה החינוכית, ותשים קץ למסורת מפוארת של הפקת תוכניות איכות, שהיו ברבות הימים לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. יישום ההחלטה במתכונתה הנוכחית יפריט את הטלוויזיה החינוכית וימסחר אותה. אנו מתריעים, כי אין תקדים להפעלת טלוויזיה חינוכית כגוף עסקי, המופעל ממניעים עסקיים ולא ערכיים".

על המודעה היו חתומים למעלה מחמישים חברי כנסת מכל המפלגות, רובם מן האופוזיציה, ועוד כמספר הזה פרופסורים ואנשי אקדמיה וגם ייצוג מרשים של עיתונאים, סופרים ואמנים. אין פלא שמול מה שנראה כאיום קיומי על טלוויזיה חינוכית, הנתפסת כחלק מן המרקם התרבותי של ישראל, נזעקים מיד רבים וטובים.

לכאורה הזעקה מוצדקת, אבל מי שמכיר את הטלוויזיה החינוכית יודע כי היא זקוקה לטלטלה אדירה בתחום הארגוני ויותר מזה בתחום התוכני. היא איבדה מזמן את המצפן התוכניתי ואת הפילוסופיה השידורית שלה. פעולתה אינה מעוגנת בחוק ואין עליה כל פיקוח ציבורי. היא אינה עצמאית ופועלת בפיקוח ישיר של שר החינוך ומתקציב משרדו, כלומר, מחלקה ממשלתית לכל דבר ועניין. כך קרה, למשל, שתוכנית חדשות ואקטואליה שהונהגה בתקופת מלחמת לבנון, בטענה שהיא באה לתת מענה לצרכים של שעת חירום ושתהיה זמנית, הפכה ברבות הימים ל"ערב חדש". זה היה טוב לשר הממונה וטוב לפוליטיקאים שניתן להם ערוץ נוסף על זה של הטלוויזיה הכללית, השנואה על חלק מהם, להתבטא בו. קיימת רק בעיה אחת: לתוכנית חדשות ואקטואליה כזאת אין מקום בתחנה ממשלתית.

סטייה זו ממטרותיה הבסיסיות של הטלוויזיה החינוכית באה לידי ביטוי בדו"ח השנתי של מבקר המדינה עוד בשנת 89', שקבע כי היא לא הקפידה לשמור על המנדט שניתן לה, שהוא הפקת תוכניות לימודיות לבתי-הספר, או כלשון הדו"ח: "שיעור התוכניות הלימודיות, שהפקתן הוא תפקידה הראשוני של הטלוויזיה, הוא קטן במיוחד ביחס לסוגים אחרים של תוכניות שהטלוויזיה החינוכית מפיקה". הדו"ח מצא כי באותה שנה הוצאו 21 אחוזים מסך כל התקציב השנתי של החינוכית על "ערב חדש" ו-25 אחוזים נוספים על הפקת התוכנית "זהו זה". והמבקר מסכם: "שיעור ההשקעה בתוכניות בודדות ראוי לבדיקה מחודשת תוך מגמה להעמיד את התוכניות הלימודיות והחינוכיות בסדר עדיפות גבוה יותר".

מאז דו"ח המבקר, קיבלה הטלוויויה החינוכית שעות שידור נוספות על אלה שיש לה בשעות הבוקר ואחר-הצהריים בערוץ הראשון: היא קיבלה ללא מכרז שביעית מזמן השידור של הערוץ השני המסחרי. הקביעה במודעה של פורום הוועדים, כי "אין תקדים להפעלת טלוויזיה חינוכית כגוף עסקי", לא הטרידה אותו אז.

ערבוב התחומים בין טלוויזיה שמטרותיה חינוכיות-לימודיות לטלוויזיה שמטרותיה עסקיות פועל לרעתה של החינוכית. טלוויזיה חינוכית היא ביסודה דלת רייטינג. חלקה בערוץ המסחרי, האמור להביא לה מקורות הכנסה נוספים מפרסומת, מחייב אותה להיות פופולרית. זו סתירה מובנית המכריחה את התחנה לפעול בצורה המנוגדת בתכלית ליכולתה, לאופיה ולתפקידיה. שידור פרסומות בתוכניות לילדים ולנוער בוודאי אינו עולה בקנה אחד עם ערכים חינוכיים. גם ערוץ 23 בכבלים, שאותו קיבלה הטלוויזיה הלימודית במתנה, אינו ממלא ייעוד ברור, הצפייה בו היא אפסית ואין די תקציב כדי למלא אותו בתוכן של ממש.

התהליך שעבר על הטלוויזיה החינוכית היה של כיבוש שטחים חדשים, הוספת שעות שידור,  הגדלת האימפריה בעזרת שדולה חכמה, ותמיכה של שרי חינוך שהיו מעוניינים בטלוויזיה משלהם. הטריטוריה נכבשה, אבל מתברר כי לא כל-כך יודעים מה לעשות בה וגם אין די משאבים כדי ליישב אותה.

החלטת הממשלה להעביר בהדרגה את ההפקות לגורמי חוץ, שהיא עילת הפעילות של פורום הוועדים, איננה סגירת הטלוויזיה, הפרטתה, מסחורה וחיסולה. להפך, לתהליך כזה יכולים להיות יתרונות רבים.

תחום היצירה הטלוויויוני הוא מורכב ושוחק ודורש רענון מתמיד. השינוי המוצע יאפשר ניצול מרבי של פוטנציאל הכוחות היצירתיים בתחום זה, ולא רק של אלה שבמקרה יש להם תקן וקביעות. הוא ייתן הזדמנות לכוחות צעירים מוכשרים, בוגרי בתי-ספר לקולנוע ולטלוויזיה, להצטרף למעגל היצירה הטלוויזיונית. הוא ייצור תחרות חיובית בשוק ההפקה, יאפשר ביטוי יצירתי-הפקתי לקבוצות שונות באוכלוסייה ויתרום להקצאת יותר משאבים להפקה ופחות להחזקת מנגנונים קבועים, מסורבלים ולא יעילים.

ההמחשה הטובה ביותר להצלחת השיטה היא ערוץ 4 הבריטי, שהחל לשדר ב-82'. בערוץ זה, הנחשב לאחד האיכותיים והחדשניים בעולם הטלוויזיה, נעשות כל ההפקות על-ידי מפיקים עצמאים חיצוניים. כנראה שהשיטה טובה יותר גם מבחינה כלכלית, אחרת יש להניח שזכייני הערוץ השני אצלנו, הדואגים לחשבון רווח והפסד, לא היו מפיקים את תוכניותיהם באמצעות גורמי חוץ.

אין שום רע בתמיכה במאבק עובדים, מה גם שלזכותם אכן מסורת ארוכת שנים של תוכניות איכותיות, אבל חשוב לעשות סדר בדברים: מאבק יוניוניסטי להישרדות הוא עניין אחד, השינויים שיש להנהיג בטלוויזיה החינוכית הם עניין אחר.

המערכת הפוליטית איננה מסוגלת לחולל שינויים של ממש בשידור הציבורי בכלל ובטלוויזיה החינוכית בפרט. המשימה מוטלת על מנהלי הטלוויזיה החינוכית, עובדיה וכל אותם אנשים טובים החתומים על המודעה. הסוגיה רצינית יותר מהפרחת כמה ססמאות, משום שהיא נוגעת למרקם החיים התרבותיים שלנו. על סדר היום עומדת השאלה, מה על הטלוויזיה החינוכית לעשות כדי שלא תתנוון ותיעלם ממפת התקשורת בישראל, מה הם התכנים הנדרשים לה ומה הוא הארגון הנכון לטלוויזיה לימודית-חינוכית מודרנית בסביבה רב-ערוצית?

תפקידה הראשון והמרכזי הוא הקניית השכלה לכל הגילים. החל מן הגיל הרך דרך בתי-הספר, האקדמיה ומקומות העבודה (Life long learning). היא צריכה לשתף פעולה עם האוניברסיטה הפתוחה בתוכניות של לימוד מרחוק, ולהסתייע בערוץ הכבלים העומד לרשותה; לפתח מערכות לימוד אינטראקטיביות לבתי-הספר באמצעות האינטרנט, בעיקר לאלה הנמצאים בפריפריה; לשרת את אלה שאינם מקבלים שירות מספיק כמו עולים חדשים, צעירים הנושרים מבתי-הספר, אוכלוסיות חסרות השכלה בסיסית, נוער שכונות ותושבי עיירות הפיתוח.

שנית, עליה לטפל בתוכניותיה, יחד עם הטלוויויה הכללית, בניסוח והבהרה של הדילמות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות שבהן מתלבטת החברה הישראלית. בד בבד, תפקידה להעשיר את ציבור הצופים בתוכניות המשקפות את האמנויות, המדע, ההיסטוריה, הפוליטיקה והכלכלה. בעיקר - עליה לקבוע סטנדרטים של איכות ומצוינות.

זו משימה קשה הדורשת מן האנשים העוסקים בכך תחושה של שליחות. לעולם לא תהיה להם הילת היוקרה והכסף של הערוצים המסחריים, אבל יהיה להם משהו אחר: אותו דבר ועניין שטלוויזיה במיטבה יודעת לפעמים לעשות, מעבר להיותה מפלט מטרדות היומיום. לשם כך דרושה מנהיגות מקצועית, חזון, נחישות וכמובן גם אמצעים.

שידורים אינם סחורה כמו כל סחורה אחרת. כאשר הם במיטבם הם יכולים לתרום תרומה משמעותית לשמירתה של הדמוקרטיה ולחיזוקה של התרבות. אם אמנם קיימת דאגה אמיתית בלב אלה שחתמו על העצומה, עליהם לפעול לרפורמה מהירה, גם אם כואבת, בכל מערכת השידור הציבורי ובכלל זה בטלוויזיה החינוכית, אחרת יאבד באמת הסיכוי לשידור אלטרנטיבי מול ים הערוצים שעניינם המרכזי הוא השורה האחרונה במאזן העסקי של רווח והפסד.

ארנון צוקרמן הוא פרופסור בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב

גיליון 18, ינואר 1999