תגובת ראש הממשלה ודוברים אחרים של הימין לסאטירה של החרצופים החצופים על מגעיו של חבר-הכנסת דוד לוי עם בנימין נתניהו בעניין קבלת תיק בממשלה, חורגת מן הרגישות הצפויה של כל שלטון לסאטירה פוליטית. בניגוד לפוליטיקאים ליברל-דמוקרטים, לפוליטיקאים של הימין הדתי והחילוני בישראל יש התנגדות פנימית עמוקה לסאטירה ובעיקר לאירוניה כצורה עיתונאית או כפרספקטיבה על המציאות החברתית והפוליטית.

אחת התכונות העיקריות של האירוניה היא, כמובן, הבלטת הניגוד בין המשמעות הרגילה של המלים שבהן משתמש הדובר, לבין המשמעות הניתנת להן בהקשר שבו הוא משמיע או כותב אותן. גם בשקר יש פער בין מלים לעובדות, בין אמירות על העולם למצבו. אלא שבשקר כוונת הדובר או הכותב היא להטעות, להוליך שולל את שומעיו או קוראיו, ואילו באירוניה הכוונה היא דווקא לחשוף את הפער בין התנהגות למציאות. האירוניה היא מעין שקר שקוף, הבא לחשוף את השקריות, את הפער בין עובדה ליומרה, בין הפנים למסכה.

פרספקטיבה האירונית על המציאות החברתית-פוליטית עומדת בניגוד קיצוני לפרספקטיבה הדתית או הימנית-אידיאולוגית, משום שהיא מצביעה על האבסורד שבנשגב, על החלקיות שבעצם השאיפה לטוטאליות, ועל השעבוד שבדבקות ללא פשרה באידיאה מקודשת. באירוניה יש הודאה בריבוי פרספקטיבות ומשמעויות ובאפשרות המשחק בין נקודות מבט שונות, ואילו הראייה הדתית והימנית נוטה להיות מוניסטית, הומוגנית וסגורה. הפוליטיקה הדתית (בעיקר המשיחית) והלאומנית נוטה להיות פוליטיקה של גיוס, של הזמנה להקרבה גדולה, של להט רגשי. זו פוליטיקה הנאבקת כנגד תודעה רפלקסיבית, כנגד ספקנות וכנגד ביקורתיות. התודעה הדתית והלאומנית, כל אחת לחוד ועוד יותר שתיהן כמכפלה, שואפת לסלק כל יסוד של אי ודאות, כל סטייה מן הפשט בפירוש המציאות והטקסט, כל רמיזה על מציאות כפולה ומשולשת, כל סכנה של פער בין מלים לעובדות, כל פתיחות לריבוי משמעויות ולכן להטלת ספק ביחס לאחדות הפעולה, כל החלשה בכוחה של השפה לגייס את ההקרבה העליונה.

עומתה, הספקנות, הניידות הרגשית והקוגניטיבית, השניות בין אמון לחוסר אמון הן מסממניה של השקפת העולם הליברל-דמוקרטית, הקובעת את חופש המחשבה של הפרט במרכז. לכן, האירוניה היא כלי מובהק של עיתונות דמוקרטית, הבאה לשחרר את האזרח מהכבלים הרגשיים והתודעתיים לפוליטיקה משיחית, בין אם היא דתית ובין אם חילונית. האירוניה, כאשר חציה מופנים אל השלטון, באה לחזק את הציבור מול תעתועי מנהיגיו; אין היא באה לחזק ולאשש את הסמכות השלטונית אלא לנקוב בה נקבים. בתור שכזו, האירוניה היא מרכיב חשוב בתרבות של פוליטיקה דמוקרטית, המחדדת את חשיפתו של השלטון לביקורת ולוחצת עליו לתת דין-וחשבון לציבור.

הטלוויזיה היא מכשיר אידיאלי לחיזוק הסאטירה והאירוניה ככלים עיתונאיים בתרבות הפוליטית הדמוקרטית, שכן היא מבליטה את היסוד התיאטרלי, את האיפור, ואת ההפקה של "המציאות" המוצגת על פני המסך הקטן. אין כמו טלוויזיה רב-ערוצית לחנך את הציבור ולטפח בתוכו פרספקטיבה אירונית, המפנימה את הכפל והמשחק בין מציאות למציאות וירטואלית, בין אישיות להתחזות, בין פָּנים (פא קמוצה) לפְנים (פ' שוואית).

המשותף לפוליטיקה דתית וימנית (ולצורך זה, לכל פוליטיקה אידיאולוגית, כולל השמאל הישן נוסח גולדה מאיר) הוא השימוש בשפה לקיבוע ולמיסוד של משמעות מוחלטת אחת ושל אוריינטציה רגשית קוהרנטית אחת ביחס למציאות. בתוך עולם סגור זה, הנשלט על-ידי משמעות הומוגנית, אנחנו אמורים כולנו להיוולד, לחיות ולמות. הפרספקטיבה הסאטירית, או האירונית, אפשרית רק למי שמסוגל לצאת באופן נפשי ומחשבתי, לפחות לשעה קלה, מן הקונכייה הזו ולהתבונן בה מבחוץ. לכן יש משהו מאוד אינדיבידואליסטי, מאוד אנטי-קולקטיביסטי, באירוניה. מסיבה זו מגלים רוב דוברי הפוליטיקה הדתית והלאומנית בארץ חרדה מפני כל צורת דיבור, כתיבה או מחשבה המערערת על הזהות בין מלים לעולם, בין פשט לדרש. זו חרדה מכל נתק, מכל מרחב, מכל שטח הפקר ללא שליטה בין מלים - משמעות, שפה - לניסיון.

כמובן שצורת ההתגוננות של בעלי השקפת עולם דתית וימנית על המציאות מפני הסאטירה והאירוניה יוצרת, לפעמים, באופן בלתי מודע ובלתי מתוכנן, תבניות אירוניות של התנהגות. וכי מה יכול להיות אירוני יותר מאלוף השולל שיר בשל מלותיו המבטיחות שזו תהיה המלחמה האחרונה - כאילו מדובר כאן בחוזה מחייב עם השומעים. אמירה זו של האלוף עמידרור חושפת את הגישה האופיינית של הימין הדתי, של תודעה חד-ממדית שאינה מסוגלת לחשיבה מטאפורית, שאינה פתוחה לריבוי משמעויות ופרספקטיבות, שאינה מבחינה בין אידיאל למציאות, שאינה יכולה לקבל את חופש תנועת המחשבה והדמיון ולכן אינה מסוגלת להבין ולקבל סאטירה או אירוניה.

נראה אפוא שיש יסוד מוצק לטענה שיש הטיה דמוקרטית-וליברלית (לא שמאלנית!) בעיתונות היומית ובטלוויזיה הישראלית. לכן, צודקים דוברי הימין וצודק בעיקר אורי פורת בצורך לאזן את השידורים. יש להשמיע רק שירים נכונים, יש לתת לנו הצגות המטפחות בנו אידיאלים נשגבים של הקרבה אישית, ובעיקר, סוף-סוף, יש ללמד את העיתונים והטלוויזיה להגיד לנו אחת ולתמיד את כל האמת, ללא פיתולים והתחכמויות, כדי שכל העם יידע מי לנו ומי לצרינו.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 18, ינואר 1999