יש עיתונאים עם שאלות מחץ. למשל אמנון דנקנר ורון מיברג מרביצים בטור המשותף שלהם ב"מעריב" (14.8.98) שאלה שהיא ממש פצצת מצרר. מי עוד זוכר, מקשים השניים, ששמה הרשמי של מפלגת העבודה הוא "מפלגת העבודה ע"ש יצחק רבין?". לא רק שואלים, אלא גם מסבירים שהשם הזה נקבע תחת הלם הרצח, ועד כמה שיחק המזל לכולנו שהמחליטים הסתפקו רק בנוסח האמור ולא עשו את מפלגתם למפלגת ה"רביניסטים" על משקל "סנדיניסטים" ר"ל.

מי יכול לצאת נקי משאלה כזאת? לא מפלגת העבודה שהשליכה כך סתם את שמה הרשמי, הטעון כל-כך. לא משפחת רבין שעברה על העניין בשתיקה. לא כל הכותבים בעיתונות שאיש מהם לא מחה ולא צעק. לא אנשי הרוח שהשלימו בחוסר אונים עם ההשכחה. בקיצור, כפי שאמר אפרים קציר בימי נשיאותו, "כולנו אשמים", שאיננו זוכרים -- את מה בדיוק?

לא היתה חיה כזאת. מפלגת העבודה -- תגידו עליה מה שתגידו -- לא קראה לעצמה מעולם "ע"ש רבין". כן, בבחירות לכנסת ה-13, ב-92', נקראה רשימת המועמדים שלה "העבודה בראשות רבין", לא כדי לכבד את זכרו אלא מפני שהוא ויחצ"ניו חשבו שזה יוסיף קולות (וכשתמו הבחירות לא היה זכר לשלוש המלים האלה מחוץ לארכיונים). ומי יודע, אולי גוף ששמו "מפלגת יצחק רבין" (להבדיל מהצירוף המגוחך "מפלגת העבודה ע"ש יצחק רבין") היה עושה חיל בבחירות האחרונות. אבל לנפנף במפלגה היפותטית, לנסות להעיק באמצעותה על מצפוננו, זה קצת מוגזם. אלא אם כן דנקנר ומיברג חושבים שעובדות פשוטות, קלות לבדיקה, לא צריכות לקלקל שאלה מהממת שהגו מוחותיהם הקודחים.

יש עיתונאים שרוצים לספק לנו מידע היסטורי. בגליון יום העצמאות האחרון של "מעריב" סיפר אורי אבנרי שבן-גוריון נשא עיניו לראשות ההנהלה הציונית, אבל ארלוזורוב ישב בכיסא הזה וחסם את דרכו, עד שנרצח. לכו תדעו עכשיו אם בן-גוריון שמח על הרצח או היה מגיע לאן שהגיע אלמלא הרצח, וכן הלאה. אבל למה לא כתוב באף אחד מן הספרים שארלוזורוב עמד אי פעם בראש ההנהלה הציונית? למה כתוב בכל אותם המקומות שהאיש שירש את ארלוזורוב בראשות המחלקה המדינית -- זה היה תפקידו -- היה משה שרת? למה נראה המעבר של בן-גוריון מצמרת הסתדרות העובדים לצמרת ההסתדרות הציונית פחות דרמטי בלי שיפוצי העובדות נוסח אבנרי?

יש עיתונאים שאוהבים דימויים אסטרונומיים (ואין ספק שדימויים כאלה מעידים על רוחב אופקים ועל אי דשדוש בבצה). למשל, דורון רוזנבלום ("הארץ", 21.8) אינו יכול להשוות התבטאויות של הקברניטים הנוכחיים עם דברים שיצאו מפי קודמיהם, בלי להפליג למרחבי החלל. "כ-11,000 פעמים הקיף כדור הארץ את השמש מאז הראיון של לוי אשכול ל'ניוזוויק'", מפריח רוזנבלום בניסיון להראות את גודל הקרתנות והשמרנות שאופפות אותנו אז כהיום. אז? מתי אז? לפני 11,000 הקפות של כדור הארץ סביב השמש היה אשכול מנוע מכל ראיון ל"ניוזוויק", משום שהיה רחוק מלהיוולד, משום ש"ניוזוויק" טרם הופיע, ומשום שטרם היו דפוס ונייר. 11,000 הקפות מן הסוג האמור הן 11,000 שנות שמש, כפי שמלמדים אפילו במערכת החינוך הישראלית על כל פגמיה. ועכשיו, צאו וראו אילו מטעמים היה מסוגל רוזנבלום לעשות מעסקן לא אהוד עליו שהיה טועה בצורה כזאת בסדרים של מערכת השמש, שהיה מכניס 11,000 שנים בתוך שלושים שנה רק לתפארת המליצה, פשוטו כמשמעו?

יש עיתונאים שאוהבים מלים לועזיות. למשל, סימה קדמון כותבת ב"מעריב" (28.8) על מכתב ששלח עמוס עוז לחיים אורון, ומספרת שאורון -- מספר 2 ברשימת מרצ -- התרגש מהמכתב הזה מפני ש"עמוס עוז הוא האלטר-אגו של מחנה מרצ". מה זה בדיוק בהקשר של המכתב ושל ההתרגשות? אולי הכותבת רוצה לומר שעוז הוא האדמו"ר של מחנה מרצ. אחרי ככלות הכל, האדמו"רים של חסידות גור מתגאים מאז אמצע המאה הקודמת (וגם בימינו אנו) בשם המשפחה אלתר, ואלטר-אגו יכול אפוא להיות עיבוד מתאים לצורכי מרצ. אולי היא התכוונה למשהו כמו זקן העדה, לפי המובן הגרמני והיידי של אלטר או אלתר. אולי חשבה על אלתרמן (או חס וחלילה על אלטע זאכען). כך או כך, קשה להאמין שהיא ראתה לנגד עיניה את ההגדרה המילונית של אלטר-אגו ("כינוי לצד האחר באישיות האדם שבדרך-כלל הוא נסתר מן העין; בן דמותו של אדם, מישהו הדומה לו עד כדי זהות כמעט והמסוגל לפיכך לייצגו ולמלא את תפקידו", לפי "רב מלים" החדש). עוז הוא צד אחר באישיות של מרצ (אם אמנם יש אישיות למרצ), ועוד כלפי אורון? עוז נסתר מן העין? עוז דומה למרצ עד כדי זהות כמעט?

יש עיתונאים שכותבים ספרים עשירים בפנינים. למשל, בן כספית ואילן כפיר כתבו לאחרונה בספרם "ברק, חיל מספר 1" שסבו של יו"ר מפלגת העבודה עסק בווארשה בכריכת ספרים והתחיל את הקריירה שלו בתחום החילוני בספר "מנדלי מוכר ספרים" מאת שלום עליכם. הם, אנשים שעיסוקם בכתיבה על הפוליטיקה הישראלית, גם הסבירו לקוראים שמפלגת "הפועל הצעיר" (מתעבת המארקסיזם) היתה דווקא "חלק מהאגף השמאלי של תנועת 'השומר הצעיר'" (כלומר, מארקסיסטית בריבוע). הכל, כמובן, על טוהרת האמת ולאחר בדיקה מקיפה. הכל, לאחר שטרחו לברר או גילו בעמקי זכרונם המופלג מה היה הפשר של כל מושג שהסבירו.

בדוגמה האחרונה מרוכזות, ככל הנראה, בורות ותאוות מריחה. מה קרה בדוגמאות האחרות? מה מנע את דנקנר ומיברג מלשאול את עצמם איך ייתכן שרק הם זוכרים את השם ה"רשמי" של מפלגת העבודה, ושמא המצב התמוה הזה מחייב בדיקה ארכיונית? מה הפריע לאבנרי לברר את תפקידו המדויק של ארלוזורוב? מה הוליד את ההשתטות של רוזנבלום וקדמון? והיכן היו העורכים של כל היצירות האמורות? היכן הם נמצאים כשכותבים פחות נחשבים מן הנזכרים לעיל ממלאים את התקשורת בפרטים שמסתובבים על-יד הסיפור האמיתי (ועל-יד ההיגיון והשכל הישר)?

שורות אלה נכתבו ב-2 בספטמבר 98'. הבוקר קראתי ב"הארץ", במאמרו של גדעון סאמט, כי "היום הוא היום הראשון לשארית החיים של הכנסת ושל הממשלה". לרגע קינאתי בו על כושר הניבוי ועוצמת הביטחון בצדקתו. אחר-כך נזכרתי שמשפט כזה נכון תמיד, ביחס לשארית החיים של כל דבר. לכן אני מעז לומר שהיום הוא היום הראשון לרשימה חדשה של התקלסויות התקשורת במלים, בעובדות וגם בציבור הקוראים.

עמוס כרמל הוא בעל טור ב"ידיעות אחרונות"     

גיליון 17, נובמבר 1998