"הבית הוא לא פעם המקום הרעיל ביותר מבחינה כימית. מתרסיסי ההדברה ועד חומרי חיטוי, לחומרים שאנחנו נחשפים אליהם עלולות להיות השלכות קטלניות". כך נטען בפרק "רעל בבית" (26.8.15) של תוכנית התחקירים "עושות חשבון" של לינוי בר-גפן וסיון קלינגבייל.
למרות הכוונות הטובות והדאגה לשלום הציבור, נראה כי בתוכנית מעדיפים לעסוק בהפחדה על חשבון היצמדות לעובדות ולראיות. כך היה בעבר, עת ניסו לשכנע את הצופים כי לחם לבן מזיק ומסוכן, וכך הפעם, כשבחרו להציג תמונה מאיימת של חומרי ניקוי ביתיים, שאותם כינו בתוכנית "רעלים" (באתר התוכנית הגדילו לעשות וכתבו כי חומרי הניקוי "מלאים ברעלנים", מונח שכלל אינו קשור לנושא). מאחר שחומרי ניקוי ככל הנראה אינם מפחידים מספיק, בחרו בתוכנית להזהיר גם מפני חומרי הדברה בפיקוח, אולי בחיפוש אחר נושאים שיעוררו תגובה רגשית חזקה אצל הצופים.
לפני שאכתוב קצת על הטעויות וההטעיות שבתחקיר, אתחיל מהמובן מאליו. רוב חומרי הניקוי הם רעילים, זה אפילו כתוב על האריזה. זה אינו גילוי שמצדיק כתבה בת כחצי שעה.
דבר נוסף שכדאי לשים לב אליו הוא שכל החומרים הקיימים ביקום רעילים. המינון קובע את הרעילות. שתו מספיק מים (כ-6 ליטרים לאדם השוקל 75 ק"ג) ויש סיכוי טוב שתמותו מהרעלה; ויטמין D (קלציפרול) רעיל כמו ציאניד; קפאין רעיל בהרבה ממלח שרעיל בהרבה מהחומר הפעיל שבאקונומיקה ומקוטל העשבים גלייפוסט. זו כמובן אינה המלצה לשתות אקונומיקה. מגע ממושך עם נתרן תת-כלורי, החומר הפעיל באקונומיקה, עלול לגרום לכוויות בעור, בעיניים או בדרכי העיכול – תלוי באזור המגע. כמו כן, אקונומיקה לא טעימה.
ועכשיו ל"תחקיר" עצמו. כבר בדקות הצפייה הראשונות הסתמן עד כמה הוא אינו ראוי להיקרא תחקיר. כך למשל הושמעו הפחדות מפני חומרים כימיים (אין חומר שהוא לא חומר כימי, וחומר כימי שמקורו בטבע יכול להיות מסוכן יותר או פחות מחומר כימי שמיוצר באופן מלאכותי ותחת פיקוח), ונטען כי לא מזהירים את הציבור מפני רעילות החומרים (קראתן את התווית המאוד בולטת על האריזה? סמל הגולגולת הוא רמז דק מדי?).
בר-גפן וקלינגבייל בחרו לפתוח את התוכנית בהצגת כמה מקרי קיצון של נשים (הגברים כנראה מתחמקים ממטלות ניקיון) שמשתמשות בחומרי ניקוי והדברה בניגוד מוחלט להוראות היצרן ובצורה מוגזמת ביותר. אחת הנשים הוצגה כמי שמשתמשת ב-8 ליטרים של אקונומיקה בשבוע, לא מדללת אותה לפני השימוש ולא משתמשת בכפפות או אמצעי מיגון אחרים. לפעמים היא מערבבת את האקונומיקה עם חומרים אחרים – מנהג מסוכן ביותר, ואכן מזהירים מפניו בתוכנית. הוספת חומצה לאקונומיקה גורמת לשחרור של גז כלור שעלול להזיק לריאות ואף לגרום למוות. לבישום החדר אותה אשה משתמשת בכמויות מוגזמות של חומר שכתוב עליו "להימנע מלשאוף את אדי החומר".
אשה אחרת הצליחה לשים את ידה על מיכל של 4 ליטרים של מסיר שומנים תעשייתי, שכלל אינו נמכר ברשתות השיווק או בחנויות אחרות. באופן לא מפתיע, שימוש לא נכון במסיר השומנים גרם לה כוויות. יש סיבה לכך שמיכלים של מסירי שומנים לשימוש ביתי כוללים אזהרות רבות.
האשה השלישית היא אם לשני ילדים ששומרת את חומרי הניקוי בארון לא נעול ובהישג ידם של הילדים; מנהג מסוכן בהתחשב בכך שחומרי ניקוי הם הגורמים השכיחים ביותר להרעלה בילדים, בייחוד בתקופת נקיונות פסח. אשה זו, בדומה למרואיינת הראשונה, משתמשת באקונומיקה באופן מוגזם. לא צריך לחטא כל דבר באקונומיקה. נוסף לאקונומיקה היא החזיקה בביתה K-900, מוצר שהפסיקו לשווק באפריל 2006 ותוקפו פג לפני זמן רב. לא ברור איך עדיין יש ברשותה את קוטל החרקים הזה, אך בכל מקרה בשימוש נכון הוא אינו מסוכן.
התוכנית "עושות חשבון" (צילום מסך)
כחלק מהראיון עם האם רואיינה רופאת ילדים שהסבירה ש"אם יש איזשהו ריח [לאחר הניקוי], זאת אומרת שהחומר נמצא", שזה נכון חלקית. אם יש ריח זה אומר שהחומר שיוצר את הריח נמצא, אבל זה לא אומר דבר על כמותו או מידת מסוכנותו. ריח הוא מולקולות שמגיעות לאף שלנו (חשבו על כך בפעם הבאה שבה תריחו צואת שוורים), ויש חומרים שמספיק מספר זעום של מולקולות שלהם כדי שנצליח להריח אותם; לא אינדיקציה טובה לנוכחות ריכוזים מסוכנים של חומר, בעיקר לא כשמדובר בחומרים מבושמים.
ההפחדה מחומרים ריחניים נמשכה כאשר מומחה אחר, שמתמחה ברפואה תעסוקתית ומתפרנס בין היתר מכתיבת חוות דעת בעניין אובדן כושר עבודה, טען כי "יש בחומרי ריח חומרים אחרים שיכולים לגרום לבעיות הורמונליות, בעיקר אצל גברים"; טענה לא קשורה לחומרי הניקוי המדוברים ומוטלת בספק (אם כי יש עדויות לכך שלבנדר ושמן עץ התה עלולים לגרום לתופעות לא רצויות בקרב בנים).
הכתבה ניסתה גם להפחיד מפני חומרים לניקוי חלונות, שלטענתה אנשים רבים – כולל במסעדות – משתמשים בהם לניקוי דברים שאינם חלונות, כגון שולחנות. נטען שחומרי הניקוי הללו רעילים ומכילים אמוניה. זה כמעט נכון, חומרים ישנים הכילו אמוניה (חומר רעיל למדי) ואלכוהול, ולכן נחשבו לפחות בטוחים מהחומרים שיש היום. בכל מקרה, כדי להצליח לקבל הרעלה מהחומרים הישנים צריך לבלוע או לנשום כמויות גדולות של החומר, וכדי לחטוף הרעלה מחומרי הניקוי החדשים צריך להתאמץ אף יותר.
בשלב הבא ניסתה הכתבה להאשים את חומרי הניקוי בכך שהם אחראיים למקרי אלרגיות (ולאחר מכן להאשים את חומרי ההדברה בגרימת לימפומה), האשמה שמצביעה בעיקר על חוסר יכולת להבחין בין קשר סיבתי לנסיבתי. אני ממתין לתחקיר על הקשר בין קריאת התרנגול לזריחת השמש.
כשניסו לפנות למשרד הבריאות עם שאלות בנושא, כך נאמר בתוכנית, אנשי המשרד לא הסכימו לראיון מצולם ואמרו טלפונית את מה שכבר כתבתי: חומרי ניקוי הם רעלים, לא צריך מחקר בשביל זה.
וסוף-סוף הגענו גם לחומרי הדברה. נוסף להאשמת חומרי ההדברה כקשורים לעלייה במקרי לימפומה בישראל, "עושות חשבון" מציגות את הטענה שגילו כביכול שגלייפוסט (המוכר תחת המותג "ראונדאפ") מסרטן. לא אפרט כאן מדוע טענה זו שגויה, אני ממליץ על הפוסט בדף הפייסבוק "מדע גדול, בקטנה" שעסק בנושא. אפשר לקרוא שם גם על התוצאה המגוחכת של ההפחדה מפני ראונדאפ.
אגב, בר-גפן וקלינגבייל טוענות שראונדאפ נאסר לשימוש באירופה ובארצות-הברית – שזו פשוט עובדה לא נכונה שאי-אפשר לתרץ בחוסר הבנה בדירוג של חומרים כמסרטנים או לא מסרטנים.
כתבת ה"רעל בבית" נמשכה בסגנון דומה, ומאמר שיתמקד בכל הבעיות בה יהיה ארוך ביותר, לכן אפסיק בקרוב, לאחר שאזכיר שאף שהראיון עם נציג המשרד להגנת הסביבה לא היה מוצלח: הוא לא הצליח להסביר מדוע בישראל עדיין משתמשים בחומר שנפסל לשימוש בארצות-הברית. אין בעיה עם כך שעדיין משתמשים בפרופוקסור בישראל, וגם אין בעיה עם כך שעומדים להפסיק להשתמש בו. מדובר בקוטל חרקים שרעיל במיוחד לציפורים ולדגה ושיש חשד כי חשיפה ממושכת אליו – בתוך מתחם סגור – עלולה לגרום לנזקים לילדים. זו הסיבה שבגינה הפסיקו להשתמש בחומר בארצות-הברית, אך כל עוד משתמשים בפרופוקסור בצורה נכונה, הוא בטוח.
כמעט שכחתי: מניפולציה נוספת שנעשתה בתוכנית היא להשתמש במקרה הטרגי של שתי הילדות שמתו בירושלים לאחר שנפגעו מחומר הדברה בשם פוספין כדי לטעון שחומרי הדברה מסוכנים. פוספין הוא אכן חומר מסוכן ביותר, שכפי שכתוב על האריזה שלו, אסור לשימוש בהדברות ביתיות, ורק מדבירים שעברו קורס מיוחד רשאים להשתמש בו. מעניין אם "עושות חשבון" היו מפרסמות תחקיר על הסכנה בדו-מימן חד-חמצני אם הילדות היו טובעות בבריכה או באמבטיה בגלל רשלנות.
אגב, התחקיר הסתיים במתכון לנוזל ניקוי הקרוי אלטרנטיבי וכולל חומץ וסודה לשתייה, סבון נוזלי ושמנים אתריים לריח (זוכרים את מה שנכתב לעיל לגבי חומרי ריח כמו לבנדר?). נוזל הניקוי – שאף אחד לא בדק את בטיחותו ויעילותו – כולל כאמור סבון, ובאופן לא מפתיע אכן מנקה. אבל גם שפשוף בסמרטוט רטוב מנקה.
סיכומו של דבר: התעלמו ממסעות הפחדה, וכשאתם מנקים את הבית שימו לב להוראות השימוש ולאזהרות שעל גבי החומרים ואל תגזימו. בית לא חייב להיות סטרילי ושימוש לא נכון בכל חומר עלול לעלות לכם בבריאות. חבל מאוד שבר-גפן וקלינגבייל התמקדו בהפחדה מפני "חומרים רעילים שמסכנים את הילדים שלנו!!!111" במקום לבצע תחקיר שיבדוק מדוע חלק מהציבור (כמו הנשים בכתבה) לא קורא, או מתעלם, מההוראות על האריזה.
הן יכלו להפחיד את הציבור מפני הנזק האפשרי של שימוש מוגזם ומיותר בחומרים – כגון שימוש יתר, אחסון שגוי או שימוש ללא אמצעי הגנה נאותים – ולהדגיש שבשימוש נכון ומתון, החומרים אינם מסוכנים. אבל במקום לנצל את הבימה שניתנה להן כדי להזהיר את הציבור מפני סכנות אמיתיות ולהסביר כיצד להשתמש בחומרים בצורה נכונה ובטוחה, בחרו ב"עושות חשבון" להפיץ בהלה.
ד"ר נעם לויתן, בעל תואר שלישי בביולוגיה מטעם מכון ויצמן למדע, כותב מדע פופולרי ובלוגר