אינטואיציה של שר

גם היום נמשך העיסוק העיתונאי המוגבר במינוי הצפוי של תת-אלוף במיל' גל הירש למפקד הכללי של המשטרה. "ידיעות אחרונות" ממשיך בקמפיין שלו נגד המינוי (בעיתון היו מעדיפים כנראה את מינויו של יורם הלוי למפכ"ל, ולא לסמפכ"ל), וגם "הארץ" מספק היום תחמושת למתנגדים. השר לבטחון פנים גלעד ארדן, שהחליט על המינוי, כבר מפיץ תיאוריית קונספירציה שלפיה נרקם קשר לסיכול המינוי ונשכרו אנשי מקצוע מתחום יחסי-הציבור וההכפשות. מובן שתחושתו הסובייקטיבית הזו אינה בהכרח שגויה.

ב"ישראל היום" תומכים במינוי מרחוק. נתניהו, כנראה, תומך או לפחות אינו מתנגד, אבל אינו רוצה להיקשר אליו טרם הוכח כי הצליח לצלוח את גלי הביקורת (מי שמחפש עדות לעמדתו של נתניהו בעניין יכול לנסות לחפש אותה אצל אחד ממעריציו המושבעים ביותר בעיתונות העברית, אמנון לורד, הסבור כי מדובר ב"מינוי ראוי ונכון", ככותרת מאמרו במדור הדעות של "מקור ראשון").

ולחדשות: "וינשטיין בדק מידע על שתי עסקאות בטחוניות של הירש", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המובילה לכתבה של יניב קובוביץ. "עוד בטרם עלה שמו של הירש כמועמד למפכ"ל, דנו היועמ"ש ובכירים במשטרה בטענות למעשים לא כשרים בעסקאות שבהן היה מעורב. הירש: אלה שקרים זדוניים", נכתב בכותרת המשנה. לקריאת הכתבה, כאן. בהמשך הגיליון כותב עמוס הראל נגד המינוי. "יש די בעיות במינוי של גל הירש גם בלי להידרש לדעתם של ההורים השכולים. למשל, שמינוי כה חשוב של ראש מערכת מתבסס בעיקר על ראיון אישי ואינטואיציה של השר. אבל מה בעצם ארדן יודע עליו? זו גישה שכמעט מזמינה צרות".

"דו"ח אלמוג: הירש פסול לפיקוד", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ציטוט לכאורה מהדו"ח שחקר את החטיפה שאירעה בגזרתו של הירש והחלה את מלחמת לבנון השנייה. "הירש לא יכול להמשיך בתפקידי פיקוד. הוא נכשל כשל מנהיגותי ומקצועי עמוק. יש לגל כיוון מאוד לא בריא. הבחירה שלו להגדיר את עצמו כקורבן לא נכונה", נכתב בכותרת הידיעה הראשית (יוסי יהושוע), תחת המלים "אלו הקביעות הנחרצות של אלוף [דורון אלמוג] על גל הירש ב-2006".

ב-ynet מגדירים את הפרסום של יהושוע ו"ידיעות אחרונות" כ"חשיפה" ואכן, הדו"ח עצמו הוזכר בעיתונים, אבל לא הציטוטים המתפרסמים היום ב"ידיעות אחרונות". ואולם, הציטוט הארוך המופיע בכותרת אינו מופיע במלואו גם בידיעה עצמה, שמערבלת בין הציטוטים כבכיכול מהדו"ח לבין דברים שאמר אלמוג בראיון עיתונאי; אולי זו הסיבה לכך שציטוטים אינם מופיעים בדיווחים קודמים על הדו"ח. גם הקביעה "פסול לפיקוד" שבכותרת הראשית אינה מופיעה בטקסט הידיעה באותן מלים (אגב, הפצ"ר קבע ההפך).

מה יעלה בגורלו של המינוי? ב"הארץ" סבור יוסי ורטר שמבחינה ציבורית, "ביממה החולפת הגל התהפך – לטובת ארדן-הירש. הכינוס המגוחך של הרבנ"צים והניצבים בדימוס וזעקות השבר שעלו ממנו נגד המינוי היו הדבר הטוב ביותר שקרה לארדן מאז יום שלישי בשבע בערב". ובכל מקרה, "לא הלשעברים ולא ההורים השכולים מסוגלים להכשיל את המינוי. רק ועדת טירקל, שתתכנס בתחילת השבוע הבא".

ואם טרם שבעתם מהדיון הציבורי בדמותו של הירש, מומלצת לקריאה רשימתו של אסא ששון, ששירת תחת פיקודו.

צאו בחוץ

"פילים בחנות חרסינה, גול עצמי או ירי ברגליים, תבחרו אתם את הקלישאה", כותב שי ניב בטורו שבפתח גליון סוף-השבוע של "גלובס". "כנס החירום של ראשי המשטרה בדימוס הוא בדיוק הטוויסט בעלילה שגלעד ארדן יכול היה רק לפנטז עליו. יושבים להם הניצבים ורבי-הניצבים בפנים חמורות סבר, כולל הרב-מרואיין אריה עמית, שהגיע בג'ינס ונעלי אצבע שמביישות את הפנסיה התקציבית המכובדת שלו, ומזהירים מפני מינוי של 'אדם מבחוץ' שלא מכיר את המשטרה.

"איפה הם היו, כמי שמכירים כל-כך טוב את המשטרה, כשעוד ועוד בכירים הטרידו מינית פקודות שלהם? למה לא ערכו כנס חירום כשניצבים נישקו את ידיהם של רבנים-סלבריטאים עם חצרות ביזנטיות? למה נעלמו ונאלמו אל מול השכר העלוב של השוטרים הצעירים בזמן שהמפכ"ל האחרון דנינו הרוויח 86 אלף שקל בחודש? ואולי הם כל-כך הרבה שנים היו 'בפנים', שאין להם שום יכולת לראות את מה שכולנו רואים מבחוץ?".

"הרעיון להצניח הפעם מפכ"ל מהחוץ הוא די מתבקש", כותב עמנואל שילה, עורך "בשבע". "הניצבים המכהנים והניצבים בדימוס שהגיבו בעלבון להודעה על מינויו הצפוי של תא"ל (מיל') גל הירש אולי אינם מודעים לכך, אבל מלבדם רק מעטים לא רואים שמשטרת ישראל נמצאת במשבר".

הרפורמה בבנקים

המאבק בהמלצות הצפויות לרפורמה בבנקים עולה השבוע מדרגה. נושאת הדגל של המאבק ברפורמה עד כה היא, באופן לא בלתי צפוי, נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, מי ש"ידיעות אחרונות" ניהל מיני-קמפיין למינויה. העילה המתבקשת היא, כמובן, "יציבות" (מטבע הנפרטת לשלל ערכים). שלשום היה זה דווקא "גלובס", השמרן מבין העיתונים הכלכליים, שהעניק ביטוי לצד שכנגד: העיתון פירסם בעמודו הראשון ראיון עם ח"כ אלי כהן (כולנו), "האיש שמוציא ומביא את הרפורמה במערכת הפיננסית המתוכננת על-ידי שר האוצר משה כחלון", כהגדרתה של עיתונאית "גלובס" סטלה קורין-ליבר, ולצדו טור ביקורת חריף של קורין-ליבר תחת הכותרת "הנגידה המתנגדת: ומה עשתה פלוג עד עכשיו".

פלוג נמצאת בבנק ישראל מאז 1998, הזכירה קורין-ליבר, ושאלה: "מה עשית בכל הזמן הזה למען התחרות בבנקאות?". על הערך התורן של המטבע האמור כתבה קורין-ליבר: "קשירת הסאב-פריים [כלומר, הגורם למשבר העולמי ב-2008] לתחרות צרכנית באשראי היא מניפולציה שנועדה להטיל פחד ומורא על רה"מ, חברי-הכנסת וכחלון. מה אני צריך את זה, יאמר כל אחד, והשימוש לרעה בכוח הריכוזיות יימשך". מי שתוקע את ה"פיקוח" (ערך תורני נוסף) על שוק האשראי החוץ-בנקאי, היא כותבת עוד, הוא בנק ישראל עצמו.

רפורמות

"ממשלת ישראל צריכה לשנות את הדיסקט מ'דת הרפורמות' ל'דת ההשקעות'", קובע ב"גלובס" אלי ציפורי ערך חדש למטבע הישן.

מתווה הגז (נתניהו מאבד את זה)

"מחריף הקרע בין נתניהו לדרעי", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", הנשענת על ידיעה של זאב קם. "שר הכלכלה חזר בו השבוע מהבטחתו לחתום על המתווה אחרי שיאושר בכנסת. סביבת נתניהו: 'כשפוגעים בו הוא יודע להחזיר'", נכתב בכותרת המשנה, משל לא מדובר בוויכוח על סוגיה ציבורית חשובה, אלא ביריבות מאפיוזית אישית. אם הציטוט נכון ומדויק ומגיע אכן מפיו של ראש ממשלתנו, מישהו כאן ירד מהפסים, וחבל שהעורכים ב"מקור ראשון" לא מצאו לנכון להתייחס באופן ביקורתי לציטוט החשוב הזה ובמקום זאת בחרו להשתתף במשחק המסורתי של הפרשנים הפוליטיים בעיתונים הוותיקים יותר, הרואים בשדה הפוליטי זירה צינית שכל כולה תמרוני כוח פרסונליים.

הסכם הגרעין

ב"ישראל היום" לא מוכנים לקבל את ההפסד המסתמן של פטרוניהם במאבק הפוליטי על אישור הסכם הגרעין עם איראן בסנאט האמריקאי. "כ-200 גנרלים בדימוס: 'לסכל ההסכם עם איראן'", נכתב בכותרת ידיעה של ארז לין ויוני הרש בחינמון. ידיעה נוספת בעמוד (9) מוכתרת בכותרת משנה הנפתחת כך: "ההסכם רק נחתם, וההפרות כבר מתחילות?".

בורסה

הפרשנים הבכירים בעיתונים הכלכליים מתייחסים היום לדרמה המטלטלת שאירעה השבוע, עת למשך כיממה עמדנו על ספו של משבר עולמי חדש או לא, וחובטים בעצם היומרה העיתונאית לספק מידע בעל ערך על שוק המניות. "אזהרה: קריאת ניתוחים והמלצות של אנליסטים מסוכנת לבריאות הפיננסית שלכם", נכתב בכותרת הטור השבועי של גיא רולניק ב"דה-מרקר". "המסקנה היא שלעתים קרובות משקיעים חייבים לקרוא עיתונים בגלל סיבה אחת פשוטה: לבדוק לאיזה כיוון צועד ההמון – ואז לפנות לכיוון השני", כותב אלי ציפורי בטור הפותח את "גלובס". גם סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" כותב דברים דומים (אך גם שונים, ועל כך בהמשך).

"יכולתם של המומחים, הכלכלנים, האנליסטים והפוליטיקאים להבין את הנעשה בשווקים הפיננסיים הגלובליים ולתת תחזיות מצטמצמת והולכת, גם מפני שהעולם הפיננסי עצום ומורכב וגם מפני שלרוב השחקנים הפועלים בו יש תמריצים כלכליים לתת תחזיות אופטימיות", כותב רולניק. "[...] בשבוע האחרון מוצפים קוראי העיתונות הכלכלית והכללית בעולם בחדשות, בניתוחים ובתחזיות לגבי המשבר הפיננסי. הפרשנים, הכלכלנים והאנליסטים עוטים כהרגלם ארשת פנים רצינית ומסבירים למשקיעים, לחוסכים ולפנסיונרים ש'אסור להיכנע לפניקה' ומוסיפים שאר עצות דומות. בפועל, למומחים אין מושג ירוק מה יהיה. עבור רובם, הראיון בתקשורת הוא בעיקר הזדמנות לשווק את החברה שלהם, השירותים שלהם, המאמרים שלהם ובמיוחד את עצמם".

בהמשך כותב רולניק: "העיסוק ברעש היומיומי של השווקים, העליות, הירידות, הנפילות ו'החדשות המפתיעות' על נתונים כלכליים שמתפרסמים אינו רק מושך, קל לשיווק ומשווה לכל העניין ארשת רצינית, מקצועית וסמכותית. הוא גם הדרך הטובה ביותר להימנע מלשאול שאלות קשות, מבניות ובסיסיות שלרוב השחקנים בזירה הפיננסית אין עניין לעסוק בהן, הם לא רוצים שהלקוחות שלהם יחשבו עליהן, ובעיקר אינם מעוניינים שהעיסוק בזה יוביל פוליטיקאים ורגולטורים להצטרף לתהיות האלה. הנה כמה מהן", והוא מפרט.

"ההשקעה בחברות ביטוח וקרנות פנסיה", נכתב בראש שער בטאון אגודת-ישראל "המודיע", "אך ורק במסלולים כשרים שאין בהם חשש חילול שבת".

מלה של פלוצקר

גם סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות" ובכיר הפופוליסטים בעיתונות הכלכלית, סבור שלעיתונות חולשה מובנית בסיקור הבורסה, אלא שכדרכו הוא מביע את דעתו זו תוך הפרחת שלל קביעות נחרצות ההופכות את הטור לפארסה. לשוק המניות, הוא כותב, "בין אם הוא ממוקם בניו-יורק, בלונדון, בבייג'ינג, בתל-אביב או באתונה, יש קפריזות משלו, יש עדת מאמינים וכוהנים משלו, יש חוסר רציונליות מובנה משלו ובאחרונה גם רובוטיקה משלו. מעט החלטות מתקבלות בשוקי המניות המערביים המתקדמים על-ידי אנשים, הרבה מאוד מתקבלות על-ידי מחשבים רבי-עוצמה ונטולי שכל". כותרת הטור היא "יש חיים מחוץ לבורסה".

לא רק שהמסחר הממוחשב הנפוץ כל-כך הוא אידיוטיזם, קובע פלוצקר, המסחר בבורסה בכללותו הופך ללא רלבנטי: "המשקל של שוקי המניות בכלכלת העולם הולך ופוחת, הולך ונשחק. יחסית לשוק האשראי הקולוסלי והנדל"ן הפורח, הערך הכספי של מניות הנסחרות בפועל בבורסות בטל בשישים". לסיכום ממליץ פרשן "ידיעות אחרונות" "להתרגל" לתנודות במסחר "ולהוריד את הבורסות מהכותרות". המלצה יפה ומועילה – והנה תזכורת לשער "ממון" מיום שלישי השבוע:

בהמשך הטור עוסק פלוצקר בנושאים אחרים. בין השאר הוא קובע כי למריחואנה רפואית אין ערך רפואי וכי אי-שוויון אינו פוגע בכלכלה.

את הקביעה שלו שלפיה אין נימוק רפואי לשימוש במריחואנה ("רק אל נא תשתמשו בנימוקים 'רפואיים'. אל תעמידו פני מדענים") הוא מבסס על מאמר שקרא ב"ניו-יורק טיימס" ומלווה בנסיונו האישי ("עישון מריחואנה 'רפואית' לא הועיל במאומה"). אלא שפלוצקר בוחר לצטט רק מחלקו הראשון של המאמר, שמחברו, פרופ' אהרון קרול, כתב לאחרונה במאמר מצוטט אחר ב"ניו-יורק טיימס" כי היה ממליץ לילדיו להעדיף מריחואנה על פני אלכוהול (אם זו היתה הברירה).

בחלק הראשון של המאמר שפלוצקר מסתמך עליו קרול אכן כותב כי המחקר אינו תומך באופן מובהק בתועלת הרפואית של מריחואנה, אולם בהמשך הוא מוסיף כי אין פירוש הדבר שלא נמצאו עדויות מחקריות, אלא שקשה עד מאוד לחפש אותן, וזאת משום שעד לאחרונה רק לאוניברסיטה אחת בארה"ב היה מותר להחזיק כמות קטנה של החומר לצורכי ניסויים, ועבודה מדעית בנושא היתה כמעט בלתי אפשרית. עוד כותב קרול כי משככי כאבים רבים – אולי אלו שפלוצקר מספר כי הועילו לו אחרי הניסיון הלא מוצלח עם המריחואנה הרפואית – הם בעלי תוקף מדעי נמוך ומסוכנים מאוד לשימוש.

חובבי המיתוס של סיזיפוס מוזמנים לחפש ב"פייננשל טיימס" את המאמר שעליו מסתמך פרשן "ידיעות אחרונות" כשהוא קובע כי אין קשר בין אי-שוויון לכלכלה, ולבצע השוואה.

האינטרסים הדתיים

"מועצת גדולי התורה הביעה כאב עמוק על הפרצות החמורות המתרבות בחומת השבת ברחבי הארץ וקראה לפעול למניעתן", נכתב בכותרת הראשית של "המודיע", המוקדשת לאחד המסרים שיצאו מהמועצה (באתר "סרוגים" מציינים כי השבועון הדתי "בשבע", שהתפרסם אתמול, כלל ידיעה על הכינוס לפני שזה התרחש: "העיתון 'בשבע' מפרסם הבוקר שמועצת גדולי התורה כבר התכנסה ואישרה את מינויו של ליצמן לשר הבריאות. הבעיה היא שהכינוס נדחה ומתקיים ממש בשעות אלה וטרם התקבלה ההכרעה").

"בפני חברת מועצת גדולי התורה הושמעו סקירות ודברים נוקבים וכאובים, מהם עולה כי בארץ הקודש מתרחשת אופנסיבה של פגיעה בקדושת השבת", נכתב בידיעה עצמה, מאת "סופר 'המודיע'". "בירושלים עיר הקודש והמקדש נבעו פרצות המאיימות לעקור את השבת מהפרהסיה הציבורית; באשדוד מתרחשת פרשת חילול השבת על-ידי קניון 'ביג'; בתל-אביב מתחללת מכבר השבת על-ידי רשת AM:PM וחנויות אחרות, ולאחרונה העזו בשרונה-מרקט בעיר לקנוס בעלי חנויות המסרבים לפתוח את עסקיהם בשבת; בירושלים ובחדרה מאיימים להנהיג 'חלוקה' של אזורים: כאלה בהם 'יותר' חילול שבת, ואחרים שבהם ייאכף החוק האוסר זאת.

"תפיסה זו", ממשיך "המודיע", "עלולה להרוס כל חלקת שבת, ולהרוס את השבת בכל ארץ ישראל". "כל פרצה כואבת, כל פרצה חמורה ואסורה ויש לעשות הכל כדי למנוע אותה. אבל מן הנתונים הקשים עולה שמשהו איום מתרחש", נכתב במסגרת מיוחדת מוקפת שחור.

"כל השבוע חיכיתי לשמוע עמדות פרו-שבתיות מפי נציגי ציבור שומרי שבת, אך לשווא", כותב ידידיה מאיר ב"בשבע". "חלק מהפוליטיקאים החרדים שיגרו הודעות לעיתונות, רובן צפויות וכתובות מראש עוד מפרשת המשחן, ואצל הנציגים הדתיים-לאומיים – דממה. צדיק אחד מצאתי. לא צדיק בסדום, צדיק בירושלים. דב קלמנוביץ, המשנה לראש עיריית ירושלים ויו"ר סניף הבית-היהודי בעיר, פירסם מאמר ב'עולם קטן'. תקנו אותי אם אני טועה, אבל נראה לי שהוא ממש היחיד שהעז להגיד משהו בקול רם על חילול השבת ההמוני והחדש בחוצות עיר הקודש. קול קורא במדבר. לכל השאר זה כנראה נראה פחות חשוב או פחות נעים או פחות ליברלי. ובכלל, תשאירו את זה לגפני ולליצמן".

האופנסיבה על קדושת השבת דוחקת לעמוד פנימי את הדיווח ב"המודיע" על החלטה אחרת של מועצת גדולי התורה: להסכים, לראשונה זה שנות דור, למינוי שר חרדי. זאת, בעקבות פסיקת בג"ץ כי אין להמשיך במצב שבו נבחרי ציבור חרדים מנהלים משרדים ממשלתיים מעמדת סגן שר ("בג"ץ שיבח את פועלו ותפקודו של הרב ליצמן", לא שוכח להזכיר "סופר 'המודיע'"). מועצת הרבנים הכריעה כי ליצמן יוכל להתמנות לשר על סמך מה שקבעה אגודת-ישראל ב-1948, אז מונה מטעמה יצחק מאיר לוין לשר הסעד הראשון של מדינת ישראל.

"בהמשך להחלטות הקודמות של מועצגה"ת", נכתב בידיעה (בפסקה משובשת קמעא), "החליטה המועצה שבנסיבות הקיימות, כשהציבור החרדי חייב בנציגות חזקה למען הייצוג וההגנה של האינטרסים הדתיים בתחומים השונים של העבודה הממשלתית, יש צורך לקבל את תפקיד השר ולייצג את ההשקפות של מסורת הדת היהודית לרוחב כל הפעילות הממשלתית".

במוסף הילדים של "הפלס", יומון חרדי אחר, חושפים טפח מאותה השקפה: הסכסוך עם הערבים הסתיים, שלום הגיע לעולם, והאויב שנותר הם היהודים החילונים. "ילדים יקרים", נכתב בפתח דבר העורך (או העורכת?), "מלחמות מול גויים. אויבים שנאבקים מולם עם נשק ממש לאחר שמתכוננים ומצטיידים בשדה הלחימה – מלחמות מהסוג שעליהן נכתב בתחילת הפרשה שלנו, ברגע הראשון נראה שהיום איננו מכירים כאלה. הרי מדובר היה בעם ישראל במדבר לפני שכבשו את ארץ ישראל מכל הגויים והם חויבו להילחם ולהשמיד אותם. ובאמת אין היום כאלה מלחמות, אבל יש אחרות. מלחמה נגד אויבי היהדות, נגד משנאי ד' שמבקשים לעקור את התורה ואת הקדושה, היתה תמיד. אבל היו תקופות רגועות יותר ותקופות סוערות יותר, כמו שקורה בימינו".

ישראליאנה

"אתה יודע מה מצחיק?", שואל השחקן הערבי יוסף סוויד את יהודה נוריאל, המראיין אותו במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "בברלין אני גר בנויקלן, במקום הכי פתוח, עם טורקים ומהגרים – ובסופו של דבר אני מוצא את עצמי, לא נעים להגיד, חבר של ישראלים. מה לעשות. אני יודע את השפה ואת כל השטיקים וקצת נהנה שאני מפורסם ומחבקים אותי, וזו קצת נחמה. ישראליות זו מין משפחה. אין מה לעשות".

סימה קדמון מצטטת מהראיון הבלתי נשכח במוסף "הארץ" של יותם פלדמן עם תא"ל שמעון נוה, מורו ורבו של גל הירש, שאחראי לפרק הפוסט-מודרני בתורת הלחימה הצה"לית: "היו קצינים שזה הטריף אותם, במובן החיובי של המלה. גל הירש, ניצן אלון, גרשון הכהן. אבל הרוב המכריע של הקצינים בצבא, היות שאין להם תודעה השכלתית ולימודית, ממילא הם מסתכלים על כל דבר בעיני עגל. רוב עם ישראל הם כאלה, כמו קופים".

סימנייה

כתבת השער של מוסף "הארץ" היא דיוקן דמותו של קצין המשטרה המנוח אפרים ברכה, שכתב גידי וייץ.

"דה-מרקר" מציע כמה כתבות העוסקות במצב הפריפריה הישראלית (שוקי שדה, נעה נבט, חגי עמית).

בכתבת השער של "7 ימים" מביאה מרב בטיטו את רשמיה מביקור במחנה פליטים סורי בירדן (ללא לינק).

עושים לביתם

ל"ידיעות אחרונות" מצורף מוסף "מיוחד" של "זמנים בריאים" (המחולק כרגיל ביום ראשון), המוקדש לפרסום סמוי בשירות חברת המזון הסינית תנובה. משימתם של העורכים והכתבים מטעם "ידיעות אחרונות": לקשר את תדמיתה וסימניה של החברה הסינית למושגים מופשטים דוגמת "בריאות" ו"משפחתיות".

ענייני תקשורת

כותרות נגד טילים. "נפתוליה המתמשכים של עסקת ה-S-300 בין איראן לרוסיה משמשים בשנים האחרונות פילר אפקטיבי אך משעמם למדי בסדר יומם של עורכי חדשות ישראלים", כתב כאן איתמר ב"ז בשבוע שעבר. "מדי תקופה צץ דיווח בכלי תקשורת בינלאומי – בדרך כלל רוסי או איראני – שלפיו חלה התקדמות במגעים בין הצדדים. אף על פי כן, בפועל המשא-ומתן בין הצדדים תקוע הודות ללחץ שמפעילה ארצות-הברית". באותו יום בחרו ב"ידיעות אחרונות" לבשר על עסקת המכירה בכותרת הראשית של העיתון. אתמול בישרו האיראנים כי העסקה – שוב – לא יצאה אל הפועל.

ועוד בעניין ה-S-300: ב"ישראל היום" (עמ' 9) מדווחים בכותרת המשנה על "התקדמות" בעסקה, אבל מהפירוט בידיעה עצמה עולה שדווקא אין מדובר בהתקדמות: בניגוד לדיווח מהשבוע שעבר, שבו נטען שהחוזה מוכן לגמרי ונותר רק לחתום עליו ולחכות שהטילים יגיעו, כעת "גורם בממשל הרוסי" שמוזכר בידיעה "הבהיר שמדובר רק ב'מפת דרכים' אשר אינה כוללת התייחסות לתשלום שיתבצע וללוח הזמנים למשלוחים".

תיאוריה וביקורת. בטורו בשבועון "בשבע" קורא העורך הראשי עמנואל שילה לחקור את האפשרות כי ההצתה בכפר דומא שהביאה למותו של התינוק עלי דוואבשה (ומאוחר יותר של אביו) לא בוצעה בידי יהודים, אלא בידי ערבים.

דע מה שלא תשיב. בני ציפר משיל לרגע את מסכת הליצן ומגיב ברצינות להתנצחות המתמשכת בין יצחק הרצוג לגדעון לוי ב"הארץ". "פעם, בהיותי מבקר ספרות צעיר, ששתי אלי קרב. מי שההין לתקוף אותי על דבר שכתבתי, מיד הייתי מכניס לו באבי אביו בתגובה נגדית. ואם הלה התעקש והגיב על התגובה שלי, לא נשארתי חייב והגבתי על התגובה של התגובה של התגובה. ושאבתי סיפוק מכך כשחברי עודדו אותי לא להרפות מטרפי", נזכר ציפר. "עד שזכיתי להכיר את הסופרת המנוחה בתיה גור, שעבדה כמבקרת ספרות לצדי ב'הארץ'. היא לימדה אותי שגדול כוחה של ההתאפקות מלהגיב, והיא עולה על כל התגובות שבעולם. היא לא השיבה מעולם למי שתקף אותה על רשימות הביקורת שלה ועל כתיבתה בכלל, ואני נשבעתי לעשות כמוה. בכל פעם שמתפרסמת תגובה שלילית עלי – ובאחרונה יש הרבה מאוד כאלה – אני נושם עמוק וחוזר בלבי על השם בתיה גור, ובאחת מתגבר על היצר להגיב.

"וכשחושבים על כך, יש בתאוות ההתנצחות משהו בזוי, אולי גלותי. הבחין בכך עוד לפני יותר מ-200 שנה המשורר הגרמני-היהודי היינריך היינה בשירו המפורסם 'הוויכוח'. בשיר מתווכחים מרה רב וכומר, זה מכניס לזה וזה מכניס לזה, ולבסוף מעירה הנסיכה הספרדית הצופה משועממת בוויכוח: 'מי מהשניים צודק איני יודעת, אבל הן הרבי הן הכומר מסריחים'. ואמנם, גם התנצחות על נושא נאצל – כל נושא – נהפכת עד מהרה למטופשת ועקרה, מהסיבה הפשוטה שמהר מאוד מתברר שלא נושא הדיון, אלא האגו והכבוד הפגוע של המתווכחים נהפך לעיקר. ועל אחת כמה וכמה כשההתנצחויות המרות הללו סבות סביב טקסטים המתפרסמים בעיתונים, שכעבור שבוע-שבועיים הם נשכחים מלב ממילא".

ידיעות נתניהו. המיצוע שחל ביחסו של "ידיעות אחרונות" לבנימין נתניהו אחרי ההפסד של העיתון בבחירות בא היום לידי ביטוי במסגור ובעימוד של שני ראיונות המכילים ציטוטים שאינם נוחים לראש הממשלה. נתניהו נוהג להשתמש באופן קבוע במורשת אחיו הבכור, שנפל במבצע חילוץ בני-הערובה באוגנדה, כמכשיר לקידום תדמיתי. חלק בולט מהראיון של אמירה לם עם מוקי בצר המתפרסם במוסף "7 ימים" מוקדש ל"ניפוץ המיתוסים" ביחס לחלקו של יוני נתניהו במבצע אנטבה (נתניהו לא היה שותף לתכנון המבצע, נתניהו איחר, נתניהו כמעט חיסל את גורם ההפתעה), אבל הראיון מסתתר בתוככי המוסף ללא הפניות בולטות.

במוסף "7 לילות" מראיין נבו זיו את הבדרן והחקיין מוטי גלעדי, ממקורביו של נתניהו, אך גם שם העורכים כופים על עצמם איפוק ולא ממנפים בכל הכוח אמירה כמו "אני חושב שהוא לא מקדיש מספיק לאחדות, להתחבר לעם, אהבת חינם" (למען הסר ספק, רוב ההתייחסויות של המרואיין לנתניהו חיוביות לעילא, וגם הן נשארות חבויות בטקסט פנימה, אבל בכך אין כל חדש).

כוחו של הפות. "כוחו של הבולבול", סנט אילון גלעד ב"העין השביעית" בחודש שעבר. בעל טור הבלשנות הפופולרית במוסף "הארץ" כיוון לכך שרק כשכתב על האטימולוגיה של שמות איבר המין הגברי, נוצרה באתר תגית על שמו (ובמשתמע, טורו אוזכר לראשונה בסקירת העיתונות). היום זוכה גלעד להפניה מיוחדת משער המוסף. לשונה: "כך גברה 'פות' על מתחרותיה במאבק לתיאור האיבר האינטימי".

"7 ימים". הטורים הפותחים את המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ממשיכים במגמת האנטרופיה בדבקות עקשנית כזו שאפשר להתייחס אליהם כאל תרגיל אמנות אוונגרדי: עורך הטור של שלמה ארצי מנסה להביא לשיא את היכולת לשבץ זו לצד זו מלים ללא קשר ביניהן בלי לפרום לחלוטין את מראית העין של קוהרנטיות, ואילו רענן שקד מתמיד בשחזור סיזיפי של תערובת מורבידיות, ייאוש וסלידה מחייו שלו עצמו, מוגשת באריזה א-לה סניף תל-אביבי של רשת מקומונים משנות ה-80 המאוחרות (בטור שבעמוד הבא, אם תהיתם, חנוך דאום מאחל לעצמו שיצליח "להוציא את החזיר מתוכי". עסקים כרגיל).

ושוב איתכם. המאמר של ניצב בדימוס יוסי סדבון, המופיע בעמ' 6 של "ישראל השבוע", הוא אותו מאמר, בשינויים קלים מאוד, שפירסם אתמול ב"ידיעות אחרונות".