ידידי איתי לנדסברג, מנהל, מפיק, עורך וכתב בעל זכויות בערוץ הראשון ("מבט שני", "הסיפור האמיתי"), מבקש להכניס לפרופורציות את פסטיבל חגיגות ה-60 של גלי-צה"ל, וזה בסדר גמור. גם שיטתו – גימוד התחנה הצבאית תוך האדרת המתחרה הממלכתית קול-ישראל – היא לגיטימית. אלא שיש בעיה קטנה עם הדרך: מרוב להיטות ובהילות, אולי, הוא כושל בסדרה של טעויות עובדתיות בסיסיות, עניין לא פשוט כשמדובר בעיתונאי האוחז בתפקיד רם ואחראי של מנהל מחלקת תעודה בטלוויזיה הממלכתית. לא העמדות, ידידי. העובדות.

"כל ראש ממשלה וכל שר אוצר", כותב לנדסברג באתר "העין השביעית" ("רבע חגיגה", 19.10.10), "זוכים לראיון עם הכוכב החדש של התחנה שרק שלשום סיים את כיתה י"ב ורק אתמול גמר את קורס הכתבים". נו, באמת: יודע אתה היטב כי ה"זכות" הזאת אינה שמורה לפרחי עיתונאים, אלא לכתבי התחום המתמחים ולמגישי היומנים ותוכניות האקטואליה.

המגישים בגלי-צה"ל, רובם סיימו את כיתה י"ב לפני הכותב; רזי ברקאי, יעל דן, אנוכי. גם ירון וילנסקי, גולן יוכפז, ניב רסקין, רינו צרור, אילנה דיין, ליעד מודריק (המגישה תוכנית גם במחלקה של לנדסברג), דליק ווליניץ ואחרים אינם בדיוק עולי ימים לובשי חאקי.

"כל שדר שגדל בתחנה ועבר לערוץ מסחרי מקבל תוכנית אקטואליה". נניח. אבל לא רק בערוץ מסחרי, דיר לנדסברג, גם בקול-ישראל ובערוץ הראשון לדורותיהם: אריה גולן, קרן נויבך, ירון דקל, עודד שחר, גאולה אבן ועוד רבים וטובים. כן, גם בתוכניות המופקות במחלקה שלך, איתי.

"כל מלחמה זוכה כמובן לסיקור של 'כתבנו הצבאי' [...] כתבנו שגדל בבניין ביפו נמצא כמובן 'בשטח' ומבין בעניינים האלה מנסיונו הרב". מנהמת לבך אתה כותב, איתי. לא בדקת את העובדות, תודה. כתבנו הצבאי הנוכחי, (רב-סרן) טל לב-רם, היה בעברו מ"פ בחטיבת הנח"ל וסמג"ד בבה"ד 1.

(רס"ן) יוני שנפלד, קודמו, שירת כמפקד פלוגה בצנחנים וביחידה המובחרת מגלן ומשמש כיום, במקביל לעריכת "במחנה", סמג"ד צנחנים במיל'. גם (סא"ל במיל') אילן אוסטפלד, שהחזיק בתפקיד לפניו, לא גדל ממש בבניין ביפו אלא בחטיבת הצנחנים (שבמסגרתה נפצע בלבנון), התבגר בשלדג ובסיירת מטכ"ל והגיע לפרקו ביחידת הלוט"ר, שעליה פיקד.

אמת, אפשר לאתר בעבר כמה כתבים צבאיים שלחמו ביפו, מה שלא קידם אותם לקבל מיד תוכנית בערוץ מסחרי, אלא את תואר "כתבנו הצבאי" בערוץ הראשון דווקא: אלון בן-דוד וגור צלליכין, כדוגמה.

מסכים אני עם איתי, כי יש יתרונות לכתב צבאי שצמח ב"שטח" כמו שאיתי מסכים אתי, כי התנאי הזה אינו הכרחי ואינו מספיק. עובדה, שיר ההלל שבפיו (כל מלה בסלע) לכרמלה מנשה המצוינת, שאמנם שירתה בגדוד 50, הנח"ל המוצנח, אבל כפקידה פלוגתית (בפלוגה א' - הפלוגה שלי...).

לכל אלה אין שום קשר לטרונייה שבפיך, איתי, על אודות הסיקור הדל, לטעמך, של סוגיית חיילי המילואים בתחנה הצבאית. לא בדקתי באופן יסודי ולכן, אינני מסוגל לתת מענה שלם, אף שמנבכי זכרוני אני דולה לא מעט דוגמאות המפריכות את הטענה הגורפת. אבל אפילו שיש ממש בכך, אפשר למצוא הסבר קצת יותר אינטליגנטי להשערות הלא-ממש מלומדות שאתה מעלה:

דובר צה"ל (שבעברו, אמנם, היה מפקד גלי-צה"ל) מתערב בשידורי התחנה באותה מידה שהוא מתערב בשידורי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים (שבעבר, הרבה אחרי שסיימת את כיתה י"ב, איתי, היו כפופים ממש כמונו לדברור של הדובר הצבאי).

הכפיפות של התחנה לרמטכ"ל ולשר הביטחון אינה שונה במהותה מן הכפיפות של קול-ישראל והערוץ הראשון לשר הממונה על רשות השידור מטעמו של ראש הממשלה. אך בשונה מגלי-צה"ל, הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים נתונים לחסדיה של הכנסת, שברצותה מאשרת, או לא, את תקציב רשות השידור. וגם מאשרת אגרה לרשות השידור, ולא מאשרת דבר מעין זה לגלי-צה"ל.

לא זכור לי כי אי-פעם שמעתי מפי מפקד גלי-צה"ל כלשהו מה שאמר ל"מעריב", בזמנו (ובזמנך; אפריל 2002), מנהל הטלוויזיה הישראלית דאז, יוסף בראל: "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה, על-פי הערכתו, היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי. מה אני, פופאי? אני אבוא ואגיד לראש הממשלה: 'אני מסרב, אני יודע טוב ממך מה מתאים ומה לא מתאים לעם ישראל'?".

גלי-צה"ל – סביר שלא מספיק – אמנם סיקרו את סאגת חוק המילואים. אני עצמי ריאיינתי אותך במרוצת השנים כמה פעמים בתוכנית שבהגשתי. לפני כמה חודשים הקדישה התחנה הצבאית, ורק היא, יום שידורים מיוחד לרגל יום מערך המילואים השנתי.

בעיות האימונים והציוד הלקוי לפני מלחמת לבנון השנייה וזעקות ה"קטסטרופה" של המילואימניקים לנוכח אלה קיבלו ביטוי, ועוד איך, בוודאי בתוכנית שלי. אין שום אפשרות שנושא כזה יחמוק ממני: שבע שנים אחרי שסיימתי את י"ב, כלוחם צנחנים במילואים (לא בוגר גלי-צה"ל), הייתי עד וקורבן לקטסטרופה מעין זאת במלחמת יום הכיפורים (שבה שירתתי "בשטח" לא פחות מחצי שנה ברציפות).

אני מזכיר את הפרט הביוגרפי הזה משום שכמגיש של תוכנית חדשות בגלי-צה"ל – בניגוד לנורמה הנהוגה בתוכניות דומות בערוצי שידור ממלכתיים, למשל – אני מקפיד עד היום בעתות מלחמה וחירום לשדר מאזורי הקרבות. לאחרונה, בעת עופרת-יצוקה, שהיתי על גבול רצועת עזה למעלה משבועיים, כשהרכב הפרטי שלי חוצה, כזחל"מ, שדות חרושים, ואדיות מוצפי מים ושבילים בוציים. ומי בכלל שילם עבור הקילומטרז‘ ורחצת הרכב (500 ש"ח, מכיסי). לא הרמטכ"ל ציווה אלא הלב – חובה שחשתי לתמוך במערך הכתבים, לתרום מנסיוני העיתונאי והקרבי, לשדר מן המקום שבו הדברים קורים.

הייתי היחיד – לא מגיש היומנים היחיד, אלא העיתונאי היחיד – שנכח ודיווח בעת יציאת כוחות צה"ל מלבנון. רק השדר מן הבניין ביפו השכים לגבול, בארבע לפנות בוקר, לפגוש את החיילים השבים הביתה ולדובב אותם. רק בדיווחים שלו ניתן ביטוי למציאות האמיתית שבשטח – של נסיגה מסודרת ושקטה.

אריות התקשורת, האוראקלים של הכתבוּת הצבאית, הקפידו על ארוחת בוקר כהלכתה ועל צחצוח וגילוח והפכו ביזה של שלושה קרוואנים זניחים בשער פאטמה במטולה לראיה הניצחת של נסיגה מבוהלת שלא היתה. חלילה לא מפני שראש הממשלה ביקש, אלא מפני שארוחת בוקר מגישים במלון לא לפני שבע וחצי בבוקר, ועשר בבוקר בשער פאטמה יותר נוח מארבע בבוקר בשער עגל.

לא "רמטכ"ל ושר הביטחון", גם לא "נערים בני 18" מקבלים את ההחלטות בגלי-צה"ל, אלא מבוגרים אחראים ומנוסים, המכירים מקרוב את "ההיסטוריה המדממת של מדינת ישראל", כמשתתפים פעילים בה. אין חובה, איתי, גם לא בהזדמנות החגיגית הזאת, להלל את גלי-צה"ל. גם אין חובה, ידידי, לקבור אותה.

מיכה פרידמן הוא עיתונאי בגלי-צה"ל