בעקבות דבריו החצופים של מגיש תוכנית הסאטירה הרדודה ליאור שליין ("הלילה עם ליאור שליין"), חשתי צורך עמוק להגיב. דווקא כבן האומה הערבית שחי בהרמוניה עם זהותי כמי שמשתייך לזרם הלאומני בעם הפלסטיני, עם תרבותי הערבית-אסלאמית ועם היותי בן לעדה הנוצרית קתולית, אני חש חובה להתייחס למתקפתו שלוחת הרסן של ליאור שליין נגד הנצרות ונגד מריה הקדושה ובנה ישוע, עליו השלום.

מאמר התגובה שלי פורסם באתר האינטרנט Ynet ועורר גל תגובות גזעניות של הטוקבקיסטים. בין היתר כתבתי: מכחישי השואה למיניהם מכחישים מעשה היסטורי, ואינם תוקפים את הנביא משה ו/או את היהדות. לעומת זאת, כששליין טוען בשידור ישיר ובעזות מצח שמריה הקדושה לא היתה בתולה ונכנסה להריון מחברה לספסל הלימודים, וכי ישוע היה שמן ועסק כל הזמן בחיפוש שיטות להפחית ממשקלו, וכי הנוצרים מתפללים ביום ראשון כי הוא היה עסוק בדיאטה שלו, הוא בעצם מכחיש דת שלמה. כאן ההבדל העצום בין הכחשת השואה ובין הכחשת הנצרות. אין דוגמה אחרת, לעניות דעתי, שיכולה להמחיש את עוצמת הפגיעה בנו, הנוצרים. יש כאן נקודה קרדינלית שצריך לתת עליה את הדעת, ולפיכך כששליין יצא ידי חובה ואמר: "אני מתנצל אם דברי פגעו במישהו", ועבר לאייטם הבא, אותי זה לא מספק.

אחרי פרסום המאמר פנו אלי כלי תקשורת רבים בבקשה שאתראיין, ובסופו של יום החלטתי לבחור בתוכנית "פוליטיקה", שמשודרת בערוץ הראשון. ואכן, על-פי סיכום ביני ובין התחקירן הגעתי לאולפן בחיפה מכפרי תרשיחא (65 ק"מ לכיוון אחד) בשעה היעודה, והמתנתי בקוצר רוח. סמוך לשעה עשר ורבע התחיל האייטם, והמגיש הנכבד, עודד שחר, אירח באולפן ירושלים שישה מרואיינים, מרואיין בתל-אביב ואנוכי בחיפה. עד שפנו אלי לקח להם הרבה זמן במונחי הטלוויזיה, דבר שאילץ אותי להעיר ולהאיר כי חשתי שביצעו בי סיכול ממוקד. מכל מקום, התחלתי לדבר, לכל היותר דקה וחצי, והמגיש קטע את דברי בגסות רוח ועבר למרואיינים האחרים. אני, כילד טוב ירושלים, עברתי על כך בשתיקה, והמתנתי שיחזרו אלי כדי להמשיך את דברי.

הפטריארך הלטיני של ירושלים נושא דרשה בכנסייה ברמאללה (צילום: עיסאם רינאווי)

ההמתנה לא השתלמה. האחראים על התוכנית ברוממה היו חצופים באותה דרגה כמו שליין, הם ניהלו את הדיון בירושלים ועברו לתל-אביב, שבו לבירה וחזרו לתל-אביב, וחיפה נעלמה מעל הבימה. בכל זאת נשאר אצלי שביב של תקווה שמא יואיל בטובו המנחה לחזור אלי, אבל התבדיתי חיש מהר. מר שחר הודה לאורחיו בירושלים ובתל-אביב, ואפילו לא מצא לנכון לפנות לאורח בחיפה ולהודות לו על השתתפותו בתוכנית. הוא לא עשה את זה, ובכך הוסיף חטא על פשע: לא רק שלא נתן לדבר, הוא גם לא מצא לנכון להודות, כמקובל בעולם התקשורת, לאורח שכיתת את רגליו מהצפון הרחוק כדי להשמיע את דבריו.

ההתנהגות הזאת של עורך המשדר, המגיש והתחקירן מוכיחה לי בפעם המי יודע כמה שהערבי הפלסטיני תושב ישראל בתקשורת העברית הוא במקרה הטוב ביותר עלה תאנה, שהמתייפייפים למיניהם יטענו אחר-כך, הנה, הענקנו לערבי את הזכות להגיב.

לא, רבותי. אתם, היושבים ברוממה, תתביישו לכם, אתם נהגתם בי בצורה משפילה, לא תרבותית ולא אתית. במלים אחרות, סתמתם לי את הפה על לא עוול בכפי. אני כועס, אבל נחמתי היחידה שאני כבר הפנמתי מזמן שהתקשורת הישראלית היא תקשורת בגובה דשא, היא תקשורת מתנדבת למה שקרוי הקונסנזוס הציוני, היא תקשורת חצר, מתלהמת כאשר הדבר נוגע לערבים הפלסטינים בישראל. ההתנהגות הזאת מעלה שאלה נוספת, חשובה לא פחות: אני משלם את אגרת הטלוויזיה באופן קבוע ובהוראת קבע. אני לא משלם את האגרה כדי שהאחראים על הערוץ הציבורי ינהגו בי ובערבים פלסטינים אחרים בצורה הזאת, ולכן אני מציע שתשלום האגרה יהיה פרופורציונלי: הוא יהיה כפוף לדקות השידור שהערוץ הראשון הממלכתי מעניק לערבים הפלסטינים בישראל.