היה בירושלים כירורג בטן ידוע שנזקק למכשיר שמיעה. מספרים עליו שבאחד הניתוחים המסובכים שביצע, נתקף אחד מחברי הצוות הרפואי בהתרגשות רבה ממצב החולה, זרק עצות עצבניות לחלל החדר, השמיע הערות נסערות, פנה לאחיות בקולי קולות ויצר אווירה מתוחה. כשידיו נוברות בקרביו של החולה, ביקש המנתח הבכיר בשקט מהאחות הראשית: "נתקי לי את מכשיר השמיעה" – והמשיך במלאכתו עד לסיומו המוצלח של הניתוח.
בשבועות האחרונים התעורר לא פעם רצון לכבות את הרעש שמחוללים עיתונאים אחדים. המו"מ הקואליציוני, שהסתיים בשעה טובה ומוצלחת, סיפק להם עילה לתאר את מצב המדינה במונחים קשים ביותר, כמעט סופניים, ולהציג לקוראיהם אופק שחור משחור.
על-פי תיאורים אלה, ישראל ניצבת על סף תהום, היא מועדת לכליה, וימיה ספורים. לא ברור עד כמה החזות הזו משקפת את חרדותיהם הפרטיות של הכותבים או מושפעת ממניפולציות ציניות של הפוליטיקאים שביקשו, בעזרת הערכות המצב הפסימיות הללו, לקדם את מהלכיהם במו"מ על הרכבת הממשלה. בכל מקרה, הקלות שבה עיתונאים ידועים שולפים ממוחם הקודח ניסוחים פטליסטיים אומרת דרשני. למי מהם הסמכות לנבא את העתיד, מי מהם מצויד במידע מוצק וחסר פניות המצדיק את התיאורים הקטסטרופליים, מי מהם לא נכווה בעבר בתחזיות שהתבדו?
כך כתב ארי שביט ב"הארץ" ב-19 בפברואר השנה: "[...] השלמה עם איראן גרעינית פירושה לקחת את הסיכון שישראל תלך ותדעך בצל החרדה מהפצצה [...] אסור לו (לנשיא פרס) להניח לפוליטיקה ירודה לסכן את העתיד. עליו לפעול במסגרת החוק כדי לכונן ממשלת אחדות לאומית".
(מתוך הסרט "הגולגולת הצורחת", 1958)
וכך הוא המשיך במאמר ב-5 במרץ: "[...] החלטה 2010 היא החלטה קיומית [...] הזרם המרכזי באליטה הישראלית מתעקש להתעלם מהמתרחש. אותו עיוורון היסטורי שהיכה בנו בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים מכה בנו גם כעת [...] ההכחשה חוגגת [...] בשעה שבה נדרשים אחדות, רצינות וריכוז כוחות, הפוליטיקה והתקשורת מבוססות בהבלים".
וכך כתב בן כספית ב"מעריב" ב-6 במרץ: "הנבואות [בתחום הכלכלי] מתממשות. כולן, עד האחרונה שבהן. שחור משחור. דברים בלתי נתפסים [...] המצב לא נפלא. הוא נורא. והוא יהיה עוד יותר גרוע [...] בכל העולם יוצקים הררי כסף על הכלכלה הגוועת, במאמץ להחיות אותה. זה הזמן הכי קריטי, עכשיו. במקום זה, מדברים באוצר את השטויות הרגילות על דירוג האשראי, ועל הריבית, ועל האג"ח, ועל כל הפרדיגמות הכלכליות שהותכו באש הגדולה [...] זה [הגדלת הקצבאות] מהלך נכון. לא כדי לעזור לש"ס, כדי להזרים כסף לשווקים. לשמור על הדופק הנחלש. כי אם זה ימות, איש כבר לא יקום לתחייה".
אפילו איתן הבר לא נרתע מלהודיע: "השאלה היא – כמה נורא לכתוב זאת – אם בעוד ארבע שנים תהיה אופוזיציה ויהיה צורך במנהיג כדי להוליך את העם הזה למחוזות חיים יותר טובים" ("ידיעות אחרונות", 23 במרץ). וגם: "מדינת ישראל, כמה נורא לכתוב זאת, מקבלת עכשיו הזדמנות למועד ב' אחרי 61 שנות בניין ועצמאות והיא מביטה אנה ואנה, ימין ושמאל, ומדף המנהיגים ריק" (שם, שם).
אלו דוגמיות בלבד. הסגנון הפורעני הזה, אם יימשך, מועד ליצור אווירה היסטרית שתשבש את יכולתו של הציבור לקרוא כהלכה את מפת המציאות. ההתלהמות הקיצונית הזו משתלבת בנטייתה המוכרת של התקשורת לדבר בשפה פשטנית, סיסמתית, צהובה ורועשת. אלא שבעוד שמניעיה של התנהלות זו הם מסחריים (הגברת הרייטינג) ונזקיה סביבתיים, להיסחפות אחר הלך הרוח האסוני גם בדיווחים על הנעשה במערכת הפוליטית עלולות להיות השלכות חמורות לאין ערוך (אופס, הנה גם אני נסחף).