אני מניח שאיש מן המומחים הגדולים ללוחות השידורים, פרוגרמינג, בלשון הברנז'ה, לא יכול היה להגות מראש את השילוב הטלוויזיוני המושלם: ממשלת ישראל החדשה זוכה באמון הכנסת ומושבעת מול פני האומה ממש באותם רגעים שבהם עם ישראל מקבל את אחת ההכרעות החשובות ביותר של השנה: מי יהיה הזוכה ב"האח הגדול VIP". אם תרצו אין זו אגדה: זכות הבחירה האמיתית, הדמוקרטיה האלקטרונית במיטבה. בלחיצת כפתור אפשר להכריע. מנחם בן או יובל שטייניץ.

לא, זה אינו עוד קטע הומוריסטי שנועד להגחיך את הממשלה החדשה, שכמה משיבוציה לקוחים היישר מימי "העבודות היזומות" שסיפקו ספק-פרנסה לעולים חדשים מובטלים בראשית המדינה. אין צורך בכך: הממשלה הזו, הכוללת רבע מחברי הפרלמנט שלנו, עושה את העבודה בעצמה, וסופגת בצדק חלק ניכר מן הביקורת ומן ההומור הציני שמפנים אליה כתבים ופרשנים.

מלמעלה: המשתתפים אתמול בתוכנית הסיום של "האח הגדול"; השבעת ממשלת ישראל ה-32, אתמול (צילומים: קובי גדעון)

מלמעלה: המשתתפים אתמול בתוכנית הסיום של "האח הגדול"; השבעת ממשלת ישראל ה-32, אתמול (צילומים: קובי גדעון)

לא, העיסוק המקביל בתוכנית הריאליטי הפופולרית והמושמצת ובממשלה הלא-פופולרית והמושמצת אינו עוד בדיחה על חשבון בנימין נתניהו. זו לא בדיחה. ולא על חשבונו. זו המציאות שבתוכה אנחנו חיים. טשטוש התחומים, שהפך את הדיווח העיתונאי, בעיקר על פני המרקע, למופע עם מינון מופרז של בידור, חילחל, כצפוי, גם לעניינים הרציניים באמת, כמו השאלה מי ואיך מנהלים את ענייני הציבור שלנו.

והכל כבר קרה קודם, מעבר לים. פרופ' סטיבן קולמן מאוניברסיטת לידס בבריטניה יצא לפני שנים אחדות לחקור את הקשר בין תופעת "האח הגדול" לפוליטיקה במערכת הבחירות לפרלמנט בשנת 2005. עוזרי המחקר שלו נפגשו עם 200 מכורים לסדרת הריאליטי וביקשו לאתר את נקודות הדמיון והשוני בין יחסם לאלמונים תאבי הפרסום שהתערטלו בווילה המצולמת ובין הפוליטיקאים שרצו לווסטמיניסטר.

החוקרים למדו, למשל, שבעיני מחצית מהצופים ב"האח הגדול" הפוליטיקאים פשוט משעממים, בניגוד לעניין הרב שמעוררת אצלם הפקעת האנושית של התוכנית. מתברר שרוב הצופים שהשתתפו בסקר ניהלו שיחות ערות, דיונים של ממש, עם חבריהם ובני משפחותיהם, על מערכות היחסים ב"האח הגדול", אבל כמעט לא דיברו על המועמדים לבחירות, אף שעקבו פה ושם אחרי הדיווחים הפוליטיים בטלוויזיה או באינטרנט.

הצופים, כך התברר עוד, פיתחו שיפוט אישי דומה כלפי המתמודדים בשתי הגזרות. הם שוקלים את אלה ואת אלה על-פי אותן אמות מידה. אבל כצפוי, אהדתם לגיבורי התוכנית היתה גבוהה לאין שיעור מאהדתם לפוליטיקאים. 50% פסקו שהמועמדים במחוזות הבחירה שלהם פשוט "מזויפים", ואילו גיבורי המרקע תוארו כ"אנשים כמונו", שמקרינים שקיפות ויושר. "הם אינם רוצים לראות את המועמד דייוויד קמרון רוכב על אופניים מול מצלמות הטלוויזיה", הסביר פרופ' קולמן, "כאשר מתברר שמאחוריו נוסעת מכונית שבה מונח התיק שלו".

התחושה שעולה מממצאי המחקר היא ששישים המצלמות בתוככי הבית מעניקות לצופה-הבוחר תחושה שהוא יכול להכיר טוב יותר את המשתתפים בתוכנית מאשר את המועמדים במשחק הפוליטי. המגרש המפלגתי הולך ונחשף עם השנים, אבל עדיין נותרו בו פינות חשוכות למפגשים ליליים חשאיים ולעסקות מתחת לשולחן. בעשורים האחרונים אמנם נפתחו החלונות ב"חדרים אפופי עשן הסיגריות" של פעם, אבל תשאלו את ביבי וברק, ולא רק אותם, מה הם עשו בלילות האפלים שקדמו להסכמים הקואליציוניים.

מלמעלה: אתמול בטקס השבעת הממשלה בכנסת; אתמול באולפן תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול" (צילומים: קובי גדעון ויוסי זמיר)

מלמעלה: אתמול בטקס השבעת הממשלה בכנסת; אתמול באולפן תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול" (צילומים: קובי גדעון ויוסי זמיר)

מלמעלה: אתמול בטקס השבעת הממשלה בכנסת; אתמול באולפן תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול" (צילומים: קובי גדעון ויוסי זמיר)

הבעיה היא שהצופים בטלוויזיה, שמגלים חשדנות כלפי הנעשה מאחורי הקלעים של הפוליטיקה, מגלים בדרך כלל עיוורון מוחלט לכך שגם מאחורי המרקע יש כוחות נעלמים. לא לוביסטים ומתווכים ומאכערים, אלא אנשי הפקה שמחליטים לאן יופנו המצלמות, מי יקודם לקדמת הבמה ומי יוצנע, כדי להבטיח דרמה שתוליד רייטינג וקופות מצלצלות. רק מי שמתעלם מכך יכול להאמין שבלי אייל ארד, ראובן אדלר, ארתור פינקלשטיין וש"ס הוא מקבל ב"האח הגדול" צילום רנטגן אמין של המועמדים.

אבל בינתיים, עד שהציבור ייחשף לאמת שמאחורי המציאות המדומה, ההוויה הטלוויזיונית הזו היא עוד טיפה בתמהיל "הפוליטיקה החדשה", זו שאין בה מקום לאידיאולוגיה או למצעים, אלא לאריזה, לדרך שבה מוקרן אופיו של המועמד לציבור. למיתוג. וכשהצופים מזפזפים מן השידור מהכנסת אל "האח הגדול", הם מבקשים, במודע או שלא במודע, להחיל אותם כללים על שני המגרשים.

שאלה: האם גם אצלנו הגיבורים יהיו אנשים ישרים ושקופים, או דווקא חתרנים בלתי נלאים? זוכרים את דן מנו, שלפני שנה מותג כקומבינטור הגדול של "הישרדות", שנחלץ פעם אחר פעם מהדחה ("הנוכל שכולם אוהבים לשנוא ושונאים לאהוב. אבל תאהבו או תשנאו, דן מנו יודע לשחק הישרדות", כתבו עליו ב"עכבר העיר")? מי יודע, אולי אהוד ברק טעה לרגע לראות עצמו ככוכב ריאליטי כשתיכנן את האיגוף הלילי לממשלת נתניהו. ואולי אנחנו טועים, והוא אכן יתרום משהו לניהול ענייני הביטחון בממשלה?

העיסוק המקביל בתוכנית בידור ובהכרעות פוליטיות מטריד, מקומם. שהרי לשאלה איך קיבל אהוד אולמרט את ההחלטה (לא למחוק: מקורות זרים) לתקוף את המבנה שנועד לכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007 אין קשר לדרך שבה הוא משוחח עם אשתו עליזה על כוס קפה ויוגורט.

בהנחה שאיש אינו מסוגל לגלגל את ההיסטוריה לאחור ולהחזיר את השיח הציבורי לשנות החמישים, הנה אתגר לממשלה החדשה: להפגיש את שר החינוך עם שרת התרבות, את שר התקשורת עם שר ההסברה, ולנעול אותם בחדר עם חצי תריסר שרים בלי תיק, כדי שימצאו דרך ללמד בבתי-הספר שיש הבדל בין משא-ומתן בין שימי תבורי לקורין אלאל לשיחות שלום עם הפלסטינים.

ואולי בעצם יש משימה חשובה יותר: להסביר לבנימין נתניהו ולאוגדת השרים שלו שהפיאסקו הקואליציוני שהוקרן אתמול במקביל ל"אח הגדול" איננו יכול להימשך: עכשיו הכל שקוף יותר, לא רק בערוץ 24.