פעמיים נקטעו בתשואות דבריו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין בכנס לשכת עורכי-הדין באילת השבוע. היה משהו מפתיע בפרץ מחיאות הכפיים, משום שווינשטיין נשא נאום יובשני, ענייני, בעל אופי ביורוקרטי, שלכאורה לא הזמין הזדהות קולנית של קהל מאזיניו.

הוא השמיע את האני-מאמין שלו כיועץ המשפטי לממשלה, ודבריו נסבו כולם על הליכי אכיפת החוק. הוא לא דיבר גבוהה-גבוהה על צדק או על מוסר, הוא לא דן בסוגיות עקרוניות הנוגעות להתנגשות בין ערכים שהמערכת המשפטית נדרשת לה, הוא לא עסק בשחיתות שלטונית או במידת הלגיטימיות של יוזמות חקיקה המנוגדות לכאורה לנורמות החוקתיות שנקבעו מכבר.

היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)

היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)

לא, הוא בחר לשתף את מאזיניו בסדר היום המעשי שקבע לעצמו עם כניסתו לתפקיד, וזה מכוון כולו לשיפור המימד הטכני של הליכי אכיפת החוק; היינו, קביעת נהלים חדשים שיזרזו משפטים, ינפו עיקר מטפל באישומים ויטילו על התביעה הכללית אחריות יתרה להגיש אישומים אך ורק כשהיא משוכנעת ביכולתה להוכיחם, בוודאות גבוהה, בבית-המשפט.

לא רק תוכני הרצאתו של וינשטיין לא הזמינו לכאורה ריגוש, אלא גם נימת דבריו. הוא השמיע את חזונו בסגנון דיווחי, בטון אחיד, ללא עליות ומורדות, ובהחלט לא כמי שמבקש לעורר בקהל תגובות הזדהות. ובכל זאת, פעמיים הפתיע (דומה שגם את הנואם) ציבור המאזינים במחיאות כפיים.

בפעם הראשונה, במשפט הבא שאמר היועץ המשפטי לממשלה: "[...] ראוי תמיד לזכור כי חזקת החפות מוענקת במשפטנו לכל אדם, וכל אדם זכאי גם לכבוד האדם. מעצרים מול מצלמות טלוויזיה או פרסום תמלילי חקירות אינם עומדים בקנה אחד עם זכותו של כל אדם לכבוד האדם [תשואות]. זו היתה דעתי אז, בשעה שפסעתי במשעולי הסניגוריה, וזו דעתי עכשיו, בהיותי היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה הכללית [...]".

בפעם השנייה הריע לו הקהל כאשר אמר: "[...] חופש העיתונות הוא ערך נעלה. אני מכבד אותו ומכיר בחשיבותו. לא ארצה להיות יועץ משפטי לממשלה במדינה שחופש העיתונות איננו מכובד בה ואיננו זוכה לבכורה. קשה לתאר מדינה דמוקרטית בלא עיתונות חופשית ואחראית. ועדיין, לדידי, יש הבדל בין חופש עיתונות להפקרות עיתונאית. ולא זה כהרי זה: הראשון ראוי לכבוד, השני – לא ולא" [תשואות].

ציבור עורכי-הדין שהשתתף בכנס השנתי באילת הצביע אפוא בכפות ידיו: הוא ביטא הסכמה נלהבת לעמדה שהציג וינשטיין שעל-פיה יש לשים רסן לחופש שממנו נהנית עתה התקשורת בבואה לסקר הליכי חקירה. הפרקליטים המלומדים מזדהים עם התפיסה (שביטא וינשטיין במהלך דבריו) שיש ליזום חקיקה שתאסור את פרסומו של תיעוד מילולי מחדרי חקירה אלא לאחר שהוצג בבית-המשפט או קיבל את אישור בית-המשפט לחושפו לציבור.

הם גם שותפים לדעתו ש"צילום אדם בקלונו" אינו עולה בקנה אחד עם זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות. הם גם הגיבו כמי שמצטרפים לדעתו שיש "עיתונות מופקרת" ויש "עיתונות אחראית", ולאבחנתו שהשנייה "ראויה לכבוד", אבל הראשונה "לא ולא".

כל זה מריח מתפיסת עולם מדאיגה, פטרונית, שנשבה במסדרונות השלטון בשנות החמישים. היא נושאת בכנפיה גישה שמרנית, אנכרוניסטית (אגב, בלתי ניתנת ליישום בעידן הזה), המניחה שהשלטון הוא יודע-כל ולו הסמכות להחליט מי עיתונאי "אחראי" ומי "מופקר".

זו זווית ראייה המתעלמת מחיוניותה של תקשורת פלורליסטית, מהדינמיקה התחרותית הגורמת לה לחשוף את חולשותיה ולתקן את עצמה, מנוכחותה המתעצמת של הרשת לענפיה, המסכלת מראש את יכולתה של המדינה לשלוט על המידע הזורם בתוכה.

מה שמאלף במעמד באילת היה לא רק דבריו של היועץ המשפטי החדש לממשלה, אלא גם האופן שבו הם התקבלו על-ידי ציבור עורכי-הדין, השמנהּ והסלתהּ של המקצוע שנאספים בדרך כלל לכינוסים האלה. המשפטנים גורסים כמוהו. התנהלות התקשורת מקוממת אותם. הם סבורים כי היא פוגעת בכבוד האדם וכי יש להגביל את פעילותה.

כדי להבין את משמעות עמדתם של וינשטיין ועמיתיו עורכי-הדין, כדאי להחילה על אירוע קונקרטי. היועץ המשפטי לממשלה סיפק את הדוגמה בעצמו: הוא הזכיר לנוכחים כי ההבחנה שהוא עושה בין "עיתונות מופקרת" ל"עיתונות אחראית" עומדת ביסוד החלטותיו והחלטת פרקליטות המדינה "בפרשה מסוימת מהעת האחרונה". כוונתו לפרשת ענת קם.

צאו וראו: היועץ המשפטי לממשלה והמאות הרבות של עורכי-הדין שמחאו לו כפיים סבורים שאורי בלאו ועיתון "הארץ" משקפים, בהתנהלותם בפרשת ענת קם, "עיתונות מופקרת". ולא נמצא בין ציבור עורכי-הדין אחד שיקום ויתהה בקול: האם "הארץ" וכתבו לא נהגו במקרה זה כיאות וכמתבקש מתפקידם, בכך שהציגו לציבור מידע על התנהלות בעייתית, לכאורה אף עוקפת את הוראות בג"ץ, מצד צמרת צה"ל?

האם לא פעלו כהלכה בכך שניסו ככל יכולתם לגונן על זהותו של המקור שהדליף להם את המידע? האם לא שיתפו פעולה, במידתיות סבירה, עם השב"כ ופרקליטות המדינה במאמציהם ליישב את המחלוקת? ונניח שהדעה הרווחת היא שהעיתון וכתבו כשלו במקרה זה, האם נכון לקטלג אותם כ"עיתונות מופקרת"? האם הדרך להתמודד עם תקלה כזו (בהנחה שזו תקלה) היא באמצעות חקיקה גורפת? האם ההתקפות על "הארץ" מצד כלי התקשורת האחרים לא הוכיחו את תוקפה של הקביעה שהעיתונות מסוגלת ומצליחה ללבן בכוחות עצמה, ותוך שקיפות, את התנהלותה?

הלוואי ואתבדה, אבל נאום הבכורה של היועץ המשפטי החדש לממשלה אינו מבשר טובות לחופש הפעולה של העיתונות. קבלת הפנים הנלהבת שזכה לה מצד ציבור עורכי-הדין מעידה על הלכי רוח מטרידים במגזר זה. היא אינה פוטרת את התקשורת מלבחון את הליכותיה ולרסן את עצמה, ביוזמתה, בבואה לסקר חקירות והליכים קדם-שיפוטיים.

בראשית דבריו בכנס באילת, קרא יהודה וינשטיין ליועצים המשפטיים של משרדי הממשלה לעשות שימוש בשכל הישר; זו המלצה שיש להפנות גם אליו וגם אל ראשי מערכות התקשורת.