אכן מדובר בדרמה עשויה היטב. התסריט משלב דיאלוגים מאופקים, המתקבלים כאמיתיים, עם סצינות כמעט בלתי נסבלות של מתח, אלימות ועינויים שהחטופים סופגים בשבי האויב, ושל הסיוטים החולפים במוחם לאחר חזרתם מהשבי, 17 שנים אחרי. בניגוד לסדרות מסוגת הריאליטי, הסלבס או החידון, הדורשות מינימום של השקעה, של מיומנות ושל מאמץ הפקתי, "חטופים" יכולה להתגאות במקצועיות של התסריטאים המוכשרים והשחקנים המקצועיים המופיעים בה. אין ספק שהללו נבחרו בקפידה והם אכן ראויים לשבח.
יחד עם זאת, מתברר שגם כשהזכיינים ממלאים את התחייבויותיהם לציבור, שד הרייטינג לוחש באוזנם כי אפשר לשלב את ההכרחי (דרישת הרגולטור) עם הרצוי (אחוז הצפייה). "מקצועיות" היא יסוד הכרחי, אך לא מספיק כדי לכלול סדרה דוגמת "חטופים" בליגת-העל של תוכניות העלית בעת הזאת. לאחר צפייה בכמה פרקים אין מנוס מלהגיע למסקנה כי בפועל מדובר בתוכנית הכי צינית על המרקע.
"חטופים" היא תוכנית המנצלת את הכאב האישי של משפחתו של גלעד שליט ואת הדיון הציבורי הער בסוגיית החזרתו כדי להפיק רווחים מהירים וגבוהים ולהציג מצג של הירתמות לטובת הציבור.
מעניין שעד עתה לא נדונה באופן מספק בעיתונות או בתקשורת המשודרת שאלת השפעתה של התוכנית על עמדותיו של הציבור בישראל באשר לתנאי שחרורו של שליט. לא לובנה דיה האפשרות שסדרה המציגה באופן גרפי עינויים והשפלות ומוסיפה לתבשיל את רגשות האשמה של החטופים מטה את הכף של הדיון הציבורי ומחזקת משמעותית את התמיכה באופציה שלפיה אין לקבוע גבולות למחיר של חיילים חטופים, ויש לשחרר את גלעד בכל מחיר שהוא.
יש להניח שהציבור בישראל, הצופה מדי שבוע בפריים-טיים, בערוץ הפופולרי ביותר, במה שעלול לקרות לחיילינו אם חלילה וחס יילקחו בשבי, לא ירצה לשמוע כל טיעון נגד גובה המחיר שיש לשלם תמורת החזרת חיילי צה"ל. אי לכך, מחיר השחרור רק ילך ויעלה.
הגרוע ביותר הוא הניצול הציני של העיתוי שבו עלתה הסדרה לאוויר, המעלה בכל חריפותו את החשד שמא ניצלו המפיקים את ההקשר הפוליטי והבטחוני שבו הופיעה על המרקע. בעת הנוכחית הופכים התכנים למשמעותיים במיוחד. כך, למשל, ה"רעים" הם נציגי הממסד הישראלי (החוקר, ה"שתולה"); כל השאר הם קורבנות: החטופים עצמם, בני משפחתם וכל מי שמנסה לסייע להם. כל הפרקים ששודרו עד עתה מלמדות שמפיקי הסדרה, כמו גם הכותבים והבמאים, מצייתים (ציות עיוור?) למגמה המאדירה את סבלו של האינדיבידואל.
מגמה זו מתוחזקת ומועצמת בהתלהבות מאז הפכה הטלוויזיה לספק המרכזי של מידע חדשותי לציבור. כמדיום ויזואלי ובו-זמני, היתה זו הטלוויזיה שהביאה לפרסונליזציה של הפוליטיקה ולמרכזיותו של האדם הפשוט בעשור האחרון.
הדבר בא לידי ביטוי במה שנתפס כדיון ציבורי מאז חטיפתו של גלעד שליט. קולות המחאה של משפחת שליט נגד חוסר ההיענות לדרישות לשחרר את בנם בכל מחיר מקבלים מקום בולט יותר מכל הקולות האחרים באמצעי התקשורת. למקום השני מגיע קולן של המשפחות ששכלו את בניהן במלחמה (נציגי אלמגור) ואינן מוכנות לקבל כל ויתור שמשמעותו שחרור של מחבלים מהכלא בישראל.
אלה וגם אלה מדברים מדם לבם. הקול שמתייחס לשיקולים ציבוריים רחבים, ולוקח בחשבון את טובת הכלל, הוא החלוש ביותר. התוצאה היא שבשנים האחרונות מתנהל דו-קרב בין כאבם של אנשים פרטיים משני צדי המתרס, ואילו הקול "המרוחק", השוקל את ההשלכות העתידיות של העסקה, נדחק לשוליים.
נסיונות שנעשו בעבר להשמיע קול המציג את טובת הציבור בישראל (מפי ציפי לבני בשנת 2008 בהצהרה "לא תמיד אפשר להחזיר את כל החיילים הביתה" ומפי אהוד ברק בשנת 2009 כשאמר "גלעד שליט לא יוחלף בכל מחיר") זכו לקיתונות של ביקורת בתקשורת. כל שאר הפוליטיקאים חוששים להשמיע את קולם שמא יאבדו כמה נקודות רייטינג בקרב קהל מצביעיהם.
כך יוצא שאותם אמצעי תקשורת שתוקפים את מי שמשמיע את קולו נגד המגמה השלטת הם אלה המייצרים עוד ועוד תוכניות המחזקות אותה. כך, כמו במקרים אחרים בעבר, עלו אמצעי התקשורת, הזכיינית קשת במקרה הנוכחי, על הגל הכי פופולרי בקרב הציבור, ועל-ידי כך אף העצימו אותו.
צו השעה, הפוליטיקלי-קורקט, הוא הבעת הזדהות רגשית קולקטיבית לנוכח סבלו של אחד מאיתנו. התקשורת הפופולרית, בדפוס, בשידור וברשת, היא המנצחת על סימפוניית הרגשות המתפרצת הזו. ברם, סוגיית גורלה לטווח ארוך של החברה, המדינה וקהילת הלאום מורכבת מדי, ולפיכך אינה מתאימה לטיפול החדשותי והבידורי, סוחט הרגשות, של הערוצים המסחריים.
פרופ' תמר ליבס היא פרופסור מן המניין ומחזיקת הקתדרה של קרל ומתילדה ניוהאוס במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית
ד"ר זהר קמפף הוא חבר סגל במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית