יובל דרור מותח ביקורת על תפקודה של אסתר זנדברג כעיתונאית ("שטח עיוור", 20.7.10), לאחר שזו, מסיבות אידיאולוגיות, נמנעה מלמסור מידע מדו"ח המל"ג על הפקולטה לאדריכלות של מכללת אריאל. נדמה שדרור, כמו רבים וטובים מקוראי "הארץ" ואדריכלי הארץ, מחזיק באותה קונספציה שבה זנדברג נלחמת זמן רב.
זנדברג, בכתבותיה לאורך השנים, מנסה להשריש את ההבנה כי כל פעולה אדריכלית היא קודם כל פעולה פוליטית. את התפיסה הזו קשה לאדריכלים ולקוראים לקבל. רבים מהם טוענים כי לאדריכלות אין שום נגיעה לפוליטיקה; עניינה הוא אסתטי ותו לא. עם זאת, התפיסה של האדריכלות ככלי פוליטי, שזנדברג מציגה בעיתונות הישראלית ("בעיתונות הישראלית" כי פשוט אין עוד כתבים ופרשנים לאדריכלות בכלי התקשורת האחרים במדינה. פשוט אין), היא אחד מן הנושאים המקובלים ביותר היום (ובעצם, זה חמישים שנה ויותר) בשיח האקדמי האדריכלי.
למרות התחושה העולה לעתים מקריאת כתבותיה, כאילו כל סגירת מרפסת היא בבחינת כיבוש המרחב, זנדברג בסך-הכל מזכירה לאדריכלים לנהוג באחריות. להישמר מלשמש כלי בידי השלטון. להימנע מלתת תוקף אדריכלי מעוצב, מגזיני ומעודכן, לפעולות פוליטיות דורסניות הקובעות עובדות במרחב הנתון בעימות. לזכור כי שטחי מחלוקת, משטרים אפלים ושליטים אכזריים הם כר פורה לפעולות אדריכליות גדולות כמו שאדריכלים אוהבים, אך גם מקום שזכויות אדם נרמסות בו.
לתפיסתה, בית-ספר לאדריכלות חייב לחנך את תלמידיו להבנה כזו. אך בית-ספר כזה, שנמצא בשטח כבוש, שהגישה אליו היא בכביש מהיר שדרכי העפר המובילות אליו מן הכפרים הערביים בסביבה חסומות בקוביות בטון צה"ליות, אינו יכול לחנך לכך. קיומו בסיטואציה כזו, ללא כל ביקורת, פנימית או חיצונית, מצמצם את האדריכלות לעיצוב בלבד, חסר כל הקשר ותודעה פוליטיים, ולמעשה אין כל סיבה לראות בו בית-ספר לאדריכלות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו שותל עץ באריאל. 29.1.10 (צילום: יוסי אלוני)
בניגוד לדוגמאות הרבות שדרור הביא, על כתבי "הארץ" שיימנעו כביכול מלדווח על גופים מתחומי הסיקור שלהם מטעמים אידיאולוגיים, זנדברג אינה נמנעת מלספר לקוראיה שקיימת פקולטה לאדריכלות באריאל. ההפך הוא הנכון. בכתבותיה היא דווקא מרבה לציין את הפקולטה, ואף ריאיינה את בוגריה, אך תמיד עם הקשר רחב יותר, כדי להזכיר לקוראיה שהפקולטה הזו, המחנכת חלק מדור העתיד של אדריכלי ישראל, יושבת בשטח כבוש וכי ללימודים המתנהלים בה, העוסקים במרחב, אין תוקף מוסרי.
בכתבה הנדונה היא מציינת את הפקולטה ואת הדו"ח על אודותיה, הזמין באתר המל"ג. עם זאת, ההימנעות שלה מסיקור הדו"ח על הפקולטה אינו פוגם ולו במעט בהבנת שדה הסיקור שלה. ההפך. היא דווקא מאלצת את הקורא להשקיע מחשבה עמוקה יותר על הדו"ח, אופיו, מטרותיו ותפקוד מחבריו, וגם על פוליטיקה, אדריכלות - והתקרנפות. חשובים ככל שיהיו הנתונים על מעבדות המחקר, נושאי הלימוד ויחסי המרצים בפקולטה באריאל, הנסקרים כולם בדו"ח, חשובה לאין ערוך עצם פעילותה של הפקולטה.
המעשה של זנדברג, אם כן, הוא מחאתי. הוא אכן אינו שכיח בתחום העיתונאי, אך הוא בהחלט מידתי, וכאמור מעורר מחשבה, ולעניות דעתי, אף נותן "תמונה רחבה, עשירה ומלאה של המציאות שבתוכה [אנו] חיים", כפי שהציע דרור לראות את תפקיד העיתון. לפיכך אין שום מקום להשוואה בין המעשה שלה ובין ההתעלמות של עיתונים חרדיים מחלקים גדולים מהמציאות, כפי שדרור קבע.
עם זאת, יש גם לקח בשדה העיתונות. מערכת "גלריה", למרות השנים הרבות שזנדברג משמשת בה כותבת, עדיין לא השכילה להגדיר את תפקידה. האם היא כתבת? בעלת טור? פרשנית? מבקרת? דעותיה נחרצות, חריפות ומזעזעות תפיסות קודמות, ואפשר כי אם תשמש פרשנית בלבד (ולא ככתבת) הם יקבלו תוקף רב יותר. ומי יודע, אולי תחת התואר הזה, אפילו מבקריה יצליחו לרדת לסוף דעתה.
אילן ברמן הוא אדריכל. שימש בעבר שדרן בגלי-צה"ל