אהוד אולמרט כיבד אתמול (22.3.10) בנוכחותו את בית-המשפט המחוזי שבו מתנהל משפטו, ועוד בטרם פשט את מדי הנאשם, לבש את חליפת הפרשן. מעיתוני הבוקר אנחנו לומדים כי בהפסקה בין הדיונים ניהל ראש המממשלה לשעבר שיחה עם עיתונאים, ובה ביטל את דבריה של המזכירה לשעבר, ורד עובדיה, שהעידה קודם לכן על שיטת ההאזנה והרישום לשיחותיו הטלפוניות. "העדה הזו היא בדרג בסיסי במשרד", אמר הנאשם-פרשן, "היא לא בוגרת הרווארד".
זו היתה מן הסתם "שיחה נינוחה עם כתבים", כלשון הדיווח באחד העיתונים, שיחה שכמוה מתנהלות לעתים קרובות מאוד במסדרונות בתי-המשפט ובמזנוניו. אבל כשקווי התיחום בין המערכת המשפטית לתקשורת מיטשטשים בהתמדה, הפרסום המובלט של דבריו היה נקודת ציון משמעותית.
המזכירה העידה בבית-המשפט על-פי כל כללי החוק ודקדוקיו, מול השופטים מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל וחבורת פרקליטים בגלימות שחורות. מיד אחר-כך תפס את הבמה מחוץ לאולם הנאשם-הפרשן (גם הוא לא בוגר הרווארד, רק האוניברסיטה העברית), שהביא את תגובתו לעדות, ובאותה נשימה פירשן את העדות בדברים שמשמעותם אחת: חבר'ה, אל תקחו את זה ברצינות, מה היא מבינה איך העולם מתנהל.
על-פי ניר חסון ב"הארץ", בשיחה נטל חלק גם עורך-דינו של אולמרט, אלי זוהר, שטען כי לראיות מסוימות "אין שום ערך", בשל הדרך שבה הושגו, "כמו הכפפה של או.ג'יי סימפסון". עוד אינסטנט-פרשנות בעיצומו של משפט מצדו של גורם אינטרסנטי. עוד מרכיב בעיסה הדביקה שבה עדויות בבית-המשפט, חומרי חקירה, ספינים ותרגילי יחצנות נבחשים לפשטידה משפטית-תקשורתית.
אהוד אולמרט (משמאל) עם אחד מפרקליטיו, היום בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילומים: אביר סולטן)
את התופעה הזו צריך לבחון מכמה נקודות מבט. האחת, מה מגיע לידיעת הציבור? קוראי כמה מהעיתונים הבוקר (במיוחד העמוד הראשון וכותרת המשנה בעמ' 6 של "הארץ") יכולים בהחלט להתרשם כי מדובר בסיקור של המשפט עצמו, כאילו הדו-שיח בין העדה למי שמבקש להזים את טענתה התנהל בבית-המשפט. יש בכך פגם משמעותי: השיח בתוככי האולם מתנהל על-פי כללים של ההליך המשפטי, המלים נשקלות בהתאם, הכל נרשם בפרוטוקול ונקרא אחר-כך בשבע עיניים, וסטייה מן האמת טומנת בחובה גם סנקציה משפטית. ואילו שיחת מסדרון או מזנון יכולה להפליג למחוזות אחרים של קלילות בלתי מחייבת. העירוב ביניהם אינו עושה צדק עם הקוראים.
נקודת מבט שנייה, משמעותית יותר, נוגעת למאמץ שאמורה החברה לעשות כדי לאפשר למערכת המשפט לחרוץ דין ביושר ובשיקול דעת, תוך התנתקות מהמולת הרחוב ומכותרות העיתונים. סעיף 71 ("סוב-יודיצה") לחוק בתי-המשפט, הקובע כי "לא יפרסם אדם דבר על עניין התלוי ועומד בבית-המשפט אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו", מתבסס על ההנחה, שאינה מופרכת, כי פרסומים בתקשורת עלולים להשפיע על עדים ואפילו על שופטים.
עדות לכך, מנקודת מבטם של השופטים, באה לידי ביטוי בפסק דינו של חיים רמון בינואר 2007, שבו הובעה התחושה שנעשו נסיונות באמצעות התקשורת, "לעתים על-ידי מסרים מוסווים, לעתים בבוטות, להטות משפט". השופטים כתבו אמנם כי "לבנו היה גס בנאמר. לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו והוא-הוא בלבד שמנחה אותנו", אך אין לדעת אילו מסרים בכל זאת חילחלו למוחו של שופט מן הסיקור התקשורתי. כלל מקובל (ונשכח, מסתבר) קובע משום כך כי בצומת בין חופש העיתונות למעמדה המיוחד של מערכת המשפט, חייב סיקור הליכים משפטיים להסתפק ב"דיווח ענייני והוגן" על מהלכו של משפט.
יישום כללי הסוב-יודיצה הוא עניין מורכב וסבוך בעידן הטוויטר והפייסבוק, בשל ריבוי שחקני התקשורת ואופיו הפתוח של השיח העכשווי. אבל קשה לקבל את הטענה שבעולם הווירטואלי נמחקים באחת כל החוקים הנוגעים לתקשורת – מחוק לשון הרע, דרך פגיעה בפרטיות, חשיפת נפגעות בתקיפות מיניות או זהותם של ילדים מאומצים, ועד סוב-יודיצה. מה גם שעדיין יש משקל רב יותר בשיח הציבורי לעיתונים נפוצים המגיעים למאות אלפי קוראים מדי יום, ונהנים, עדיין, ממעמד של ערוצי מיינסטרים בעלי משקל ומוניטין.
בינתיים, למיטב ידיעתי, סעיף 71 עדיין כלול בספר החוקים – גם לאחר שנמחקו ממנו ההתייחסויות להליך משפטי אזרחי. תקפות גם הנחיות היועץ המשפטי לממשלה לתובעים בעניין סוב-יודיציה משנת 1992, הקובעות באילו מקרים יש לשקול הגשת כתב אישום על הפרת הכלל. סעיף ד' בהנחיות קובע כי יש לשקול זאת במקרים של "פרסום הכולל הבעת דעה על עדויות שנשמעו במשפט ועל מידת מהימנותם של עדים שהעידו או אמורים להעיד במשפט". האם זה לא מה שהשתמע בבירור מדברי אולמרט, וכתבים ועורכים לא היססו לפרסם?
האם צריך לזמן עכשיו לחקירה את הכתבים והעורכים שנתנו פומבי לדבריו של אולמרט? אני בספק אם כך יחליט היועץ המשפטי לממשלה. אבל חשוב יותר לברר כיצד תמשיך ישראל להתנהל בתחום האפור, שבו הכנסת מייצרת בסיטונות חוקים חדשים שאיש אינו טורח לאכוף אותם, וגם לא את רוב החוקים הישנים, שמעלים אבק בכרכים כחולים ועבים בספריות הפקולטות למשפטים. ועוד יותר מכך: מה קורה לחברה כאשר אמצעי התקשורת אינם מסתפקים עוד בביקורת חיונית ולגיטימית על עבודת מערכת המשפט ועל פסיקותיה, והופכים במודע למשתתפים פעילים בהליך המשפטי עצמו, מתערבים בו ומשפיעים עליו?
אם לשפוט על-פי תקדימי דרעי, רמון ואולמרט, כנראה שהגיעה העת למחוק את סעיף הסוב-יודיצה מספר החוקים, אבל במקביל גם להבטיח ליווי יחצני צמוד, במימון המדינה, לכל מי שמעורב בהליך המשפטי – לפרקליטים ולעדים (לא משנה איזו אוניברסיטה גמרו), לנאשמים חסרי ממון, אולי גם לשופטים. אם המשפט עובר סופית לזירה התקשורתית, גם שם צריך להיעשות קצת צדק.