בשבוע שעבר כתב כאן עוזי בנזימן על מניעיהם של פוליטיקאים להתארח בתוכניות סאטירה. בין היתר ניתח בנזימן את ההשלכות של טשטוש הגבולות בין המערכת הפוליטית לתעשיית הבידור על רמתו של השיח הפוליטי, והלין על הנמכה צפויה נוספת ברף הציפיות של הציבור מנבחריו – מאנשים הנתבעים לספק דין וחשבון לכאלה המסוגלים להקריא פאנץ'.
אבל לדיון הזה יש צד נוסף: התארחותם של פוליטיקאים בתוכניות סאטירה מעידה עליהם ועל האקלים הפוליטי לא פחות משהיא מעידה על תוכניות הסאטירה ועל האקלים הסאטירי.
כדאי אולי להתחיל בכך שאירוח פוליטיקאים בתוכניות סאטירה מחייב שיתוף פעולה בין מערכת התוכנית לפוליטיקאי. הפרטים לא כל-כך משנים (יש להשיג את הסכמתו של הפוליטיקאי, להתאים את המאורע ללו"ז הצפוף שלו, לסכם את פרטי ההתארחות, לעתים גם לכתוב טקסט שיהיה מוסכם על כל הצדדים, אפילו לערוך חזרות; יש לברך אותו מאחורי הקלעים, לדאוג שיהיה לו נוח, להציע לו כיבוד ומשקה קל); העיקר הוא עצם שיתוף הפעולה.
סטיריקנים אינם יכולים לשתף פעולה עם פוליטיקאים. זוהי אנומליה בסיסית כל-כך, כל-כך זועקת, והעובדה שיש צורך לבאר אותה אינה אלא תעודת עניות לשפל שאליו הידרדרה העשייה הטלוויזיונית הביקורתית במדינת ישראל.
פוליטיקאים וסטיריקנים אינם יכולים לשתף פעולה כיוון שיש להם מטרות שאינן רק שונות זו מזו, אלא גם מתנגשות זו בזו, אינן מאפשרות זו את קיומה של האחרת: הסטיריקן שואף להציג את המציאות (במקרה הזה את הפוליטיקאי, את מהלכיו, את עמדותיו) במערומיה; להפשיט אותה מכל קישוט, סימוא או הסחת דעת. הפוליטיקאי, לעומתו, מבקש להציג את עצמו באופן חיובי ככל הניתן (ואין זה משנה אם בנסיבות הקיימות יסתפק בלהצליח להציג את עצמו כאדם בעל חוש הומור, או אפילו חוש הומור עצמי – אלו תכונות הנתפסות כחיוביות מאוד, ומערכת התוכנית תורמת להן במודע, גם במקרים שבהם ברור שהצגתו של הפוליטיקאי כבעל הומור עצמי חוטאת למציאות).
מאחר שאין בנמצא נסיבות שבהן שתי המטרות הללו עשויות לדור בכפיפה אחת, מישהו צריך להתפשר. מקובל לחשוב שהפוליטיקאי הוא זה שמתפשר: הוא מכיר את התוכנית ואת כללי המשחק, ועל כן בעצם הסכמתו להשתתף בה הוא מסכין מראש לכל התבדחות מרושעת על חשבונו (ושוב, מפגין הומור עצמי מצוין). זוהי כמובן טעות. הפשרה של הפוליטיקאי זניחה, אם לא בלתי קיימת: העקיצות שיספוג, גם אם תהיינה בטעות חריפות, אכזריות וקולעות (ובהתחשב ברמה הנוכחית של תוכניות הסאטירה בישראל, אין מקום לדאגה), בטלות בשישים לנוכח הרושם הכללי שתותיר עצם הסכמתו להשתתף בתוכנית. הוא אינו יכול אלא לצאת נשכר מכך.
במשוואה הזו, המפסידה הגדולה היא התוכנית עצמה. גם אם נניח לרגע שהיא אינה מרסנת את התוכן ואינה מגבילה את חריפותו לרגל השתתפותו של הפוליטיקאי, אין כל דרך להתעלם – ואיש גם אינו מנסה להעמיד פנים שהדבר אינו כך – מאווירת החג האופפת את נוכחותו של הפוליטיקאי בתוכנית.
הדבר מחליש את תוכנית הסאטירה בשני מובנים לפחות. ראשית, בכך התוכנית חושפת איזו התבטלות עצמית בפני כוח, מעמד ושררה, שאינה ראויה – בלשון המעטה – במקרה של תוכנית סאטירה. סטיריקנים אינם אמורים לנהוג כאחרון האנשים מן היישוב ולהתפעל מכך ש"אדם בסדר גודל כזה" הקדיש "מזמנו היקר" וכיוצא באלה קלישאות ריקות; הם אמורים להצביע ללא חמלה על ריקנותן.
שנית, מערכונים בכיכובם של פוליטיקאים (למשל בוז'י הרצוג, לימור לבנת ואהוד ברק ב"ארץ נהדרת") ופאנלים בהשתתפות פוליטיקאים (למשל מתן וילנאי וגלעד ארדן ב"מצב האומה") נגמרים ללא יוצא מן הכלל בהבעת הערכה לשיתוף הפעולה מצד הפוליטיקאי, ל"חברמניות" שלו: מודים לו על שהשתתף, משבחים את רצונו הטוב ומוחאים לו כפיים. בניגוד לרושם שהתוכניות מבקשות להעביר, זו אינה רק שאלה של נימוס בסיסי; ולא רק משום שבין נימוס לסאטירה אין כל קשר.
בכך עושים במערכות התוכניות את הדבר היחיד שאסור לסאטירה לעשות אף פעם: לסמן גבול (ועוד להציגו לעין כל). כאומרים: עד כאן צחקנו, או לעגנו, או ביקרנו; אבל כאן זה נגמר, מתן וילנאי/לימור לבנת/ אהוד ברק – והאמת? כל הכבוד לכם. מחיאות כפיים.
כדי לסבר את האוזן, כדאי להיזכר (או לצפות באמצעות ה-VOD) ב"זו ארצנו" וב"שי ודרור", תוכניות הסאטירה הטלוויזיוניות שהגישו שי גולדשטיין ודרור רפאל בראשית שנות האלפיים. דריסת הרגל היחידה של פוליטיקאים אמיתיים בתוכנית היתה באמצעות שיחת הטלפון המפתיעה – חדירה בוטה, לא מנומסת, לא מתוכננת, מרגיזה, מעליבה ובלתי רצויה של שי ודרור אל המרחב הפרטי של הפוליטיקאי (קו הטלפון הפרטי שלו), שכל פוליטיקאי ללא יוצא מן הכלל היה מוותר עליה בחדווה. ככה נראית סאטירה. סליחה: ככה נראתה.