העולם כולו נגדנו
דו"ח האו"ם על מבצע "צוק איתן" מפלג את העיתונים לשניים: "הארץ" ו"מעריב" מגישים דיווח ענייני פחות או יותר. "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" פשוט שולפים את הדיווח שהכינו מראש – ללא קשר לדו"ח עצמו. דוגמאות: ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" טוענים בהבלטה שבדו"ח האו"ם נקבע ש"מנהרות הטרור לגיטימיות", בעוד שבדו"ח נכתב בהקשר הזה שהשימוש שנעשה במנהרות נועד לתקיפת מטרות צבאיות (ישראליות), ולא אזרחים. לא חייבים להסכים עם החלוקה הזו, אך מה לעשות שהמציאות לא התיישרה עם אברי גלעד, והטרוריסטים שפרצו מהמנהרות תקפו חיילים ולא אזרחים. או למשל: ב"ישראל היום" טוענים שהוועדה כתבה שלא ניתן לקבוע אם נעשה שימוש ישראלי במגינים אנושיים. בדו"ח דווקא יש עדויות מפורטות על שימוש במגינים אנושיים, לצד הסבר שמדובר בהפרה של אמנת ז'נבה. אפשר להניח שההימור שמי שיעבור בדקדקנות על הסיקור ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מול הכתוב בדו"ח עצמו ימצא דוגמאות נוספות לא היה מתקבל באף אחד מבתי-הקזינו של שלדון אדלסון, בטענה המבוססת שהבית יפסיד.
"דו"ח האו"ם על 'צוק איתן': ראיות לביצוע פשעי מלחמה בידי ישראל והפלסטינים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". הכותרות ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" הן "הדו"ח לזכויות הטרור" ו"דו"ח הצביעות". לא צריך דו"ח כדי לדעת שהצביעות אכן מובנית בהתנהלות הכללית של האו"ם, אך לא מוכרחים להיות נשואים לפסיכולוג כדי להבחין שההבדל בין הכותרת הראשונה לשתיים האחרות הוא כמו זה שבין תגובה של אדם מבוגר לתגובה של ילד בכיתה ב'.
אבל לא רק "הארץ", גם פרשן "מעריב" בן כספית, האיש שהביא לכם את אם-תרצו, מציע מבט אחר מזה של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות": "אולי בפעם הראשונה מאז החל הסכסוך הישראלי-פלסטיני מפרסם האו"ם דו"ח מאוזן הקשור בישראל. זה לא מובן מאליו. האו"ם נתפס כאן במשך שנות דור (ובצדק) כארגון מכור, כמגרש חוץ עוין שאין טעם להתייצב למשחק הנערך בו כי התוצאה ידועה מראש. ובכן, דו"ח האו"ם על 'צוק איתן' הוא דו"ח מאוזן, מרוסן, שנמנע מהטלת אשמה מפורשת מדי, שמתרחק מתיוגים והמלצות גורפות, שמשתמש בהרבה מאוד מלות הסתייגות ומחלק את הביקורת שלו כמעט שווה בשווה בין ישראל לחמאס (אם כי חמאס אינו מוזכר בשמו). בואו לא נזלזל בזה. אם בדו"ח גולדסטון ניצח חמאס את ישראל באופן מכריע, על האפס, הרי שהדו"ח הנוכחי מסתיים בתיקו. על רצף הדו"חות, בעקבות גולדסטון, דו"ח 'צוק איתן' הוא דו"ח לא רע".
"הארץ" מציע ארבעה טורי פרשנות. נניח בצד את אלה של אייל גרוס, עמירה הס וברק רביד, "השמאלנים", ונציע לקוראי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" טעימה מטורו של הפרשן הצבאי עמוס הראל, שכתיבתו לאורך השנים היתה עוברת בהצלחה בדיקה של מיניסטריון האמת, אם יקום אחד כזה בהמשך השנה במשרד התרבות:
"שלא כדו"ח הקודם מטעם האו"ם, שהוציאה ועדת גולדסטון ב-2009, מחברי הדו"ח שפורסם אתמול עושים מאמץ ניכר כדי שלא להיחשב כמוטים לטובת הצד הפלסטיני. בניגוד לריצ'רד גולדסטון, השופטת מרי מקגוואן-דייוויס אינה נגררת להכללות בלתי מוכחות, לתיאוריות לא מבוססות בדבר מזימות ישראליות או להטפת מוסר מתחסדת. הוועדה שלה, שבחנה את אירועי המלחמה בעזה בקיץ שעבר, מטיחה האשמות כבדות בשני הצדדים הלוחמים, ישראל וחמאס. ועדיין, ישראל – כצד החזק במלחמה וכמי שהפילה הרבה יותר נפגעים אזרחים (אף שהוועדה אינה מאשימה אותה במישרין בהרג מכוון של אזרחים) – סופגת את עיקר האש.
"[...] ספק רב גם אם צבאות מערביים, אילו נקלעו לאורך זמן לנסיבות דומות, היו מפעילים בהכרח סטנדרטים גבוהים יותר של הקפדה על חיי אדם (המערכה האמריקאית בעיראק, כמו ההתנקשויות מהאוויר בפעילי טרור ברחבי המזרח התיכון בשנים האחרונות, מעידות דווקא על ההפך). ועדיין, הוועדה מטעם נציבות זכויות האדם מעלה כמה טענות כבדות משקל נגד התנהלות ישראל במלחמה. חלק מהבעיות הללו הועלו בזמן אמת, תוך כדי הלחימה – והדבקות של צה"ל באותן טקטיקות עד לסיום המלחמה מספקת לוועדה בסיס לביקורת נוספת.
"[...] ישנם, מפרספקטיבה ישראלית, גם פערים מטרידים בדו"ח, על סמך קריאה ראשונית בו. הוועדה מתעלמת מתרומת מצרים, בהחלטתה בדבר הידוק המצור על עזה, להידרדרות, ומטילה את כל האחריות למצור על ישראל. היא אינה מייחסת די משקל לקשיי הלחימה באויב הנטמע באוכלוסייה והיא מתפתלת בשתי סוגיות שאמורות להיות ברורות מאליהן – תוכנית חמאס להשתמש במנהרות ההתקפיות לצורך פיגועים בשטח ישראל והשיגור המסיבי של רקטות מתוך שטחים אזרחיים צפופים ברצועה.
"[...] ועדיין, אם ייפתח כעת, כמנהג המקום, מחול צדקני ישראלי שבו יואשמו האו"ם והוועדה באנטישמיות, נדמה שתהיה זו שגיאה קשה. בשנים האחרונות, בעיקר אחרי פרשת המשט הטורקי לעזה ב-2010 ודו"ח ועדת טירקל, נעשה מאמץ ישראלי מכוון להעמיק ולשפר את מדיניות החקירה של מצ"ח והפרקליטות הצבאית, במטרה להדוף טענות בזירה הבינלאומית על טיוח עבירות ופשעי מלחמה. הוועדה מציינת את מאמצי הפצ"ר, אלוף דני עפרוני, בעניין זה, אבל בה בעת מעירה כי מיעוט הצעדים הפליליים והמשפטיים הננקטים לבסוף מעיד על ליקויים בציות הישראלי לדין הבינלאומי.
"אבל כשראש הממשלה מסביר מראש שדו"ח האו"ם מוטה ולכן בעצם מיותר, כששר הביטחון מותח ביקורת פומבית על החלטת הפצ"ר לחקור אירועים מבצעיים בלחימה, כשקצינים בכירים משתלחים בפרקליטות בראיונות לתקשורת, כשהקביעה 'צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם' נתפסת כאמת מוחלטת וברשתות החברתיות שולט שיח מתלהם – השאלה היא עד כמה אפשר עדיין לצפות מהפצ"ר למהלכים נוספים. וכאן בדיוק טמון המלכוד, משום שמדו"ח הוועדה עולה במפורש כי אי-מיצוי הדין בידי הרשויות הישראליות יאיץ את העברת הדיון בטענות על פשעי מלחמה לבית-הדין בהאג (עניין שהוועדה כבר ממילא ממליצה עליו)".
כפי שכותב הראל, ראש הממשלה אכן התרה בשריו שלא להתייחס לדו"ח. יחסו של נתניהו לוועדה הוא כאל סוגיות רבות אחרות, מהגז ועד לפלסטינים: התעלמות כטקטיקה ואסטרטגיה. ב"ישראל היום", מטבע הדברים, מתיישרים עם הוראותיו של הראש. המעניין הוא שכך מתנהלים גם ב"ידיעות אחרונות". העיתון, שלאורך השנים הקפיד על תמהיל פוליטי מוצלח יותר או פחות, שובר ימינה. מדובר בתהליך שנמשך כבר תקופה לא קצרה (בדקו את ההזדהות הפוליטית והאידיאולוגית של הפובליציסטים שהעיתון הוסיף לשורותיו בשנים האחרונות: יועז הנדל, בן-דרור ימיני, סיון רהב-מאיר, חנוך דאום), ושההטיה הזרה נגד נתניהו הסוותה אותו. כעת, לאחר ההפסד של העיתון בבחירות, הוא נחשף באופן מלא יותר.
מובן שאין רע בימניות, אלא ש"ידיעות אחרונות" – כמו "ישראל היום" – אינו מציע ימניות, אלא תדמית מופקרת שלה. אדלסון הצהיר כי יחסל את "ידיעות אחרונות"; ייתכן שבמקום זאת נקבל שני "ישראל היום".
מונופול הגז
"הממשלה נכנעה למונופול: מחיר הגז הטבעי לא יופחת", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", הצופה פני עתיד לקראת ההצבעה מחרתיים על מתווה ההסכמות עם חברות הגז. תקציר מתומצת עבור מי שלא עקב: אחרי שכשלה מלטפל בסוגיית היצוא ואחרי שנואשה מלטפל בבעיית התחרות, ואחרי שהרימה ידיים גם מהמאחז המשמעותי הנוסף שנותר לה להתגדר בו – הפיקוח על מחיר הגז – נסוגה הממשלה נסיגה נוספת.
"לאחר שנסוגה מהכוונה להטיל פיקוח מחירים, הממשלה מקבלת גם את שאר הדרישות של המונופול ומוותרת על הפחתה מהותית וקבועה במחיר הגז", נכתב בכותרת המשנה לראשית, המפנה לדיווח של אבי בר-אלי. "התוצאה: המחיר לא יפחת מהממוצע בחוזים הקיימים במשק – ובעתיד אף יטפס". כותרת ההפניה לטור הפרשנות של עורך העיתון, סמי פרץ, היא "חייבים להתעקש". עבור מי שנתלים בסלידה מהסגנון הצעקני לעתים של המתנגדים למונופול הגז, כדי להתעלם מטענותיהם, הנימה העניינית והיבשה כרגיל של פרץ תהיה בעיה חמורה:
"כל הסדר עם שותפויות הגז חייב לעמוד בארבע דרישות יסודיות", כותב פרץ. הנה דבריו בקיצורים נמרצים: "להביא לפיתוח מואץ של שדות הגז כדי שתהיה אספקת גז סדירה ממקורות מגוונים ומבעלים שונים, ואולי גם תתפתח תחרות. זה אומר שצריך למכור את מאגרי כריש ותנין מהר ככל האפשר וגם להוציא את דלק בהקדם מתמר. לוודא שהצרכנים הישראלים נהנים מתגליות הגז ומרגישים את התועלת הכלכלית של משאבי הטבע של ישראל בתעריפי החשמל שלהם. הורדה של 10% בתעריף החשמל היא קטנה מדי, ועשויה להימחק בשנים הבאות עם האמרת מחירי הגז. לוודא שהתעשייה הישראלית והצרכנים העסקיים והציבוריים, כמו בתי-מלון, בתי-חולים ובעתיד ענף התחבורה נהנים מזמינות של גז זול, ובכך מסייעים לצמיחת המשק. וזה אומר קידום התשתיות הנדרשות לשם כך. לרסן את עוצמת מונופול הגז ולבקר אותה, כך שלא יסכן את עצמאות הדרג הפוליטי בקבלת החלטות".
לדבריו של פרץ, "יש להסיר מסדר היום רעיונות כמו הלאמת שדות הגז. אלה פתרונות לא ראויים, שלא יניבו הישגים למשק. אנחנו לא סומכים על הממשלה שתדע לנהל חברות אנרגיה, תפתח שדות גז ותדע למכור את תוצרתם במחיר הנכון. [...] גם לא צריך לשדר לעולם העסקי שמדינת ישראל מבריחה מכאן יזמים. להפך. המדינה צריכה למשוך לכאן יזמים. היא תעשה זאת אם תשדר להם שהיא מקדשת ומקדמת ערכים של תחרותיות ודאגה לצרכנים ולמגזר העסקי גם יחד. מה יכול לשרת טוב יותר את המגזר העסקי מאשר תשומות אנרגיה זמינות במחיר הוגן? הרי מאות מפעלים ובתי-עסק משוועים לחיבור לגז.
"[...] אין מדובר בעסקים רגילים, אלא בתשומות אנרגיה – שמחירן יכול לחלחל כמעט לכל מוצר שמיוצר כאן, וכמובן לשחק תפקיד מהותי בניהול מערכות היחסים של ישראל עם שכנותיה. בנסיבות האלה, אל לשותפויות הגז לצפות שהמדינה תסיר את ידיה מן הענף. עד שתיווצר תחרות (לאחר מכירת מאגרי תנין וכריש ופיצול הבעלות על תמר), נדרש מנגנון שיידע להתמודד עם כוחם המונופוליסטי של שותפות הגז. בלעדיו, לא ניתן להבטיח לצרכן הישראלי ולתעשייה המקומית הוזלה בעלויות החשמל והאנרגיה".
פרץ גם מציע ניתוח והתנהלות אופרטיביים: "הבעיה היא שהממשלה לא עשתה עד כה שום ניתוח שעשוי ללמד על ההשלכות של מחיר גז של 4, 5 או 6 דולרים ליחידת חום על השוק המקומי. כל מחיר משקף תרומה שונה למשק ורווחיות שונה ליזמים. מהי הנקודה שבה התרומה למשק היא אופטימלית – קרי מסייעת הכי הרבה ליצירת מקומות עבודה ומורידה את יוקר המחיה? זהו סוג הדיון שצריך להתנהל בוועדת הכספים כשיובא אליה ההסדר עם שותפויות הגז, וזהו סוג הדיון שהממשלה והקבינט צריכים לנהל כדי שהציבור הישראלי יחוש שהאינטרסים שלו בהורדת יוקר המחיה וביצירת מקומות עבודה לא נדחקו מפני אינטרסים פוליטיים, מדיניים, תקציביים – או סתם בשל כניעה למונופול".
ב"כלכליסט" כותב ליאור גוטמן כי "נתניהו דוחף להצבעה על מתווה הגז המלא במקום הסכם מסגרת" בחמישי הקרוב. גוטמן כותב גם הוא כי נתניהו מתנגד למחיר שאליו הגיעו משרדי האוצר והכלכלה ומוכן להציע מחיר גבוה יותר (ההפרש לאורך השנים "מגלם תשואה ליזמים שעלולה להסתכם במאות מיליוני דולרים", כותב גוטמן). אלא שלדברי גוטמן, שמשום מה מובאים בתמציתיות חסכנית ולא מפורטת, ההתעקשות של נתניהו היא בגדר הצגה בלבד ובכוונתו לחזור "למחיר הקרוב יותר לעמדת משרד האוצר", "לאחר השימוע הציבורי", "לכאורה לאחר לחצי הציבור". זה דיווח מוזר מאחר שבתחילת הידיעה כותב גוטמן, כזכור, כי נתניהו לוחץ להצבעה על המתווה המלא וממילא מתייתר הליך השימוע.
ב"ממון" וב"גלובס", שני הפרסומים הכלכליים שהעדיפו להדגיש שוב ושוב את עמדת חברות הגז, למרות המוסכמה הרווחת בקרב הפרשנים (כולל "גלובס") כי המונופול מסוכן למדינת ישראל, מקדישים היום את הכותרת הראשית לצעד ממשלתי שעתיד גם הוא להתבצע מחרתיים. גם כאן, הנמענים של שני העיתונים (כלומר, מי שהאינטרסים שלהם והפגיעה בהם עומדים במרכז הסיקור ובחזיתו) אינם הציבור הרחב או שרי הממשלה, אלא הציבור המצומצם יותר של בעלי עניין שנחשבים למוקד הבעיה מלכתחילה – מחזיקי הדירות להשקעה. "העלאת מס הרכישה – כבר מחרתיים", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "המשימה – דירה בתוך 24 שעות", נכתב בזו של "ממון".
גם ב"גלובס" עוסקים בנושא הגז, שסגן העורך ציפורי משתדל משום מה לגמד. ההפניה לידיעה בעניין ממוקמת בבוקסה קטנה בתחתית עמוד השער ומנוסחת בסתמיות: "מתווה הגז: שטייניץ שוב נפגש עם תשובה לקראת הקבינט ביום ה'". הידיעה הקצרה עצמה ממוקמת בעמ' 12 וכוללת כמעט אך ורק מידע יבש – בצירוף הדגשה חוזרת ונשנית של עמדת חברות הגז. "תשובה. רוצה ודאות", נכתב מתחת לאיור של תשובה המלווה את הטור. בנוגע ל"גלובס", נראה שהוא אכן קיבל אותה.
"אני מעריץ את היופי והשלווה של הביוב הזורם כאן", אומר איש מצויר לרעהו על שפת הים בקריקטורה במוסף "גלריה".
החברה החרדית
"ידיעות אחרונות" מדגים היום את מה שנדמה היה שכבר שכח לעשות: עיתונות תקיפה ועקבית. הגם שתמיד היה נגוע באינטרסים, "ידיעות אחרונות" הצליח לפתח מנגנון עיתונאי שרירי ויעיל, אלא שההתגברות האימתנית של אותם אינטרסים וכיבושם את קדמת הבמה בעיתון החלישו וניוונו אותו. מתברר שהוא לא נמחץ לגמרי, ואת הבוטות והאפקטיביות של עיתונות ההמון אפשר לגייס גם למטרות ציבוריות.
אתמול התפרסמה במוסף היומי של העיתון כתבת תחקיר על תרבות ההשתקה של עבירות מין בחברה החרדית, והוכיחה שיש עדיין שרידים למסורת ההיא: טיפול ישיר בכלים אפקטיביים בבעיה חברתית. לא הסתפקות בסיפור אישי מרגש, טקסט שנשלח על-ידי יחצן או מאמר דעה, אלא איסוף עמלני של עובדות שהושגו בעבודה עיתונאית (שב"ידיעות אחרונות" היו אולי מכנים אותה "מן הסוג הישן"). לא כניעה ללחצים ואיומים, אלא התמודדות חזיתית עם שורה ארוכה של מסוקרים שהוקלטו בקלונם. לא החבאה של כתבת תחקיר נשכנית בתוככי העמודים הפנימיים, אלא הפניות בולטות והתגייסות של מעצבי השער. היום מתפרסמת כתבת המשך ומוכיחה גם כי אין מדובר באפיזודה, אלא בשאיפה לשנות מציאות.
"שוברים את קשר השתיקה", נכתב על שער העיתון לצד החותמת "בעקבות תחקיר 'ידיעות אחרונות'". "עדויות מצמררות: כך מענישה הקהילה החרדית את מי שמעז להתלונן על פדופילים. הצעת חוק: רבנים יחויבו לדווח על פגיעה בקטינים", נכתב מתחת. "פדופיל מסוכן שפועל כבר שנים באין מפריע, עבריין מין מסוכן שנחלץ ממאסר בזכות קרבתו לרב וגם חרדים אמיצים שהעזו ללכת נגד הזרם ולהתלונן, ומאז סובלים מהתנכלויות. יותר מדי הורים חוו על בשרם מה קורה כשמנסים לטפל בעברייני מין בקהילות חרדיות בלי לערב את הרשויות", נכתב בכותרת המשנה על שער המוסף (יהודה שוחט ואריאלה שטרנבך).
"כשאני חושבת שיכולתי להציל לפחות עוד שני ילדים, אני משתגעת", נכתב בין מרכאות בכותרת הכתבה עצמה. "למרות שבנה הותקף על-ידי פדופיל, ויתרה אפרת על הגשת תלונה במשטרה משום שרב הקהילה הבטיח לה לטפל במקרה בעצמו. רק אחרי שתקף עוד ועוד ילדים נתפס העבריין ונכלא. ועדיין, הורים שביקשו במקרים דומים את התערבות הרשויות ספגו חרמות ונידויים. התנהלותם של רבנים, שנחשפה כאן אתמול בתחקיר, גובה מחיר כבד מן הציבור", נכתב בכותרת המשנה.
מלחמת תרבות
"יש התבכיינות מסוימת שאני חש אותה, שאנחנו כן מקבלים או לא מקבלים. אני לא בכיוון הזה. אני חושב שמי שטוב, מי שרוצה ועובד כמו שצריך, יכול להגיש מועמדות לפרסים ולקבל. מה שקובע זו הרמה של היצירה והעובדה שהיצירה מדברת. נכון שיש חברויות ואי-אפשר להתעלם מזה. יש הרבה אנשים שמתחשבים בחברים שלהם ודוחפים אותם. השאלה היא באיזו מידה זה צריך להיות קיים" (שני ליטמן מראיינת האמן אבנר בר-חמא, שעמד בראש הרכב השופטים בתחרות כרזות המוצגות בבית-האמנים בתל-אביב במלאות עשור להתנתקות, "המציגה את קשייהם של המפונים", "גלריה").
אלימות
"עימותים אלימים בהפגמת יוצאי אתיופיה", נכתב בשער "הארץ". "לינץ' דרוזי בפצועים סורים", נכתב בשער "ישראל היום".
פינת הטוקבק (1)
מתוך דף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות"
פינת הטוקבק (2)
מתוך דף הפייסבוק של "ישראל היום"
ענייני תקשורת
פישמן. "לאומי פרטנרס תוביל את מכירת החוב של פישמן", נכתב בכותרת ידיעה של רועי ברגמן ב"ממון". "זרוע בנקאות ההשקעות של בנק לאומי אישרה את הפרסומים לפיהם היא החלה בתהליך למכירת חובו של אליעזר פישמן לבנק לאומי, המגובה במניות חברת כלכלית-ירושלים שבשליטתו. חוב זה נאמד בכ-1.5 מיליארד שקל, ובאחרונה פנו לבנק גורמים שונים, בהם משפחת נקש ובני שטיינמץ, שהתעניינו ברכישת המניות – שיאפשרו שליטה בקבוצת הנדל"ן הכוללת גם את החברות מבני-תעשייה ודרבן". עוד מוסיף ברגמן כי "חובותיו של פישמן לבנקים נאמדים בלמעלה מ-4 מיליארד שקל". בידיעה הקצרה לא מוזכר כי פישמן הוא גם הבעלים של "גלובס" ומחזיק במניות ב"ידיעות אחרונות".
רשות השידור. "ארדן בציוץ בטוויטר: 'יישום הרפורמה ברשות השידור חייב להימשך", נכתב בכותרת ידיעה של נתי טוקר ב"דה-מרקר". ובמלים אחרות: ארדן עושה דן מרגלית.
מה חשוב באמת. באופן לא שגרתי, מתפרסמת היום במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" כתבה בנושאי ספרות, ועוד ספרות זרה: ראיון עם סופרת בריטית צעירה. הכותרת לכתבה דווקא שגרתית, ובמסגרתה מגלה העורך האלמוני את האופן שבו הוא תופס (או חושב שקוראיו תופסים) נושאים כמו ספרות. אזכור של "קופישופס אפופי עשן" (סמים!), חשיפה עיתונאית מהדהדת (יש תיירים שמבקרים במוזיאונים!), התפארות בהצלחה מסחרית, גלגול מספרים והזמנה להתרגש ביחד ממחשבה על כסף. 52 מלה, ואף אחת מהן אינה מוקדשת לספר עצמו:
כשביקרה באמסטרדם לפני ארבע שנים, דילגה ג'סי ברטון על הרביצה בקופישופס אפופי העשן והעדיפה לבקר במוזיאון, משם יצאה עם רעיון שיערבל את חייה. ספר הביכורים שלה, 'המיניאטורות', נמכר בחצי מיליון עותקים בבריטניה לבדה, תורגם ל-15 שפות ויצא לאור ב-34 מדינות. יניב חלילי שמע ממנה איך מרגישים כשמקבלים מקדמה של שבע ספרות בפאונדים".
מספר חזק. כל עורך יודע שמספרים מוכרים וכדאי לשבץ אותם בכותרת, ומספרים גדולים על אחת כמה וכמה – גם אם השימוש לא תמיד ענייני. כשהדברים אמורים במכירה ממש, וכשהמספרים הם של הרוגים אינספור במלחמה הנוראה ביותר שהתרחשה אי-פעם, לחוסר הענייניות מתווסף גם טעם רע במיוחד.
"6 שנים, 6 מיליון קורבנות". פרסומת לספר היסטוריה על מלחמת העולם השנייה (מודעה במוסף "גלריה" של "הארץ")