במקום להתמקד בבעיות ובשאלות האמיתיות העולות מן הטיפול הכושל של ממשלת ישראל במשט לעזה, פרשנים פוליטיים וצבאיים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית מלבים מחול שדים סביב מציאת אשמים. באופן צפוי, חיפוש רמזים למאבק ולתחרות בינאישית מעניין אותם יותר מאשר בחינה מקצועית ועניינית של המסגרות השבירות והתהליכים המעוותים שבהם התקבלו ההחלטות, כפי שנחשף בדיוני הוועדה.

חברי ועדת טירקל מראיינים את ראש הממשלה בנימין נתניהו (בתמונה המוגדלת) (צילום: מארק ישראל סלם)

חברי ועדת טירקל מראיינים את ראש הממשלה בנימין נתניהו (בתמונה המוגדלת) (צילום: מארק ישראל סלם)

הניסיון לקבוע אם יש להטיל את האחריות על "הדרג המדיני" או על "הדרג הצבאי", או אם ראש הממשלה מניח את הכישלון הצורב על כתפיו הפוליטיות המצטמקות של שר הביטחון, או ששר הביטחון מנווט את המרירות שנוצרה סביב הטיפול באבי-מרמרה ללשכתו של הרמטכ"ל, תוך קריצה לפורום שבעת הגמדים, אינו יכול לשמש בסיס לתהליך למידה והפקת לקחים ממה שקרה.

הפרשנים, החוזרים ונכשלים בהובלת השיח הציבורי לשאלות האמיתיות, מקבלים באופן גורף את ההנחה המופרכת מעיקרה שיש וצריך להיות בסיס להפרדה בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. מי שמצוי בתחום קביעת מדיניות חוץ וביטחון בזמננו אינו יכול לפקפק בכך שהשאלה המרכזית אינה היכן ממוקמת האחריות, בדרג המדיני או בדרג הצבאי, אלא מדוע מקימים את ההפרדה הזו.

מה שבולט לעין, ככל שעולה מדיוני ועדת טירקל, הוא כישלון מערכתי לקיים ולפעול בתוך מסגרות משולבות של אנשי צבא ומדינה – מה שמכונה "צוותים היברידיים" – לצורך תכנון והערכות שוטפות של יחסי הגומלין הסבוכים בין מרכיבים צבאיים ומדיניים לקראת הוצאתה לפועל של משימה קשה העומדת על הפרק.

על רקע העצמת ההיבטים המדיניים של כל פעולה צבאית בעידן תקשורת ההמונים, כיום יותר מאשר אי-פעם בעבר, ברירת האמצעים אינה יכולה להיגזר באופן מכני מהגדרת המשימה, ואילו הגדרת המשימה חייבת, במידה רבה, להיגזר מהמגבלות המוטלות על האמצעים.

ה"מה" וה"איך" מחוברים בהקשר זה כתאומים סיאמיים שכל ניסיון להפריד ביניהם הורג את שניהם. רק בבית-חולים פרימיטיבי החולים מתים בגלל אי-שיתוף פעולה שוטף בין הרופא המאבחן, הרופא המרדים והרופא המנתח. לאחריות הכוללת, הפורמלית, של מנהל בית-החולים אין כל ערך כאשר אין היא מתורגמת לעיצוב דפוסי עבודה המניבים תוצאות טובות.

על רקע זה, התמקדות התקשורת בסוגיית האחריות האישית של מקבלי ההחלטות בפרשת המשט היא סימפטום של כשלונה להסביר לציבור את שורש הרע בניהול ענייני המדינה ולתרום לתהליך הפקת לקחים של המערכת השלטונית.

עיתונאים, הניזונים מפוליטיקאים ומאנשי צבא המטילים רפש זה בזה ומלהיטים את הסכסוך האישי ביניהם, מכשירים את הקרקע למחדלים הבאים.