אוטוביוגרפיה היא תמיד ז'אנר בעייתי. נשק מקובל בידי מי שמבקש לטהר את עצמו מהאשמות (ע"ע דן חלוץ ועוד כמה מגיבורי מלחמת לבנון השנייה), למנף כלכלית פרסום והצלחה או להנציח את מעלליו. "לעולם אין האוטוביוגרפיה מגלה שום דבר רע על הכותב עצמו, למעט על זכרונו", אמר פעם איש העסקים האמריקאי פרנקלין ג'ונס. ומישהו אחר הגדיר אותה כ"סיפור בדיוני הכתוב בידי חובב".
אבל אוטוביוגרפיה שנכתבה בידי מישהו אחר? פרויקט ההנצחה שנטל על עצמו יאיר לפיד לאביו טומי הוא אולי גם מעשה אצילי של בן, אבל בעיקר גימיק. משהו פוסטמודרניסטי, שובר כללים. הוא לעתים משעשע, אבל יותר מכך מותיר תחושת מבוכה ואי-נוחות ("בדיוק שנה עברה מהרגע בו הודיעו לי שאני חולה, ועד שמתתי", עמ' 408). במיוחד כאשר מקולו של האב המת בוקעים דברים על הבן החי. זה שכבר נמצא עם בוהן אחת בפוליטיקה.
אחרי ההסתייגויות הבלתי נמנעות הללו, ויש עוד, צריך לומר שכל מי שמתעניין בתולדות התקשורת והפוליטיקה בישראל יקרא את הספר בעניין. מעבר למיצוב המכוון של סיפור המהגר ניצול השואה שהצליח להיקלט ולהגיע לצמרת העיתונות והפוליטיקה, עולה ממנו שרטוט של מה שקרה לתקשורת ולפוליטיקה בישראל: עלייתה ודעיכתה של העיתונות המודפסת כערוץ התקשורת המרכזי, הטלוויזיה שהחלה את דרכה בהתמודדות רצינית בין ימין לשמאל והתפתחה דרך "פופוליטיקה" להצגה בידורית נטולת ניואנסים, נקודות המגע בין העיתונות לפוליטיקה.
"הטלוויזיה מטבעה", מזכירים לנו בני משפחת לפיד, "היא מדיום המעדיף דמויות ברורות שקל להבין אותן. הימני הוא לעולם 'פשיסט', השמאלן 'אוהב ערבים', החרדי הוא 'פרזיט'".
וטומי, בכל אלה, נותר נאמן לכלל שלמד כשהעלה יחד עם אפרים קישון, דוש והשחקן אברהם רונאי מופע בהונגרית: "כל מי שנמצא על הבמה הוא בעצם שחקן, אפילו אם הוא משחק את עצמו".
בימים שבהם "מעריב" מקרטע, מחזיר אותנו לפיד לימי התהילה של העיתון, למייסדו ועורכו הראשון, ד"ר עזריאל קרליבך, האיש שקיבל את טומי למפל מ"אוי קלט" ההונגרי לעבודה כעוזרו. "קשה למצוא היום עיתונאי שעטו ישמש גם איזמל ניתוח, גם טפטפת רעל וגם מכשיר רנטגן הרואה לכליות המדינה וללב הציבור", כותב עליו יאיר. או אולי טומי. לך תדע של מי הניסוח הזה.
אבל ברור שהאב והבן זוכרים היטב את השיעור של קרליבך, את סודות המקצוע: "החזרה המשולשת, הפירמידה ההפוכה, הדימוי המתמשך, הדרך שבה מלת תואר מתחזקת אם ממקמים אותה אחרי הנקודה. מאוד". אגב, חלק ניכר מהספר מבוסס על ראיונות שערך אמנון דנקנר עם לפיד לפני מותו. יאיר בחר לכתוב את הספר, אולי זכר את מה שעולל דנקנר לדן בן-אמוץ. בסוף הספר מופיעה תודה לדנקנר על נדיבותו.
לפיד מקפיד לשלב בתיאור הקריירה שלו את פוליטיקת המסדרונות של "מעריב", זו שמנעה ממנו לממש את חלומו לשבת על כורסת העורך הראשי של העיתון. כך, בראשית דרכו, היגלו אותו למשרת הכתב בבאר-שבע (ולמיטתה של אשת חברה מקומית), ושנים רבות אחר-כך דילג במדרגות בשמחה כאשר העורך הראשי שלום רוזנפלד מינה אותו לעורך מוסף "סופשבוע", אבל ביטל את המינוי מיד אחר-כך מאימת אולטימטום של משה ז"ק. זה היה עוד אחד מהמאבקים הרבים שנתלו כמשקולות על רגלי העיתון, דווקא בימים שבהם המתחרה "ידיעות אחרונות" נסק לגבהים.
לפיד משחזר שיחה עם רוזנפלד שבה הזהיר אותו מפני העתיד להתרחש: "את 'מעריב' קוראים האשכנזים ואת 'ידיעות' יוצאי עדות המזרח [...] לכל קורא 'מעריב' יש שני ילדים, ולכל קורא של 'ידיעות' יש חמישה. הילדים האלה יקראו את העיתון שאיתו גדלו בבית". לימים היה זה לפיד שהמליץ לעורך עידו דיסנצ'יק להסיר את הכתובת "העיתון הנפוץ ביותר במדינה" מתחת ללוגו של "מעריב", כי בדוכנים ובקיוסקים המציאות כבר היתה אחרת. "אתה צודק", אמר דיסנצ'יק, "אני אוריד את המשפט, ויום אחד, כששוב נעבור אותם, אני אחזיר אותו".
לקשיי הבנת המציאות שמחוץ לחלונות האטומים של המערכת מצרף לפיד גם את סירובו של מנכ"ל העיתון דאז, גוטמן רבינוביץ, להוציא לאור את "מדריך לפיד לאירופה" בהוצאת מעריב. "מי ירצה לקנות מדריך כזה? זה ייכשל", פטר מעליו את לפיד. המדריך נמכר אחר-כך בעשרות מהדורות ובמאות אלפי עותקים. בהוצאה אחרת. מאוחר יותר כך גם סירב המנכ"ל להוציא לאור את ספרה הראשון של רות סירקיס, שכלל מתכונים שפורסמו במגזין "את" של "מעריב", שלפיד היה מייסדו ועורכו הראשון.
מ"מעריב" זינק לפיד לכורסת מנכ"ל רשות השידור בימי מנחם בגין. הוא מונה לתפקיד כאיש ימין מובהק, כדי להשליט סדר בחבורת השמאלנים ברוממה, והיה האיש הרע בעיני העובדים, זה שפסל כתבות ואסר לראיין אנשי אש"ף. הוא מעדיף להדגיש, כצפוי, את התמודדותו מול השלטון.
"אדוני ראש הממשלה", אמר לפיד לבגין באחת מישיבות הממשלה כאשר ננזף על ריבוי הופעות של אנשי אופוזיציה, "כל עוד הממשלה מפחדת מהתקשורת יותר ממה שהתקשורת מפחד מהממשלה, תמשיך להיות פה דמוקרטיה. על האפשרות השנייה אני אפילו לא רוצה לחשוב". לפיד גאה בכך שהטלוויזיה סיקרה בהבלטה את הטבח בסברה ושתילה, וגם בהפקת "עמוד האש".
לפיד היה שם גם כאשר נחת כאן רוברט מקסוול, איל העיתונות הבריטי, קנה כל מה שזז ובכלל זה את "מעריב" ואת לפיד עצמו, שהפך לשליחו המיוחד לענייני מזרח אירופה ורכש שם עבורו עיתונים לאחר קריסת הקומוניזם. זו היתה הפעם הראשון שרוח גדולה של איש עסקים יהודי מחו"ל טילטלה את עולם העיתונות הישראלי, אך היא באה וחלפה במהירות. מקסוול סיים את חייו בטביעה ליד היאכטה המפוארת שלו, וכך תם הניסיון הראשון של איש עסקים זר להיכנס בגדול לעולם העיתונות העברית. "מעריב" עבר לידי משפחת נמרודי, ולפיד שוב קיווה להיות העורך, אבל עופר נמרודי בחר בדן מרגלית.
לפיד היה מפורסם כבר קודם, אבל "פופוליטיקה" הפכה אותו לכוכב (עובדה, כתוב בספר: "ואני, ללא ערעור, הייתי הכוכב", עמ' 296). כצפוי, האב מפי הבן מסרב לקבל את הטענות שהתוכנית הזו דירדרה את השיח הציבורי בישראל לשאול תחתיות. היא לא יצרה את תרבות הדיון הישראלית, הם מתעקשים לכתוב, היא רק שיקפה אותה בדייקנות.
כתב ההגנה על העיסה הדביקה של פוליטיקה ובידור מנוסח בלשון שאיפיינה שנים רבות את לפיד האב בטוריו בעיתון וברדיו, וגם את ממשיכו, יאיר: "מי שלא אהב אותה, לא אהב כנראה גם את מה שנשקף מחלונות ביתו [...] מדינה מיוזעת ועצבנית ולעתים גסת רוח [...] האנגלים או ההולנדים יכולים אולי לגחך על הנטייה שלנו לקחת הכל ללב, אבל לפחות זה מוכיח שיש לנו לב". מי יודע, אם טומי לפיד היה עדיין חי, אולי היינו רואים אותו עכשיו בין הלבבות הפועמים ב"האח הגדול".
ואחר-כך, מ"פופוליטיקה" לפוליטיקה. לפיד תמיד הדגיש בקול רם את מה שהיה קודם לכן טמון במאמרים אקדמיים: שהתקשורת והפוליטיקה אינם שני עולמות נפרדים, אלא הם שזורים זה בזה. שעיתונים הם "מוסדות פוליטיים" גם אם אינם שייכים למפלגות, בהיותם מתווכים מרכזיים בין הציבור לשלטון ולהפך. אין פוליטיקה בלי תקשורת, אין תקשורת בלי פוליטיקה.
בפעם הראשונה נדבק לפיד האב בחיידק הפוליטי לפני כארבעים שנה, כשהיה כתב "מעריב" בכנסת. הוא התחבר אז למפלגת הליברלים-העצמאיים. כשפורסם דבר המגעים, הגיע לכנסת עורך העיתון דאז, אריה דיסנצ'יק, והשניים נכנסו למזנון. "'מעריב' היה אז בשיא עוצמתו הציבורית, וברגע שהתיישבנו ליד שולחן העץ השרוט החל נחשול של חנפנים להתקדם לעברנו. שרים וחברי-כנסת ששמעו שעורך 'מעריב' הגיע לבניין הצטופפו סביב השולחן, החמיאו לדיסנצ'יק, ציטטו ממאמריו, הציעו לו ראיונות על עצמם וסקופים בלעדיים שהם שמרו רק בשבילו. אם זה לא היה מצחיק, זה היה מביך.
"דיסנצ'יק ענה לכולם בסבר פנים יפות, מדי פעם העמיד פנים שהוא רושם משהו בפנקסו. כשנותרנו שוב לבד הוא הסתובב אלי. 'אתה צריך להחליט, טומי', אמר, 'מה אתה מעדיף – להתחנף לאחרים, או להיות זה שמתחנפים אליו?'.
"'אני מעדיף להיות זה שמתחנפים אליו', אמרתי בהיסוס.
"'אז תבחר. או פוליטיקה. או עיתונות. אתה לא יכול לעשות את שניהם'.
"בחרתי בעיתונות, אבל כמו שאמר הגנרל מקארתור לאחר הנסיגה מהפיליפינים: 'אני עוד אחזור'".
הוא חזר, למפלגת שינוי, הודות לפרסום הרב שזכה לו ב"פופוליטיקה". ארצ'י בנקר מן המסך היה לדובר העיקרי של החילונים האשכנזים, שאימצו את אימתו מפני ש"ס וחרדים אחרים. זה כבר היה העידן שבו המפלגות, עם הסניפים שלהן, העיתונים והנאמנות האידיאולוגית של הבוחרים, הצטמקו, כמעט נמוגו.
הפוליטיקה החדשה מתבססת על הזיכרון הקצר של הבוחרים, על הכריזמה של המוביל ועל תקשורת, הרבה תקשורת. כך זכה רפול בשמונה מנדטים (1992), הדרך-השלישית של קהלני בארבעה (1996), וכך גם שינוי עם לפיד בשישה מנדטים ב-1999, ו-15 מנדטים ב-2003. ואחר-כך, ב-2006, שבעה מנדטים לגמלאים. כל הזיקוקין די-נור הללו כבו במהירות, אף כי הפתיל של לפיד החזיק מעמד שתי כנסות.
ועכשיו, כנראה, יאיר. הסוציולוג הגרמני מקס ובר איבחן כבר ב-1919 שהעיתונאות היא מסלול המראה מקובל לפוליטיקה, אבל אז לא היו עיתונאים (תיקון: אנשי תקשורת) שגם עשו פרסומות לבנקים. ואילו היום, הבוחר הנבוך שאינו קשור לשום מפלגה מבקש לשלוח לכנסת מישהו שהוא מכיר מהסלון, שהוא מסכים עם דעותיו. לפיד הבן משווק עצמו כמי שמוטרד ממצב החינוך, ומי לא. ובמחשבה שנייה, במה היה טומי לפיד גרוע מהרבה פוליטיקאים אחרים שבאו והלכו? ובמה יאיר לפיד יהיה גרוע יותר, נניח, מלימור לבנת או גדעון סער כשר החינוך? או מסטס מיסז'ניקוב שר התיירות?
זו רוח הזמן, לטוב או לרע. סלבריטאים, עיתונאים, פוליטיקאים, מי יכול להבדיל ביניהם? ותודה לטומי לפיד שהיה בין אלה שהובילו אותנו עד הלום.
"זכרונות אחרי מותי: סיפורו של יוסף (טומי) לפיד", מאת יאיר לפיד, הוצאות כתר, ירושלים, 414 עמודים