ביום שישי האחרון התפרסם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ראיון שערכה מרב בטיטו עם הזמר מוקי (דני ניב) לרגל צאת אלבומו החדש. כמקובל בסוגה, שטח מוקי את משנתו באוזני בטיטו – תקף את ברק וביבי, קיטר על רמת הטקסטים של רוב השירים העבריים הפופולריים, וקינח, איך לא, בנפלאות האבהות הטרייה.
בטיטו מצדה, גם כמקובל בסוגה, הביאה את נבואות הזעם והנחמה לידיעת הציבור, כולל התרשמויות בלתי תלויות מרעמת השיער "הסמיכה והמתולתלת של הנער-איש" ומגזרתו הנערית. בסוף הכתבה, במסגרת כתומה נפרדת, דווח על שיתוף הפעולה של מוקי בדיסק האחרון עם להקת יוסלס איי-די. שיתוף פעולה, כך נקבע, ש"עושה טוב לשני הצדדים" ואף מתעלה לעתים לדרגת "אלתרמן בדיסטורשן".
במדור הקולנוע של המוסף "7 לילות" באותו העיתון הופיע צימוד דומה, באותה המתכונת: אמיר קמינר ריאיין את שחקן הכדורגל (במיל') אריק קנטונה על הקריירה החדשה שלו כשחקן קולנוע, ואילו יהודה נוריאל תחת לוגו "המנתח" בחן את איכויות הסרט של קן לואץ' ובעיטותיו של קנטונה (באוהדים ובכלל).
בשנים האחרונות הפך הצימוד הזה למקובל בעיתוני סוף השבוע, ובמיוחד במוספי סוף השבוע של "ידיעות": הכתבה הארוכה על הזמר משחרר הדיסק/הסופרת חובקת הספר/השף החונך את סדרת המאפים הקפואים מתמקדת בגירושי ההורים שהותירו צלקת ו/או בזוגיות הנוכחית הפריכה ו/או בהתמכרות שנוצחה. המוטיב המרכזי הוא גילוי לב סופח קוראים, והטון הכללי אמפתי ותומך.
לצד כל אלה מופיעה משבצת הביקורת, שנכתבת כמעט תמיד על-ידי המבקר הרלבנטי לתחום, ושופטת את המוצר התרבותי/קולינרי/עיצובי בעין מפוכחת. וכך לעתים, בסיומה של כתבת ההשקה החושפנית, תציין בוקסת הביקורת הצמודה בענייניות צוננת שהדיסק החדש נשמע לגמרי ישן, או שקסמו של השף התנדף בדרך אל המקפיא.
השילוב המרתק הזה, והמתוח לעתים, שבין הכתבה הארוכה עצמה ובין הביקורת הנספחת מפנה את תשומת לב הקורא ליחסים המורכבים והלא תמיד מפוענחים שבין שני אתוסים מובילים בפרקטיקה העיתונאית: אובייקטיביות וביקורתיות.
לכאורה, על-פי מסורת הסיקור האובייקטיבי, חלוקת העבודה שבין שני חלקי הטקסט עובדת כך: הכתבה על היוצר היא התיאור העובדתי ונטול השיפוט של "המציאות כמות שהיא"; מה שפעם קראו לו "ידיעה". ואילו משבצת הביקורת מוסיפה את נדבך ה"דעה" – שיפוט סובייקטיבי, שהוא עניין של טעם וסגנון מועדף.
אלא שמציאות ההפקה העיתונאית, שבתוכה מתקיימים הראיונות הללו, מזמינה גם את הקריאה ההפוכה: הכתבה הארוכה, המחטטת בקרביו המדממים של הסלב באמפתיה גדולה, היא תוצר של משא-ומתן בין העורכים ובין המרואיין ויחצניו, משא-ומתן שיש לו נגיעה שטחית בלבד לערכים עיתונאים מסורתיים. גם אם רוח הכתבה אינה מוכתבת מראש, ברור כי הבחירה להתמקד בסיפור האישי, הנוגע ללב (והבלעדי!) ששווק על-ידי המרואיין תפיק טון סיקור אוהד ורחוק משיפוטיות.
ואז מגיעה משבצת הביקורת, שלעתים, כמו משב נחרץ של מטהר אוויר יעיל, מנסה להפיג את ריח עסקת החליפין ולהמירו בניחוח של ענייניות רעננה: אחרי הכל, התכנסנו כאן לרגל השקתו של הדיסק/הספר/קרם הפנים החדש, והתוצאה הסופית, קובע לעתים מבקרנו, בלי מורא ובלי משוא פנים, רחוקה מלהשביע רצון. כלומר, הוספת משבצת הביקורת היא סוג של עווית התנגדות עיתונאית למהלכה הרוטיני של מכונת היחצנות הגדולה.
אלא שנוהג הצימוד הזה זלג גם לזירות מעט פחות צפויות: ב"נשים במלחמה", הכתבה הבאה אחרי הראיון עם מוקי, מגוללת שוש מולא את סיפורן של שמונה קצינות בדרגת סא"ל, הממלאות כולן תפקידים בכירים בפיקוד העורף.
הכתבה פועלת בתוך הזירה המוכרת של תיאור נשים בצה"ל: כבר בפסקה השלישית מובהר לקוראים שגם אם מדובר בנשים בעלות עצבי ברזל, שבשעת הצורך ינהלו את מלחמת העורף ביד רמה, מה שחשוב באמת הוא שבישיבות העבודה המשותפות להן עומד באוויר ניחוח בושם, על השולחן מונחות מפות תחרה, והסא"ליות כולן מטופחות. הכתבה ממשיכה אל תפקידיהן של הקצינות ומייחדת מקום רב לדיון בדילמות הנובעות מן הרצון לאזן בין שירות צבאי תובעני לחיי משפחה.
מה שהיה מקבל בראיון עם מח"ט הצנחנים הנחוש פסקה יוצאת-ידי-חובה ("לא הייתי יכול לעשות את זה בלי אשתי, היא הגיבורה האמיתית" וגו'), משתרע כאן על פני חצי כתבה כמעט. אלא שבסיום הכתבה צצה לה פתאום מסגרת הביקורת המוכרת מסוגת הדיסק החדש. תחת הכותרת "פאר היצירה והמחדל", מותח הפרשן הוותיק לענייני ביטחון, אלכס פישמן, ביקורת על תוכניות הפעולה הנוכחיות של פיקוד העורף: הממ"ד אינו עומד בפגיעות ישירות, מסכות האב"כ לא הוחלפו, ו"כוס החלב והסנדוויץ'" שנקבל בשעת מלחמה מפיקוד העורף ומהעיריות לא יגנו עלינו מפני הטילים הנופלים.
כלומר, זה בערך מה שאומר לנו העיתון: דובר צה"ל הוא עוד יחצן בשורת היחצנים הארוכה. עוד משווק שמנסה לקדם מותג בשוק רווי מותגים מתחרים. מה שמכר לנו הצבא (שמונה קצינות מטופחות בצילום קבוצתי מרנין, דילמות משפחתיות קורעות לב, לצד קורטוב מפעילותו הברוכה של פיקוד העורף) נפרסם על-פי התכנון, כי זה מה שסגרנו. אבל לצד כל זה לא נחסוך מכם את דעתנו הנחרצת על קו מוצרי הטיפוח המאכזב של צה"ל, כלומר, תוכניות ההגנה של צבא ההגנה. לא נורא. אולי העניינים ישתפרו בדיסק הבא, או שמא במתקפת הטילים הבאה.
ד"ר אורן מאיירס הוא מרצה בחוג לתקשורת של אוניברסיטת חיפה